בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה יפה בת נעימה גולסטן
אריה בן נעימה גולסטן

מגד ירחים עלון מס 182

שבת הארץ

undefined

הרב בניהו ברונר

תשרי תשע"ה
3 דק' קריאה
על משנת הראי"ה
בשנה זו מתגלה צביונה של-האומה בכליל הודה, במקור רוחה האלהי. והארה זו, הבאה אחת לשבע שנים, מושכת אחריה עליות אידיאליות אלהיות הקדמה לשבת הארץ.

הרב זצ"ל מלמד אותנו שבשנה השביעית, שנת השמיטה, מתגלה האופי המיוחד של האומה הישראלית. במקומות רבים בכתביו הרב משתמש בביטויים: "כנסת ישראל" או "נשמת ישראל". ביטויים אלו מציינים את המהות הרוחנית של עם ישראל. כמו שלאדם יש נשמה וגוף כך לאומה יש נשמה וגוף, הנשמה נסתרת והגוף גלוי, הגוף הלאומי הוא העם החי בכל דור ודור. הנשמה הלאומית מתגלה באופנים שונים בכל השנים ובמיוחד בשנה השביעית בה התורה מצווה עלינו לשבות מעבודת האדמה. מידי שבוע בשבת אנו שובתים מכל מלאכה ובכך אנו מגלים את נשמתנו הפרטית, וכך בשנה השביעית השביתה מגלה את מהותנו הלאומית: "אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמטה על האומה בכללה. צֹרך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלהי שלה בכל מלא זהרו" (שם).
בשנות הגלות עם ישראל לא עסק בגוף הלאומי, הלאומיות התבטאה רק במישור הרוחני בתורה ובתפלה: "ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני-חול מצד כללות האומה. שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל. לבו לא הלך עוד להרבות חיל, רכב וסוס, ככל גוי על אדמתו ובכלל לא היה עוד לכלל האומה שום עסק חמרי... התורה נתחבבה עליו מזהב ומפז רב כבימי-נעוריו הטובים. על קדושת האמונה והמצוות יצא להורג בשמחת-לבב..."(שם). העיסוק הרוחני בגלות טיהר את העם מחטאיו שגרמו לגלות. תהליך זה מתרחש עד שהאומה מיטהרת והארץ מוכנה לקלוט מחדש את האומה. הרב רואה את תהליך שיבת העם לארצו המתחיל לקרום עור וגידים באיטיות ובקשיים: "בנפש נדהמה ובברכים כושלות מעֹצר רעה ויגון, של עקת-אויב ושפלות נדודים, ...באו אל הארץ פזורי-גולה, שרידים יחידים, עיניהם הטרוטות, מרוב אפלה של גולה אחר גולה, לא תוכלנה עוד לסבול את כל תֹקף האור הגדול הזרוע בארץ. הקומה עוד לא נזדקפה, הרוח עוד לא נתעודד, הנשמה האלהית עוד לא נגלתה בתעופת עזה. אבל קוים בודדים של אורה פזורים בכל עברים, הקץ-המגולה הולך וקרב, וכל אשר רוח-ד' מפעמו יחוש להיות מהבונים הראשונים הבונים את בנין האומה בארץ-חמדת-עולמים!"(שם).
בנין הארץ מפגיש את העולים החלוצים עם המצוות התלויות בארץ. הרב מתפעל מגילוי חדש זה: "הַהוֹד וְהֶהָדָר וְהַפְּאֵר הַמְיֻחָד שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, כְּשֶׁהֵן מִתְקַיְּמוֹת עַכְשָׁו בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל עַל-יָדֵינוּ, עַל-יְדֵי אוֹתוֹ הַחַיִל הֶחָלוּץ הַהוֹלֵךְ וּבוֹנֶה אֶת אֶרֶץ הָאָבוֹת וּמֵכִין אַחֲרִית וְתִקְוָה יוֹתֵר חֲזָקָה וְיוֹתֵר בְּהִירָה לְדוֹר יָבוֹא, מִתְגַּלֶּה הוּא לָנוּ מִתּוֹךְ עֹז חֶפְצֵנוּ הַפְּנִימִי הַמְפַעֵם בְּקֶרֶב נִשְׁמָתֵנוּ, לְהַעֲמִיד אֶת צִבְיוֹן אֻמָּתֵנוּ עַל אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ בִּמְלֹא תָּאֳרָה" (אורות עמ' נח). עדיין אין אפשרות לקיים את המצוות במילואם כל זמן שרוב ישראל אינם על אדמתם ובית המקדש חרב, אבל השמחה של הקיום החלקי כבר קיימת, הרב מצפה לימים בהם נוכל לקיים מצוות אלו במילואם: "כְּשֶׁאָנוּ מְקַיְּמִים עַתָּה מִצְוַת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָנוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ בְּנוּיוֹת עֲלֵיהֶן, "לֹא כּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ", הִנֵּה הַחִזָּיוֹן מִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ וְהִנְנוּ מִתְמַלְּאִים רוּחַ שִׁירָה רוֹמֵמָה בִּתְעוּפַת נְשָׁרִים, לְעֻמַּת הָאוֹרָה שֶׁל הַיָּמִים הַמְאֻשָּׁרִים הַמְחַכִּים לְאֻמָּתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַבְּרוּכָה" (שם).
קיום מצוות השמיטה היה בעבר קשה ובתורה הדברים כתובים במפורש: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית..." (ויקרא כ"ה כ'), ועל אחת כמה וכמה בחזרה לארץ בדורנו. הרב שהעריך והתפעל משיבת ציון נחלץ לתת פתרון הלכתי למציאות זו: "מרוב דלות מצב ישובנו בארץ הכרח הוא אמנם להסתפק על פי רוב בהוראת-שעה, כאשר הוסכם מאז על פי גדולי-הדור, אשר נכנסו לתוך עֹמק מצב הישוב החדש בארצנו הקדושה, ובהרגשה נאמנה חדרו אל ערכו בעתיד, בחושם שלא לבוז ליום-קטנות ולדעת כי מאת ד' היתה זאת, לתת ניר לעמו על אדמת-קדשו ...שגדולה היא חובתנו לישר את מסלתה, לבלי תפגע מכשולים מצד המצות-התלויות-בארץ ככל האפשרי" (הקדמה לשבת הארץ). ההתנגשות בין הדאגה לקיום היישוב המתפתח בארץ ובין קיום מצוות השמיטה הביא את הפוסקים להקל ב"הוראת שעה" ולסמוך על היתר המכירה עם מגבלות מסוימות ועם עידוד חקלאים פרטיים לשבות כהלכה.
למרות הקושי בקיום המצווה כהלכתה שקיים עד ימינו, הארתה הרוחנית עדיין קיימת וכך כותב הרב לרידב"ז: "כל אלה הגדולות והנשגבות, שנאמרו בקדושת השביעית בזמן הזה, לא נאמרו דוקא ע"י הקיום של פרטי המעשים, שהרי בזמן שלא היו ישראל בא"י, ולא נתקיימה מצות שביעית כלל ג"כ חלה קדושה זו. העיקר תלוי הוא בהתפשטות הקדושה, ע"פ מדרגות הזמנים"(אגרת תקנ"ה).
בפרוס עלינו שנת תשע"ה - השנה השביעית נכין את עצמנו לקבל את קדושתה ממרומים ולגלות את גדלותנו הלאומית המיוחדת ומתוך כך נזכה לקיים את המצווה במילואה בגאולה השלמה במהרה בימינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il