ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצוות השבת אבידה - ותשובה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט

מצוות השבת אבידה - ותשובה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אנו קוראים בחודש אלול פרשת כי תצא, ומבקשים לטעום בה הדרכות הנוגעות לעניני דיומא בעבודת התשובה. בין המצוות הרבות שבפרשה, אנו למדים על מצות עשה של "השב תשיבם", חיוב להשיב למאבד את ממונו: חמורו, שורו ושמלתו. וחוזרת התורה וכותבת "והשבתו לו" - ודרשו חז"ל "זה השבת גופו", שאם ראה את חברו טובע בנהר מצווה להצילו. נראה ללמוד מכאן בדרך ק"ו, שאם רואה את חברו טובע בנהר, ביון מצולת החטא, שמצווה להציל את נפשו מרדת שחת.

וכך מפרש אור החיים הק' את משמעות הכתוב
"פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות, שצריכין בני א-ל - חי צדיקי עולם לעשות לעם ה'... ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו, הוא אלוקי עולם ... ואספתו אל תוך ביתך - זה בית המדרש, וילמדהו ארחות חיים ודרך ישורון אור וכו'" עיי"ש שהולך ודורש את הפסוקים בעניין התשובה.

ננסה ללמוד מהלכות השבת אבדה דברים הנוגעים לעניין התשובה:

א. "והתעלמת", "לא תוכל להתעלם"
חז"ל דרשו מ"והתעלמת" - "פעמים שאתה מתעלם, כגון כהן והיא בבית הקברות". ואפשר ללמוד מכאן, שאין לנסות להחזיר את חברו בתשובה בדרכים שאסורות ע"פ ההלכה, ואין ללמד על כך זכות שזה לצורך מצווה.

ואעפ"כ מצאנו שחז"ל ממשילים את ירידת השכינה למצרים להציל משם את ישראל, לכהן שמצא תרומה בבית הקברות, אמר מוטב להטמא ולהוציאה משם, ואח"כ יטהר את עצמו, או בסגנון אחר, כדלהלן (שמות רבה (וילנא) פרשה טו ד"ה יט:
ד"א בשביל) "א"ר נסים משל לכהן שהיה לו גינה של תאנים ובאותה גנה היה בית הפרס בקש לאכול תאנים אמר לאחד לך אמור לאריס שבעל הגינה אומר לך שתביא לו שתי תאנים הלך ואמר לו כך השיבו האריס מי הוא בעל הגנה לך למלאכתך, אמר לו הכהן אני אלך לגנה אמרו לו למקום טמא אתה הולך אמר להם אפילו יש שם מאה טומאות הולך אני ולא יתבייש שלוחי, כך כשהיו ישראל במצרים אמר הקב"ה למשה לכה ואשלחך אל פרעה הלך ואמר לו מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' לכו לסבלותיכם, אמר הקב"ה אלך למצרים שנא' (ישעיה יט) משא מצרים, אמרו לו מלאכי השרת למצרים אתה הולך למקום טומאה, אמר להם אלך ולא יתבייש שלוחי משה, הה"ד (שמות יב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר".

ולכאורה זה סותר את ההלכה שהבאנו לעיל? אלא צריך לומר שיש מצבים של הוראת שעה שאף זה מותר. כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב שחוטי חוץ כדי להוכיח את נביאי הבעל. ויתרה מזאת למדנו בשו"ע או"ח שמותר לחלל שבת כדי להציל מי שלקחו לשמד, להעבירו על דתו. משום חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

על כגון דא, אומרת התורה, למרות שיש לך ה"א של "והתעלמת", "לא תוכל להתעלם", ונאמר בלשון החלטית, כאילו במציאות אי אפשר לך להשאר אדיש ולהתעלם, (כמו "לא תוכל לאכול בשערך מעשר דגניך"- שהוא אסור, וכתרגומו "לית לך רשו").

ב. "עד דרוש אחיך אותו"

כיצד יגרום לאחיו שטעה מן הדרך הישרה לדרוש את התשובה?
אומר השפת אמת (שנת תרל"ה):
"דהנה חז"ל כתבו: כי זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, ומסתמא כן הוא גם בעוה"ז שהרשע בעוונותיו מאבד זכיותיו, וכל המעשים טובים שעשה נוטל הצדיק"

ולפי זה להחזיר את רעהו בתשובה הוא ממש מצות השבת אבדה, שמשיב לו את חלקו של חברו שמופקד אצלו מאחר שחטא. והנה אחד הסבות הגורמות נתק בין הצדיק והרשע הוא הרגשת הרשע שהצדיק מתנשא עליו ובז לו, ואף הצדיק עלול לחשוב עצמו ראוי לכל תהילה שפטפט ביצרו והתגבר עליו, ומתוך כך לזלזל אפילו בבעל תשובה, והתשובה לכך בהמשך דברי הרשב"א:
"ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא על פי עבודתו, והוא שזכה לחלק הרשע, אך האדם צריך לשים לב לחזור החלק לבעליו, והיה עמך עד דרוש אחיך, כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו, וכתיב השב תשיבם, פירוש שע"י שהצדיק מרגיש שאין זה ע"פ עבודתו, ע"י זה חוזר בתשובה, וע"י התשובה זו מתעורר גם הרשע לבוא להרהור תשובה וכו'".

