ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אורח חיים תפלס | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ח

אורח חיים תפלס


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

"כי יקרא קן צפור לפניך וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב, ו-ז). פרש"י "אם מצווה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות". משמע שיש מצוות קלות ויש מצוות חמורות ואנו יודעים מה קל ומה חמור ודורשים ק"ו. לעומת זאת מובא במדרש שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, וז"ל מדרש רבה דברים פרשה ו' ב':
"זש"ה (משלי ה) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע מהו אורח חיים פן תפלס אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כענין שנאמר (ישעיה מ) ושקל בפלס הרים לא תהא אומר הואיל והמצווה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצווה קלה איני עושה אותה מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצווה ומצווה כדי שיעשו כל המצות בתום מנין שנאמר (משלי ה) נעו מעגלותיה לא תדע, למה"ד למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה בערב קרא לכל אחד ואחד א"ל תחת איזה אילן עשית א"ל תחת זה א"ל פלפל הוא שכרו זהוב אחד קרא לאחר אמר לו תחת איזה אילן עשית א"ל תחת זה אמר לו שכרו חצי זהוב פרח לבן הוא קרא לאחר א"ל תחת איזה אילן עשית א"ל תחת זה א"ל זית הוא שכרו מאתים זוז אמרו לו לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו אמר להם המלך אילו הודעתי היאך היה כל פרדסי נעשה, כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים שנא' (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך והקלה שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים שנא' שלח תשלח את האם וגו' הוי כי יקרא קן צפור".

במשל אנו רואים שאין שכר הפועלים שווה, אלא שכרם נקבע לפי העץ אותו גדלו, והמלך לא גילה להם מהו שכר של כל עץ ועץ, כדי שכל פרדסו יהיה נעשה. ולפי זה הנמשל הוא שיש הבדל במתן שכרן של מצוות לפי ערכן ומהותן, אלא שהקב"ה לא גילה לנו את שכר המצוות כדי שיהיו כולן נעשות.

כמה שאלות עולות בהבנת המדרש:
א. אנו מבינים את רצונו של המלך שכל פרדסו יהיה נעשה, אך מצד שני הפועלים מרגישים עצמם מרומים שעבדו כולם בשווה ולא הרוויחו בשווה, וזה בגלל שלא ידעו מראש באיזה עבודה ישתכרו יותר, והאם צודק להעלים זאת מהם?

ב. בעל "שם משמואל" בשם אביו ה"אבני נזר" שואל: הלא העולם נברא בשביל ישראל, ואם כן התכלית היא לא שכל "פרדסו" של הקב"ה יעשה, אלא שישראל יזכו לעשות כל אחד את המצווה החשובה ביותר ושכרם יהיה רב יותר, והיה צריך לגלות להם מתן שכרן של מצוות?


ג. המדרש מסיים שהתורה גילתה לנו שכר מצווה החמורה שבחמורות שהיא כבוד אב ואם, ושכר מצווה קלה שבקלות, ונמצא שמתן שכרן שווה, בשנייהן הבטיחה התורה אריכות ימים. ואם כן אין הבדל במתן שכרן של מצוות כמו שמשתמע מן המשל? וכן התחיל המדרש: "לא גילה לבריות מהו שכרה של כל מצווה ומצווה" משמע שיש הבדל בין מצווה למצווה בחשיבותה ובשכרה?

ד. וכן הדבר הזה סותר את דברי רש"י שהזכרנו, שאם במצווה קלה כשילוח הקן השכר גדול כל כך ק"ו למצווה חמורה ששכרה רב יותר?

ה. בפרקי אבות (ב,א) נאמר: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות", לכאורה יש סתירה מיניה וביה, שיש מצווה קלה ויש מצווה חמורה, וסיים שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, משמע שאין אנו יודעים מה קל ומה חמור?

ו. נוסף לכך אנו יודעים מהי מצווה חמורה ומהי קלה, ע"פ עונשיה, כגון: בטול מצות מילה, וקרבן פסח ענוש כרת, וכבוד אב ואם שקלן הכתוב ככבוד המקום, ובלאוין שלהן כגון "מכה אביו ואמו מות יומת, ומכאן אפשר לדעת חומרתן, וא"כ מדוע "אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות"?

