בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות בין אדם לחברו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

משא ומתן באמונה

חשיבות החיוב לשאת ולתת באמונה * מהו "משא ומתן באמונה"? * חשיבות האמינות ונקיון הכפיים * מדוע כה נעלה חשיבות משא ומתן באמונה? * אמונה ואמינות * שכרו של הנושא ונותן באמונה * משא ומתן באמונה וקביעת עיתים לתורה.

undefined

הרב יצחק שקופ

תשרי תשע"ה
16 דק' קריאה
בפרק הקודם, הרחבנו את הדיבור על כך שישנן חובות מוסריות המוטלות על האדם, מעל-ומעבר למה שכוח ביד בית דין לכפות עליו. יתר על כן, מעל הדרישות המוסריות שיסודן בעשיית צדק חברתי ואישי, ישנן דרישות נוספות ונעלות יותר מהאדם, הנובעות מאמונתו בבורא עולם, ובהכרה שכל מה שיש לו ניתן לו מבורא העולם. דוגמא לדרישה כזאת, היא החובה "לשאת ולתת באמונה", ובפרק זה נרחיב את הדיבור על מהות החיוב, ומדוע כה רבה חשיבותו.

החיוב לשאת ולתת באמונה – בראש סולם השאלות
הגמרא במסכת שבת (לא.) אומרת:
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?
דברי חז"ל מעידים על המשקל הכבד הניתן בבית דין של מעלה למשאו ומתנו של אדם שיהיה באמונה, שהרי שאלה זו היא הראשונה בסדרת השאלות שנשאל האדם בבואו לפני בית הדין, אחר מאה ועשרים. [אומנם דברי חז"ל אלו הובאו בש"ס מספר פעמים, וסדר השאלות משתנה ממקום למקום, אך בכל הגרסאות שאלה זו מקומה בין שתי השאלות הראשונות, עליהן צריך האדם להשיב תשובה].
ביתר שאת מודגשת חשיבות המשא ומתן באמונה, בדברי המכילתא (שמות טו כו):
"והישר בעיניו תעשה", זה משא ומתן, שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה.
הרי שמשא ומתן באמונה אינו דבר של מה בכך, אלא כל עיקרי תורה תלויין בכך, עד כי מי שמקיים מצווה זו כהלכתה, כאילו קיים כל התורה כולה! ולכאורה ניתן להסיק, שח"ו להיפך, אדם המזלזל בענין זה, כאילו זלזל בכל התורה כולה. לפני שננסה להבין מדוע ניתן משקל כה כבד למשא ומתן באמונה, עלינו להבין למה בדיוק מתכוונים חז"ל במושג זה.

מהו "משא ומתן באמונה"?
מחבר "ערוך השולחן" הגדיר את כוונת השאלה והביא זאת להלכה בחלק אורח חיים (הלכות משא ומתן סימן קנו סעיף ג):
''משא ומתן באמונה'' – אין הכוונה שלא יגנוב ולא יגזול או לעשות מידות ומשקלות שקרים; דדברים אלו אין נכנסין בכלל זה, דהעושה כן הוא רשע גמור.
ואסור לגנוב או לגזול או לאנות, בין ליהודי בין לאינו יהודי. ומן התורה עוברים בלאו על גניבת וגזילת אינו יהודי כמו על של יהודי, כמו שכתב הרמב''ם בפרק ראשון מגניבה, ובטור ושולחן ערוך חושן משפט סימן שמ"ח.
אלא הכוונה שיהא ''הן'' שלו צדק, ו''לאו'' שלו צדק. וכשאומר שסחורה זו עולה לו כך וכך, ושהיא טובה – לא ישקר אף בכל שהוא. ושיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות ודיבורו בנחת, ולא יצעוק ולא יחרף ולא יכעוס. וסוף הדבר שגם מסחרו הולך בשם טוב ופרנסתו מזומנת לו, והכל מאמינים לו. "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב י).
לדברי "ערוך השולחן", אין כוונת השאלה האם גנב או גזל, כי העושה מעשים אלו נקרא נקרא רשע, ולאדם הנמנע ממעשים כאלה, לא מגיע שום פרס. ברור כשמש שמידת הישרות הבסיסית הנדרשת מכל אדם, מחייבת להמנע מגניבה וגזילה, ועל כך אין צורך לשאול אותו. לדעת "ערוך השלחן", השאלות הללו מכוונות להדגיש את חובת האדם להיות הגון וישר לא רק בענייני מסחר, אלא בכל הליכותיו.
חובה זו היא גם בדברים שאינם נמצאים בפסיקה בשולחן ערוך, ונובעת מהחובה המוסרית שנהיה בני אדם הגונים, כנים ואמיתיים. הציפיה מהאדם היא שמלה תישאר מלה, הן יהיה הן, ולאו יהיה לאו, ושיהיו פיו וליבו שווים באמירה ובעשיה, בבחינת "כל היוצא מפיו" – גם "יעשה". ולבד מהדרישות הנ"ל, ישנה דרישה נוספת: "שיהיה דיבורו בנחת ולא יצעק ולא יחרף ולא יכעוס" – כלומר לא רק שלא ישקר בדיבורו, אלא גם יהיה נעים הליכות בדבריו.