ידוע בשם הבעש"ט שאם אדם רואה חטא בחברו סימן שהדבר נמצא גם בו, שאם לא כן לא היה רואה זאת, והנה אף אם פשפש הצדיק ולא מצא בעצמו חטא זה, יש לישב זאת ע"פ דברי השפ"א הנ"ל מפני שנטל חלק חברו הרשע וזכה לסייעתא דשמיא להתגבר על יצרו, אבל הוא עצמו לא תקן זאת וע"ז צריך לחזור בתשובה! ולא יתנשא על הרשע בגין צדקותו, ואף הרשע התעורר לשוב כשירגיש את היחס של הצדיק אליו כשווה בין שווה, שחלקו שלו שמור אצלו.

ג. יאוש
מובא בגמ' מכות כ"ד:
"אמר רב: מסתפינא מהאי קרא :"ואבדתם בגויים", מתקיף לה רב פפא: דילמא כאבדה המתבקשת, דכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך".

האדם החוטא מרגיש עצמו אבוד, הקב"ה מסתיר פניו ממנו, והוא אובד בגויים, ועל זה חשש רב שמא ח"ו הקב"ה התיאש מאתנו, וידוע שיאוש קונה באבדה, ויצאנו מרשותו של הקב"ה !? השיב לו רב פפא: שהקב"ה לא התיאש מאתנו!

כדי לבאר את נקודת הויכוח בין החכמים נביא את הסיפור הבא:
אדם אחד שבנו יצא לתרבות רעה בא בתחנונים אל הרבי לבקש רחמים שיתפלל עליו שבנו ישוב בתשובה, אמר לו הרבי שאינו יכול לעזור לו מפני שגם לו יש בן כזה שיצא לתרבות רעה ולא יכול להשיבו. שאל אותו המבקש מדוע אינו מבקש עליו מהקב"ה? השיב הרבי, שגם הקב"ה השיב לו כן, שיש לו בן שיצא לתרבות רעה ואינו יכול להשיבו אליו. הרבי בחכמתו השיב לאותו אדם שבנו יצא לתרבות רעה, הוא גם כבנו, שהרי הוא חלק מעם ישראל, והוא גם בנו של מקום, וכביכול אינו בידו להשיבו אליו ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", וההתעוררות לתשובה צריכה להתחיל מן החוטא בעצמו. ואם כן כאשר החוטא אינו מתעורר לתשובה, הרי הוא כאבוד והקב"ה אינו יכול כביכול להשיבו אליו, ואם כן יש כאן ייאוש חלילה.

אבל מאידך גיסא, כאשר החוטא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו, הרי מיד כאשר הוא פותח פתח לתשובה, הקב"ה מבקש אותו, ובכוחו לבטל את המצב של יאוש, ומיד חוזר להיות ברשותו של הקב"ה.

ד. יאוש ברשות
הרמב"ן ( מלחמות ה' "אלו מציאות" ) אומר שאין יאוש ברשות, היינו אם האבידה נמצאת ברשותו של אדם לא שייך להתיאש ממנה. והרי כל העולם כולו ברשותו של הקב"ה, ואף המציאות הזאת של בחירה חופשית היא ברצונו של הקב"ה, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה "כל אשר חפץ ה' לעשות בשמים ובארץ" וא"כ איך יכול אדם לבחור לעשות כרצונו? אלא שזה גופא רצונו יתברך, שכך יהיה, ואין ידיעתו שכך יהיה סותרת את הבחירה. ודבר זה לא ניתן להבין על בוריו. בכל אופן אם הכל ברשותו יתברך לא שייך יאוש שיפקיע זאת מאת הקב"ה, וממילא ימצא דרכי תשובה אליו. ולבסוף יתברר שכל הנפילות שלו היו לצורך תשובתו.

ודבר זה נלמד ממה שאמרו חז"ל על קרח
"ויאבדו מתוך הקהל ... ר' יהודה בן בתירה אומר: הרי הן כאבדה המתבקשת, שנאמר: תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי". (סנהדרין קט)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il