נראה להסביר זאת על פי הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מכות על המשנה:
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

והיה קשה לרמב"ם מה טובה יש להם בכך שהרבה להם מצוות? ותירץ כך "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא: כי המצוות בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה". רואים מהרמב"ם כמה חשובה הכוונה במצוות שתהיה לשמה, אבל הרי כל אחד מחוייב בתרי"ג מצוות ואיך יתכן שבשביל מצווה אחת בלבד יזכה לחיי העוה"ב?

נראה לומר שכל אחד מישראל, ומכל באי עולם, יש לו תפקיד מיוחד שעליו לעשות בעולמו של הקב"ה, ואם ימלא אותו בשלימות יזכה בשבילו לחיי העוה"ב. ואע"פ שיש מצוות רבות שכולם חייבים בהם, אבל בודאי הדגש של כל אחד הוא שונה לפי שורש נשמתו. ועוד שכל המצוות מחוברות כיחידה אחת של תורה, כפי שאנו אומרים לפני קיום כל מצווה: "ותרי"ג המצוות התלויות בה", וכל אחד לפי יחודו מקיים את כל המצוות באופן שמתקשר לאותה מצווה שהיא יחודית לו. למשל הראי"ה קוק ראה את כל המצוות דרך מבט של מצות ארץ ישראל. ובאורות התשובה כתב שאם אדם יחזור בתשובה וענינה של ארץ ישראל לא יתפוס בה מקום לא יוכל לחזור בתשובה, מפני שראה את יחודו בקיום מצות ארץ ישראל וכל השאר היו מצוות התלויות בה. או רבי נחמן מברסלב ראה את כל המצות כענפים של תפילה, ואף כאשר דבר על מעלתה של התורה אמר ש"יש לעשות מהתורות תפילות" , מפני שתכלית הכל לבא לדביקות בה' ע"י מצוות התפילה.

ולפי זה מובן מדוע אפשרי הדבר שכל אחד מישראל יקיים מצווה אחת בשלמות, בכוונה ובלא פניה, כיון שהיא לפי שורש נשמתו, ועל ידה יזכה לקיים את שאר המצות בבחינת ואידך זיל גמור.

וזהו פירוש משל הפרדס שכל אחד מהפועלים הלך לעבוד ליד עץ אחר לפי נטיתו הטבעית, ובו טפל בשלמות ועל זה הגיע לו שכרו משלם, ובשיתוף כולם יחד נעשה כל פרדסו של המלך. והנה אם המלך היה מגלה להם את מתן שכר העבודה של כל עץ, היו כולם רצים לעשות את העץ ששכרו רב יותר, ומלבד זה שלא היה נעשה כל הפרדס, הרי גם לא היו מצליחים לבצע את העבודה בשלמות, כיון שאין זה מתאים להם, לפי כשרונותיהם ונטית נפשם, ובין כך ובין כך היו מפסידים את שכרם, ועדיף שיעשו את הדבר המתאים לכל אחד, ובו יצליחו למלא שליחותם ויקבלו שכרם מושלם.

ומצד האמת צריך אדם לרצות למלא את רצון המלך ולעשות את שליחותו של הקב"ה בעולמו גם אם לא יקבל שכר, ובלבד ש"כל פרדסו יהיה נעשה", ואע"פ שאנו יודעים שיש דרגות שונות בקיום מצוות ואין מצווה דומה לחברתה באיכותה, אין לנו לחשב זאת כלל, אלא לעשות את המוטל עלינו, ובהדי כבשיה דרחמנא למה לך, וכשיעשה כן יזכה לחיי העולם הבא שהוא אריכות ימים.

ובזה מתורצות כל הקושיות:
א. הקב"ה עשה זאת לטובתנו שלא גילה שכר מצוות כדי שכל אחד יעשה את המצווה המוטלת עליו בלא חשבונות, ובעבורה יזכה לחיי העוה"ב. ואם לא יעשה את המצווה המיוחדת לו, לא יצליח בדרך אחרת ולא יזכה לחיי העוה"ב, שבא רק אם עושה מצוות בלא פניה.

ב. העולם הוא ההכי תמצי שלנו להשלים את יעודנו, וכאשר פרדסו של הקב"ה יהיה נעשה, פרוש הדבר שאנו השלמנו את עצמו, ובזכות זה נזכה לחיי העוה"ב.