"אליהו רבה": כנות, מהרגע הראשון
בספר "אליהו רבה" (סימן קנו ס"ק ב) מרחיב את נושא האמינות הנדרשת, וכתב :
וישא ויתן באמונה וכו', המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחוייב להיות נאמן בדיבורו. ואם הוא חייב לחברו לפרוע לזמן, יאריך הזמן בתחילה, כדי שלא יצא שקרן. כשימכור אדם סחורתו, לא ישבח אותה יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה, וכל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לשקר בדיבורו, דבריו מתקיימין אף שלא יתכוון להם, שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב כח). יאמר בפעם ראשון סוף דעתו, הן במשא ומתן והן בהלואה, הן במקח וממכר, וירגיל המתעסק עמו לזה ולא ישנה את דבריו.
לפי דבריו, הדרישה לשאת ולתת באמונה, משמעותה היא שעל האדם להיות כנה ואמיתי באופן מוחלט וללא פשרות. חלק מדרישה זו הוא החיוב לקיים הבטחות. במקום להבטיח ולקוות שהכל ילך כשורה ויוכל לעמוד בהבטחתו, חובה על האדם לקחת בחשבון את התקלות והקשיים העלולים לצוץ, ולנסח את ההבטחה בצורה שתמנע את הצורך בתירוצים המסבירים מדוע ההבטחה לא קוימה. עדיף לא להבטיח או להבטיח פחות, מאשר להבטיח ולא לקיים.
כמו כן, הדרישה ממי שנושא ונותן באמונה, היא להיות הגון ולומר בתחילה את מחשבתו וכוונתו האמיתית, ולא לומר בתחילה דברים שאינו מתכוין לעשותם, גם כשכוונתו להעמיד דברים על דיוקם לאחר מכן. לדברי ה"אליהו רבה" ,יש סייעתא דשמיא (סיוע משמים) מיוחדת לאדם העומד בדבורו ומקיים הבטחותיו. גם במקרה שאמר דבר בכוונה שיובן בדרך אחת, אך חברו הבין זו בצורה שונה וכהבטחה לדבר שהמבטיח כלל לא התכוין אליו, גם אז יעזרהו הקב"ה שדבריו יקוימו לפי הבנת החבר, כדי שחלילה לא יחשוב שהוא אינו עומד בהבטחותיו, ככתוב "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א' ב ט).

הרד"ק: לקיים מחשבתו גם אם לא ביטאה בשפתיו
הרד"ק והשאילתות דרבי אחאי, הוסיפו לדרישה למשא ומתן באמונה נדבך נוסף וחשוב. לדעתם, אפילו אם לא אמר שיעשה דבר כלשהו, אלא רק חשב לעשות מעשה, הרי שחובת המשא ומתן באמונה היא לקיים אף את מחשבתו, וזה לשון הרד"ק (תהילים טו ב):
"ודובר אמת בלבבו", וזהו הלשון והלב. אמר: שהוא דובר אמת, לעולם לא ימצא שקר בדבריו. והאמת שידבר בפיו הוא בלבבו, כי אינו אומר אחד בפה ואחד בלב. וכמו שדברי פיו אמת, כן הן מחשבות לבבו. ויכלל גם כן בזה שאמר: ודובר אמת בלבבו, שיקיים מה שחשב בלבבו לעשות טובה, וזה בעניין משא ומתן. כלומר: אין צריך לומר כי מה שמדבר בפיו מקיים, אלא אפילו מה שחושב מקיים, וישים אמת מחשבתו.
ולא מיבעייא דאמר ליה מיזבנא האי מידי [ואין צריך לומר, כאשר אומר לו אמכור לך משהו] אלא אפילו גמר בליביה לזבוני ליה [אלא אפילו חשב בדעתו למכור לו] אף על גב דלא אפיק מן פומיה [אפילו שלא הוציא הדברים בפיו] לא מיתבעי ליה למיהדר ביה [אינו צריך לחזור בו, אלא לקיים מחשבתו] דכתיב הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
אם כן, בוודאי שצריך להתרחק מכל דבר הנראה כצל או ספק של חוסר באמינות; כי אם על מחשבה שלא הוציא מפיו ואין איש ששמע אותו, הוא מחויב לקיים, על פי הכתוב: "ודובר אמת בלבבו", בוודאי ובוודאי שמי שמוציא מפיו הבטחה או התחייבות, לא יחל דברו, ויקיימנו ללא שינוי וכמשמעו.