ג. שכר כל המצוות שאדם מקיים בשלמות שווה, אריכות ימים שהוא עוה"ב, אבל אין זה אומר שחלק של עוה"ב, אבל אין זה אומר שחלק של עוה"ב שווה לכל אחד, אלא כל אחד לפי שורש נשמתו, זוכה להשלים חלקו, וזהו מקומו בעוה"ב.

ד.ה.ו. הק"ו מלמד שיש קל ויש חמור, ואעפ"כ אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות שמשתלם רק אם עושה אותן בלא פניה, וכל אחד לפי מהותו יקיים את המוטל עליו. משא"כ אם יהיה כ"משורר ששיער חייב מיתה" ולא יהיה לו שכר על כך. ומבחינה זו אין נפ"מ במתן שכרן של מצוות.

עוסק במצווה

כיצד ידע האדם מה המצווה המיוחדת המוטלת עליו? באופן כללי נראה ע"פ המשל במדרש הנ"ל שאדם יכול לסמוך על נטית נפשו, ובאותה מצווה יעסוק בשלמות, ומתוך זה יזכה לקיים את שאר המצוות.

באופן פרטי יותר נראה שבחירתו מבוססת על כללים הלכתיים. כגון: ההלכה של "עוסק במצווה פטור מן המצווה", לדעת הריטב"א (סוכה כה.) דין זה נאמר כאשר אינו יכול לקיים שניהם. ומקשה שם: א"כ מה החדוש בכך שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, מאי הוה ליה למעיבד? מתרץ הריטב"א שלא יבטל מצווה שעוסק בה כדי לקיים מצווה אחרת אפילו היא חשובה ממנה, והסיבה לכך מפני שחיובו עתה לקיים את המצווה שלפניו, והמצווה השנייה היא כרשות בשבילו, ולכן אסור להניח חובה בשביל רשות. ההלכה הזאת מלמדת אותנו, לא רק סדר קדימה במצות, אלא קביעת שינוי מהותי בערך המצווה שמקיים עתה, היינו כיון שברגע זה הוא עוסק במצווה אחת, חשיבותה עולה על המצווה השנייה שבדרך כלל חשובה יותר.

נראה להוכיח יסוד זה ממצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם ואעפ"כ מבטלים אותה כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, וגם כאן יש לחקור האם מבטלים ת"ת מפני ההכרח לקיים, שלא יהיה לומד שלא ע"מ לעשות, או שגם מבחינה ערכית המצווה חשובה יותר?

מעלת תורה מול מעלת המצוות
מובא בגמ' מו"ק ט. שרשב"י שלח את בנו ר' אלעזר לקבל ברכה משני ת"ח "אנשי צורה" ומצאם שעוסקים בישוב סתירה בין פסוקים:
"... הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב משלי ג' יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב משלי ח' וכל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. - אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, וכו'".

הפסוקים המובאים אמורים להשוות בין קיום מצוות לבין למוד תורה. ופסוק אחד מעדיף למוד תורה לקיום מצוות, שאף חפצי שמים לא ישוו בה, פסוק שני משווה למוד תורה לקיום מצוות, וחפצי שמים ישווה בה.

משמע שערך המצוות תלוי במציאות אם אפשר לעשות את המצווה ע"י אחרים, או שהיא מוטלת עליו בלבד, אף שבדרך כלל ת"ת כנגד כולם, ולא יבטל תורה לקיים את המצווה, אבל אם אי אפשר לעשותה ע"י אחרים אז המצווה מקבלת חשיבות יתר, מפני שהיא מוטלת רק עליו, ואם ההשגחה הועידה לו את המצווה הזאת משמע שזו היא שליחותו מאת ה', ואז המצווה הופכת עבורו לתורת חיים שעדיפה אפילו מלמוד תורה.

דוגמה לדבר ממרדכי היהודי שהיה מראשי הסנהדרין ועזב את עיסוקו בתורה למען עמו להצילם מגזרת המן הרשע, והנה מובא תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב:
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו, לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה".

ויש לשאול האם מרדכי עשה נכון שעזב את הסנהדרין ובגלל זה הפסיד את דרגתו בתורה? נראה שהתשובה לכך ברורה, בודאי שמרדכי צדק בכך שעסק בהצלת עמו, שאם אין ישראל אין תורה. ובזכות פעולותיו התרחש הנס ואז "קיימו וקיבלו היהודים וגו' ", שקבלו תורה מחדש, ואף הוסיפו לכתבי הקודש את מגילת אסתר, ואין לך למוד תורה גדול מזה. ואין ספק שזה עולה על תורה שהיה לומד באותו הזמן, וירידתו בתורה לצורך עליה הייתה. נמצא שאם אדם מקיים מצווה המוטלת עליו הרי זו תורה בשבילו וערכה עולה אף על למוד תורה. והדברים מתבארים היטב במשל הפרדס, שכל אחד עושה את עצו המיוחד ועל ידי זה מושלם הפרדס של המלך.