"ראשית חכמה" – שבעה כללים
בספר "ראשית חכמה", בפרק העוסק ב"משא ומתן באמונה", הרחיב מאוד את הדברים הנכללים בנושא חשוב ורגיש זה. הוא מציין שם שבעה דברים שלהם נזקק כל מי שחפץ שמשאו ומתנו יהיה באמונה, והנה תמצית דבריו:
א. להיות שמח בחלקו ולא לרדוף אחר הממון, בניגוד לאלה החושבים כי המטרה (להשיג ממון) מקדשת את האמצעים.
ב. להיזהר מגניבת דעת, כמו המנסה לשכנע חברו שיבוא לבקרו, ובליבו אינו רוצה לראותו בביתו והזמנתו היא רק מן השפה ולחוץ. גונב דעת הבריות ומרמה את מחשבתם עליו, נעשה כמי שגונב גם דעת עליון.
ג. להשתדל לתת לזולת קצת יותר מהמגיע לו. כי בעוון גזל, שמים נעצרים ואין המטר בא ואם רוצה שידו לא תהיה חלילה במעל, לא ידייק במשקלותיו, אלא יחזיר מעט יותר, כדי להבטיח שלא יכשל חלילה באיסור גזל.
ד. אונאת דברים, אף היא חלק מהנאמנות של המשא ומתן, ומשמעה, שלא יאמר לרעהו: זכור מעשיך הראשונים.
ה. עשיית הדין על פי הכלל של "לפנים משורת הדין". וכלשונו: "וכל ירא שמים וחרד אל דבר ה', יעשה מעצמו עם חבריו, לפנים משורת הדין".
ו. לעשות מלאכתו עבור בעל הבית בנאמנות. וכפי שכתב בלשונו: "וכשם שמצוה לתת שכר שכיר ביומו, כך מצוה לעשות מלאכת בעל הבית ללא מרמה".
ז. לא לרדת לאומנות חברו. וכאומרו: "לא יעשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנות חברו".

לסיכום דבריו, הדרישה לשאת ולתת באמונה, מקיפה הרבה יותר מאשר המשמעות הפשוטה של המילים. לדעתו, הדרישה כוללת בתוכה דפוסי התנהגות נעלים, הכוללים התרחקות מוחלטת מכל דבר שעלול לגרום עוול נפשי או ממוני לזולת, ואדרבה: התחשבות מוחלטת במצבו וברגשותיו של הזולת, והתנהגות של לפנים משורת הדין.

חשיבות האמינות ונקיון הכפיים
מלבד החשיבות העצומה שניתנה למשא ומתן באמונה, הבאה לידי ביטוי בעובדה שזאת השאלה הראשונה או השניה הנשאלת מהאדם בבית דין של מעלה, ישנן הוכחות נוספות למכביר, לחשיבותה העצומה של מידה זו, ולהיפך- לתהומות אליהן עלול להתדרדר האדם שאינו מקפיד עליה.
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מביא בספר תהילים (כד ג-ד):
מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו:
נקי כפים ובר לבב,
אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה.

"מצודת דוד" פירש:
נקי כפים . וכאילו משיב: זהו הראוי, מי שכפיו נקיים מממון שאינו של יושר, ולבו ברור ביראת ה' ולא מפחד אדם.
לפי פירושו, כאשר דוד המלך מדבר על אדם נקי כפים, כוונתו לאדם שכפיו נקיות מממון שהגיע בדרכים שאינן ישרות למהדרין. לא מדובר על ממון גזול חלילה, אלא שממונו נקי מכל רבב וחשש. מי שמקפיד שממונו יגיע רק בדרכים ישרות וטהורות, מוכתר בתואר הנכסף "נקי כפים" והוא הזוכה לעלות בהר ה', ולא רק לעלות למקום הקודש, אלא גם להישאר ולעמוד שם.
וכן הוא בשאילתות דרבי אחאי (פרשת ויחי, שאילתא לו):
ועליה אתמר [ועל זה נאמר] הדין קרייא [המקרא הזה]: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" (תהילים קא ו) מלמד שזוכה ויושב במחיצתו של הקב"ה.
ובספר "כד הקמח" לרבינו בחיי הביא דברים נפלאים במעלת הנושא ונותן באמונה ובמיאוס הגזל לפני הקב"ה.
והנה זה משבע המצוות שנצטווה האדם הראשון, וצריך אדם שישא ויתן באמונה ויהיה נקי כפים מן הגזל, כדי שיהיה זוכה לעלות בהר קודש אלוקים. והוא שאמר דוד המלך ע"ה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב". למדנו מכאן כי מי שיש בידו גזל הוא מרוחק מהר ה' וממקום קדשו. ויש התעוררות גדולה בדבר זה מענין הקרבנות, ממה שהרחיקה תורה מן המזבח, כלי המזון בקורבן העוף וכעניין שכתוב (ויקרא א טז) "והשליך את מוראתו בנוצתה", לפי שהוא כלי הגזל ולא תספיק בהן הרחיצה, כמו שכתוב בקרבן בהמה (שם) "והקרב והכרעיים ירחץ במים", כי הבהמה על אבוס בעליה ניזונת, אבל העוף ניזון מן הגזל.
והנה זה אזהרה רבה ועניין נפלא שתתעוררנה בו המחשבות ושיקיצו בו ישיני הלב, כי כל מי שיש בידו גזל, לא יגש אל מזבח ה' ולא יעלה ולא יראה לפניו, אבל שקץ ישקצנו ותעב יתעבנו.
והנה, לדבריו, הגזל מאוס לפני הקב"ה, לא רק בגלל שהגזלן עבר עבירה והתנהג שלא כראוי, אלא בגלל שמעשה גזל במהותו הוא מעשה מכוער, ואפילו אם נעשה על ידי בעל חיים שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. משום כך, הבהמה שאינה פושטת גרונה בגזל, די ברחיצת המעיים במים, כדי להיות חלק בלתי נפרד מהעולה על מזבח ה' בבית המקדש. אבל העוף המצוי תדיר אצל הגזל ורוב מאכלו מגיע אליו שלא ביושר, אינו ראוי להקרבת חלקי הגוף הפנימיים על המזבח ודינם להזרק לאשפה. ואם בבעלי חיים כן הוא הדבר, על אחת כמה וכמה, כאשר אנו עוסקים בבני אדם, שדעת להם להבין מה מותר ומה אסור, וביכולתם להימנע מכל מגע עם ממון שאינו מהודר בכל מאת האחוזים, בוודאי שמי שאינו נזהר חלילה מכך - לא יעלה ולא יגע לא בהר ה' ולא במקום קדשו.
במדרש רבה (שמות ד א), ייחס למשה רבינו את הפסוק : "נקי כפים ובר לבב וגו'", וזה לשון המדרש:
וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), הדא הוא דכתיב [זה מה שכתוב] מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. מי יכול לעלות להר סיני? מי שיש לו מידות הללו, וכולם אמורים במשה. נקי כפים זה משה, שנאמר: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז טו) אם נטל חמור שלהם, מה שונה מן הליסטים? אלא כך אמר משה: כל אותן המסעות שהיו נוסעים במדבר, לא אמרתי לאחד מהן שיטול דבר משלי ויטעון על חמורו, ואין נשיאה אלא לשון עמיסה, כמה דתימא: "וישאו את שברם על חמוריהם" (בראשית מב כו).
לפי המדרש, משה מוכתר בתואר נקי כפים, מפני שלא ניצל את מעמדו החשוב, אפילו לבקשת עשיית טובה כלשהי, למרות שבקשה כזאת נראית טבעית ונורמלית אצל כל אדם אחר. כנראה שמשה חשש, פן הרגשת מחויבות יתר וחובתו להכיר טובה למיטיבים עמו, עלולות לפגוע בתפקידו כמנהיג הכלל.