בהמשך הגמ' שם מובא שר' אלעזר בקש מהם שיברכו אותו. ואותם חכמים במקום לברכו אמרו לו דברים שנשמעים כדברי קללה. חזר לאביו לא רק שלא ברכו אותי אלא שעוד צערו אותי! ענה לו אביו רשב"י: דע לך שכל דבריהם ברכות הם, ופירש לו הדברים.

וצריך להבין מדוע היו צריכים לברך אותו בלשון סתרים כזאת שעוד נשמעת כקללה? נראה שהדברים מתקשרים לחידוש ההלכתי שעסקו בו, והוא שערך המצוות אינו לפי מה שאנו יודעים עליהם, אלא תלוי במציאות לי האדם המקום והזמן, ומצווה קלה יכולה להיהפך לחמורה שבחמורות ועדיפה על למוד תורה, לאדם שהיא מוטלת עליו. וכך כל הדברים שנראים לאחרים כקללה שרואים שולחנו מבולבל, באמת ברכה היא אם הוא מבולבל בגלל ריבוי ילדים שיש לו.(אחת מהדוגמאות המובאות בגמ' שם). ורק "אנשי צורה" כמותם שיודעים ל"הפוך חומר לצורה", ולהתבונן בפנימיותם של דברים יכולים להתייחס כך לדברים המתרחשים בעולם, ולמצוות המוטלות עלינו כל אחד לפי ענינו. והנה אחד מהחכמים המוזכרים שם היה ר' יהודה בן גרים, ושם זה נזכר גם בגמ' שבת ל"ג בעניין דבריו של רשב"י על הרומאים שהלך ר' יהודה בן גרים, וסיפר וכו'. ולפי התוס' שם יש גורסים ר' יהודה בן גרים ואם כן זה אותו חכם, ולא הייתה כוונתו לרעה אלא שסיפר ונתפרסם הדבר בדרך ממילא שלא באשמתו. בכל אופן נראה שיש כאן איזו ביקורת על רשב"י שאינו מחשיב את עולם המעשה לעומת למוד התורה, כך כלפי הרומאים, וכך ביציאתו מן המערה ששרף בהבל פיו את העוסקים בדרך ארץ. ובא ר' יהודה בן גרים וחדש שפעמים חפצי שמים ישוו בה! ואף רשב"י חזר והודה לו על כך אחרי שיצא פעם שנייה מהמערה.

כי לווית חן הם לראשך
מובא במדרש:
כי יקרא קן צפור וכו' בכל מקום שאתה הולך המצוות מלוות אותך.
נראה שמדרש זה בא ללמד אותנו לקשר את כל המעשים שנעשה עם המצוות, למצוא את השליחות האלוקית שיש לנו בעשייתם, ואין זה מקרה שהגענו לדרך פלונית אלא כדי לקיים את המצוות, וזהו "כי יקרא" - באל"ף, שאין זה מקרה אלא קריאת המקום לתקן אותו במצוות. ואז "חן המקום על יושביו" מפני שזכה לעשות בו מצוות וזה חלקו מאת ה' ולכן חינו עליו "כי לווית חן הם לראשך".

על מצווה קלה ייהרג ואל יעבור
הלכה: בזמן הגזירה אפילו על מצווה קלה ייהרג ואל יעבור ושמעתי בשם הרב יוסף דוב סולוביצ'יק מבוסטון זצ"ל שפירש זאת באופן מחשבתי, שאם הגויים גוזרים עלינו גזירה על מצווה פלונית כנראה היא מאד חשובה עתה בשמים לקיימה, והם רוצים לעכב בעדנו שלא נזכה בה, וממילא היא מקבלת משמעות איכותית כמו המצוות החמורות שבתורה שעליהם ייהרג ואל יעבור, ולכן אנו צריכים למסור נפשנו עליהם. וזהו כרעיון שאמרנו שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות הזדמנות בכל עת.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il