מדוע כה נעלה חשיבות משא ומתן באמונה?
לפי כל הפירושים שהבאנו עד כה, ישנה דרישה אבסולוטית מהאדם לקיים דבריו ולדייק בהם. אך עדיין צריך להבין מדוע ענין זה כה חשוב ששקול כנגד כל התורה? מה כל כך מיוחד במצווה זו? מדוע דווקא שאלת היושר היא ראשונה לכל השאלות? אדם חי מאה ועשרים שנה ומקיים בהן רבבות רבות של מצוות, מדקדק בקלה כבחמורה, לומד תורה יומם ולילה, מכבד את אביו ואמו ושומר את השבת לכל פרטיה ודקדוקיה, ועוד מצוות רבות שאי אפשר לפרטן כאן כי רבות הנה. אם כן, מה כל כך מיוחד בלשאת ולתת באמונה? הרי החיוב לשאת ולתת באמונה אינו אפילו אחד מתרי"ג מצוות, ואינו כתוב בתורה כמצוות עשה או לא תעשה ובכל זאת נבחרה שאלה זו להיות ראשונה בבית דין של מעלה? מדוע רק מי שנחשב כנקי כפים, יכול לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו? מדוע שקולה חובה זו כנגד כל תרי"ג מצוות?

בספר "אליהו רבה" (שם סימן קנו ס"ק ג) כתב הסבר מופלא להבנת עניין גדלות וחשיבות המשא ומתן באמונה:

הא דשואלים קודם דברי תורה? [מדוע שואלים על משא ומתן באמונה, לפני השאלה הנראית חשובה יותר: האם עסקת בלימוד תורה?] שמעתי בשם זקיני, הגאון מהרא"ש ז"ל, דאם אין משא ומתן שלו באמונה, לימודו הוא חילול השם . כדאיתא בסוף יומא (פו.) מה הבריות אומרות עליו: אוי לאביו שלמדו תורה.

כאשר אדם הנראה כלפי חוץ על פי לבושו ומראהו, כאדם השומר תורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה, ומשאו ומתנו הוא שלא ביושר ולא באמונה, על פי הכללים הנמצאים בידינו, הרי שברוב הפעמים נשמע את הצד שכנגד אומר: כך היא דרכה של תורה?! את זה למדת בישיבה?! ואין לנו חילול שם שמים ברבים גדול מזה. אדם הלומד תורה ומקיים מצוות, צריך להיות שגריר לה' ולתורתו, ובכל מקום בו יימצא, יאמרו עליו: אשרי העם שככה לו - ולא חלילה להיפך. לפי דבריו, השאלה של נשאת ונתת באמונה, כוונתה העמוקה היא, לברר האם עשה ככל יכולתו למנוע חילול ה', ולהיפך: לקדש שם שמים בכל הליכותיו. בפרק העוסק בחילול ה', נעסוק בעז"ה בנושא זה בהרחבה.

ובספר "כד הקמח" (ערך גזל) כתב:

וידוע כי כל המצוות כולן תלויות באמונה, שאם אין האדם מתנהג באמונה עם חביריו בכל דבריו או במשאו או במתנו או בשותפות שיש לו עמו: הנה חסר האמונה בהקב"ה. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה: כי הזוכה לגור באהלו של הקדוש ברוך הוא ולהיות במחיצתו ולשכון הר קדשו, הוא מקיים מצוות הללו, וזהו שאמר: ה' מי יגור באהלך, זה בית המקדש שלמטה, שנקרא אוהל כשהוא בנוי.

דבריו מאירים ומבהירים את החשיבות הרבה של חובת האמינות. החיוב להיות אמין במשא ומתן, יסודו הוא בחובה הבסיסית של כל יהודי להאמין באמונה שלימה בבורא העולם. אדם המאמין בה' ללא פקפוק, יודע שכל מה שיש לו וכל פרנסתו היא מאת הקב"ה. אם אכן זאת אמונתו של האדם, הרי שאין שום צורך להתנהג שלא באמינות, שכן הליכה בדרכי מרמה לא תועיל כלום ולא תוסיף לפרנסתו. אמנם האדם חייב להשתדל ולעשות מאמצים לפרנסתו, אך בסופו של דבר הכל ניתן לו מהשי"ת; וכל מה שירוויח, נגזר משמים. אין כל צורך להתנהג שלא באמינות, שכן התנהגות כזו בוודאי לא תרבה את פרנסתו, כנגד רצונו של הקב"ה. אדם החושב שירבה נכסיו על ידי תחבולות ובחוסר אמינות, מוכיח בכך שהוא לוקה בחוסר אמונה בה'.

היוצא מזה, שלדעת רבינו בחיי, בעל "כד הקמח", שאלת משא ומתן באמונה, מקיפה בתוכה את עיקרי האמונה בהקב"ה, ולמעשה משמעותה היא: האם אכן האמנת בהקב"ה? התשובה המצויה ביותר לשאלה זו, שהיא גם הוכחה ברורה, טמונה במשאו ומתנו של האדם, שהרי הוא עוסק בכך כל היום. לפי זה, לא ייתכן שהאדם אכן יחשיב עצמו כמאמין גמור בהקב"ה, אם לא נושא ונותן באמונה, למרות שייתכן מאד שמקפיד ומחמיר על עצמו בהרבה מצוות אחרות.

ה"כד הקמח" מאריך שם בהמשך דבריו ומסביר את דברי הגמרא (מכות כד.) "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'". וזה לשונו:

ולמדנו מכל זה שכל המצוות כולם נכללות באמונה, ואמונה עיקר כל המצוות, ועם האמונה יחיה לחיי עולם ולכך אמר "וצדיק באמונתו יחיה". וכל עיר שמתנהגים שם באמונה, עוונותיה נמחלים.

ובדבריו שם מסביר עוד: כיוון שהבורא הוא אחד, וכל מהותו היא אמת, הרי שהאדם חייב להתדמות לבוראו ולכן אף הוא חייב לכוון את כל פעולותיו אל האמת ולדבוק במעשי ה'. ואם חלילה אינו עושה כן, הרי שבמעשיו אלו מתרחק ומתנתק מהבורא יתברך.

ובפרק הדן בנושא האמונה, כתב "כד הקמח" דברים מפורשים בנושא זה:

ומכלל האמונה הוא, שיאהוב האדם את האמת ושיבחר ושידבר בו... ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדיבורם, שלא ידברו אלא אמת. אפילו בסיפור דברים, אף על פי שאין הסיפור ההוא עיקר ואינו מעלה ואינו מוריד, ואין צריך לומר במשאם ומתנם, שיש להם לעסוק באמונה, ולעמוד בדיבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת, וכמו שדרשו חז"ל (ויקרא יט לו) איפת צדק והין צדק, שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק.
ואמרו חז"ל, כי כל מי שאינו עומד בדיבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חברו, והוא חוזר בו, יש לו לקבל עליו מי שפרע, והוא שאמרו ([בבא מציעא], פרק הזהב, מט.) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה, יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. והעניין במי שאינו עומד בדיבורו, הרי זה מביא את עצמו לדבר כזבים ומרגיל עצמו בכך, ומי שמרגיל לדבר שקרים, סופו להעיד עדות שקר.
ויש בכלל הזה דרך חיים לכל השומעים זה ומתבוננים בו, שיזהרו בדיבורם, כי גדול כח האמת וכל המחזיק במידת האמת תפלתו נשמעת, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קמה יח) "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". כל המכוין את פעולותיו אל האמת, הוא המתקרב אל בוראו יתברך שהוא אחד אמת.

אמונה ואמינות
הרה"ג הרב אליהו בקשי דורון שליט"א, בספרו "בנין אב" מחדד את שאלת המשא ומתן באמונה וכותב שאין הכוונה לשאלה כמשמעה, דהיינו: האם האדם התנהג באמינות כלפי הזולת, אלא הכוונה עמוקה הרבה יותר, והיא שהאדם נשאל: האם כאשר נשאת ונתת עם הזולת, זה היה באמונה בה'? פירוש: האם בזמן שאתה עוסק במשא ומתן, אתה מאמין בה' באמונה תמימה? ואם אכן אמונתך בה' תמימה, הרי שגם משאך ומתנך יהיה באמינות, מפני שרק הקב"ה קובע את מדת הצלחתך. וזה לשונו:

והתביעה הנדרשת מיהודי מאמין היא: "נשאת ונתת באמונה" ולא רק נשאת ונתת ביושר, שהמשא ומתן יהיה מתוך אמונה בהשגחת ה' ולא רק מתוך היושר והאמת שחיי החברה מחייבים. האמונה בהשגחה שמידו הכל, משנה לחלוטין את מהותו של המשא ומתן ואת מערכת היחסים שבין אדם לחבר. במשא ומתן באמונה, קיימים לא רק הנושא והנותן, המרכיב העיקרי הוא האמונה בהשגחת ה', שרק רצונו קובע את ההצלחה והיכולת.


שכרו של הנושא ונותן באמונה
כגודל וכהיקף הדרישות הכלולות בחובה לשאת ולתת באמונה, כך גדול גם השכר למי שמקיים דרישות אלו.

ראשית, השכר הרוחני הוא עצום, שהרי רק אדם הנושא ונותן באמונה, זוכה לעלות להר ה' ולקום במקום קדשו, וכפי שכתב השאילתות דרב אחאי שהבאנו לעיל: "מלמד שזוכה ויושב במחיצתו של הקב"ה". והרי כמה עלינו לעמול כדי שנוכל להגיע למעלה רמה זו של ישיבה במחיצת בורא העולם, ואדם הנושא ונותן באמונה, זוכה על ידי כך למעלה גבוהה זו.

מלבד השכר הרוחני, הרי ששכרו של אדם זה רב גם בעולם הזה. במשלי (כח כ) נאמר: "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה".
ו"מצודות דוד" פירש:
" איש אמונות" . המתעסק באמונה ולא ירמה את הבריות, מעותד הוא לרב ברכות, אבל הממהר להעשיר את עצמו, לא יחדל מלרמות, לא יהיה נקי מהגמול הראוי.

ובספר "כד הקמח", בנושא האמונה שהובא לעיל, מוסיף ואומר:

כי מי שיש לו שפת אמת, והוא נזכר בדיבורו שיוציאם על קו האמת, הדיבור ההוא יצליח ויכון לעד, ויאמינוהו בכל דבריו, כי הבריות יחזיקוהו באיש אמת, כיוון שהורגל כל ימיו לדבר אמת.

ובגמרא במסכת נדה (ע:) "מה יעשה אדם ויתעשר, אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה".

ובספר "שני לוחות הברית", כתב השל"ה הקדוש זי"ע דברים נפלאים בשבח האדם הנושא ונותן באמונה, וזה לשונו הזהב:

ואל יחשוב האדם כשנושא ונותן באמונה שהוא חסר, אדרבא הקדוש ברוך הוא מברך מעשי ידיו. כדגרסינן בויקרא רבה (טו סז) אמר רבי לוי: ברכות מברכין בעליהן, קללות מקללין בעליהן. כיצד "אבן שלימה וצדק יהיה לך" (דברים כה טו) אם עשית כן, יהיה לך מה לישא וליתן, מה ליקח מה למכור, שכן הוא אומר: "יהיה לך".

ולפי כל הנ"ל, הרי שישנה הבטחה לסיעתא דשמיא מיוחדת לאדם שמשאו ומתנו באמונה. ספר "מנורת המאור" כתב דברים דומים, אך הוסיף גם נופך משלו, והנה דבריו:

וגרסינן במדרש משלי: "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה". הנושא ונותן באמונה - נכסיו מתברכין, והקדוש ברוך הוא מזמן לו פרנסתו, מפני שבני אדם בוטחים באמונתו, ויהיה ממונם מצוי אצלו תמיד. ולא די לו שיתפרנס מן האמונה, אלא שנקרא צדיק, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה".

ישנן בדברי "מנורת המאור" מספר נקודות מעניינות:

א. מלבד ההבטחה הכללית לאדם הנושא ונותן באמונה שנכסיו יתברכו, מביא "מנורת המאור" גם את הדרך בה יתברכו נכסיו. בני אדם יתנו בו את אמונם, ויפקידו את ממונם אצלו, מכיוון שיודעים שהן שלו הוא הן, ולאו שלו הוא לאו, ומה שמבטיח מקיים. ממילא יהיה הממון נמצא בידיו תמיד, וברכת ה' תצליח דרכו. לכאורה, זו כוונת הפסוק בקהלת (ז א) "טוב שם משמן טוב". שמו הטוב של האדם יעמידו על רגליו ובסופו של דבר יתן לו יותר מאשר רק שמן טוב (דברים חומריים).
ב. נקודה שניה ומעניינת בדבריו, היא שהנושא ונותן באמונה, זוכה לתואר הנעלה של "צדיק".

לסיום, נביא בפניך הקורא, את דבריו של מרן הכהן הגדול רבי ישראל מאיר הכהן זי"ע ה"חפץ חיים", שנשאל פעם על ידי תלמידיו: מפני מה נקבעה בקריאת שמע ההלכה העוסקת באיסור עבודה זרה? כנאמר: "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים". הרי יצר עבודה זרה כבר כמעט ואינו קיים, ומדוע אם כן יש צורך לזכור איסור זה פעמיים בכל יום, שחרית וערבית; הרי ישנם דברים הנראים לנו כחשובים יותר לזכירה יום יומית ותמידית? השיב להם: לצערי, כמעט כל יהודי עלול להיכשל בכל רגע ורגע באיסור החמור של עבודה זרה. ואם תשאלוני, הכיצד? אסביר לכם: אדם שברשותו חנות לממכר מוצרי מזון ומוכר בחנותו, לדוגמה, דג מלוח, ובכל יום מקבל הוא מהסוכן דגים טריים. לפעמים, נשאר לו לחנווני גם דג מאתמול. מה עושה כמעט כל חנווני מצוי? מניח את הדג מאתמול בראש הערימה, כדי שיימכר היום בתחילה.

והנה, הדג שהיה אצלו מאתמול, כבר אינו טרי וצריך למוכרו במחיר זול יותר, אך החנווני מניחו למעלה בראש, ומוכרו כטרי וחדש ובמחיר מלא. כל זה מגיע, כי החנווני בטוח שאם ימכור את הדג בזול, לא תהיה פרנסתו מצויה בידו. וכאן הרעים ה"חפץ חיים" בקולו ושאל: מה חושב לו אותו חנווני? וכי לא הקב"ה הוא זה שהשאיר לו את הדג מאתמול? לא הקב"ה קבע בדיוק, מה תהיה פרנסתו של החנווני באותו היום? הרי הכל מידו, ונחתך מראש השנה לראש השנה?! אלא מאי, החנווני אינו חושב כן ובטוח שהקב"ה חלילה לא יודע על כך... הרי זו מחשבת כפירה! מחשבת עבודה זרה ממש! לעומת זאת, אם החנווני מאמין בה' ויודע שאסור ללכת ולסור אחרי אלוהים אחרים, ואדרבה, להשליך כל אמונתו אל נוכח ה', ישמור על אמינות מסחרו, וימכור את הדג במחירו האמיתי, ובכך תהא פרנסתו המלאה מיד ה' בהרחבה.

משא ומתן באמונה וקביעת עיתים לתורה
על פי האמור לעיל, ניתן להסביר גם את הסמיכות בין הדרישה לשאת ולתת באמונה, ובין הדרישה לקבוע עתים לתורה – שתי השאלות הראשונות הנשאלות לאדם אחרי מותו. כפי שנראה בפרק העוסק בנושא קביעת עיתים לתורה, הרי שמשמעותה של דרישה זאת, היא לעשות את לימוד התורה דבר קבוע – באותו זמן ובכל יום, כדי שיהפוך לציר המרכזי של היום. נתינת חשיבות עליונה ללימוד התורה, ולו לשעה או שעתיים ביום, היא ההפגנה הגדולה ביותר לאמונתו של האדם שכל פרנסתו באה מבורא העולם, ועליו רק לעשות את ההשתדלות ולא מעבר לכך. גם אם תזדמן לידיו עסקה הדורשת את ביטול הקביעות, עליו להמשיך בקביעות לימודו, ולהאמין שבכך לא ינזק, ושבורא עולם יתן לו את המגיע לו.

אם כן, הרי ששתי השאלות: נשאת ונתת באמונה וקבעת עיתים לתורה, בעצם שאלה אחת הן - האמונה שהכח בידי ה' ומה שמוטל עלינו לעשות, זה רק ההשתדלות מצידנו, על מנת שהשפע הנכתב לנו, אכן יגיע ליעדו. אם אכן נאמין שכך הם פני הדברים, הרי כל אחד יוכל לקבוע עתים לתורה ולעשותם עיקר בסדר יומו, וגם יידע שחייב לנהל את משאו ומתנו עם הבריות באמינות ובאמונה.

יתכן שזאת גם כוונת הגמרא (שבת קיט:)

ואמר רבא: לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" (ירמיהו ה א).

אכן שני הדברים דבר אחד הם - אם פסקו אנשי אמנה, כלומר אנשים הדוברים אמת, ואמינים לחלוטין במשאם ומתנם, הרי שמשמעות הדבר הוא שגם פסקו אנשי אמונה המאמינים בבורא עולם ובהשגחתו הפרטית על כל יחיד ויחיד.

פרק זה נלקח מתוך הספר "מאיש לרעהו" שחובר ע"י הרב יצחק שקופ. הספר יצא לאור בחודש אדר ב' תשע"ד וניתן להשיגו בכל חנויות הספרים התורניים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il