ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כנגד יצר הרע דברה תורה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ס

כנגד יצר הרע דברה תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

פרשת אשת יפת תואר
דברים פרק כ"א:
"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו: וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה: והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה: והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר."

ההיתר באשת יפ"ת שלא יעבור על איסור
מפרשה זו למדנו, שהתירה התורה ליוצא למלחמה לקחת לו אשה למרות שהיא נכרית, ולמרות שהיא גם אשת איש, ולמה התירה זאת לו התורה?
כתב רש"י דברים פרק כא פסוק יא:
"ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו".

וכך פירש רש"י בגמ' קידושין כא עמוד ב:
"יפת תואר - משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו, ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה כדכתיב ביחזקאל (ד) ולא בא בפי בשר פגול. ולא יאכלו בשר תמותות - לאחר שימותו ויהיו נבלות".

היינו, הואיל והתורה חששה שהיוצא למלחמה יעמוד בניסיון קשה, ולא יוכל להתגבר על יצרו, לכן התירה לו לעבור עבירה קלה לקחת אשת יפת תואר, כדי שלא יעבור עבירה חמורה.

ולפי זה מתבארות ההלכות של אשת יפת תואר, כהיתר רק במקום שהיצר מתגבר, כפי שכתב הרמב"ן שם, וז"ל:
"והזכיר הכתוב וחשקת בה - שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א) שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה".

הקב"ה מנסה אדם רק אם יוכל לעמוד בניסיון

בעלי המוסר למדו מכאן ראיה שאין לאדם תרוץ לומר שלא היה יכול לעמוד בניסיון, שכן אין הקב"ה מנסה אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו, ולכן התיר לנו אשת יפת תואר במלחמה כיון שכאן לא היינו יכולים לעמוד כנגד יצר הרע. והואיל ורק כאן התירה תורה משמע שבמקום אחר אנו יכולים לעמוד בניסיון.

וכך מובא במדרש בראשית רבה (וילנא) פרשה לב:
אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן.

היינו, שהקב"ה בוחן רק את מי שיכול לעמוד בניסיון, ולא היה דורש שאתנו דבר שאינו לפי כוחנו. וכן יש ללמוד מתלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד ב:
דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא!

למדו מכאן בעלי המוסר את הרעיון הנ"ל, והסבירו מדוע באמת לא ניסה הקב"ה את חנניה מישאל ועזריה בניסיון היסורים של מלקות, התשובה לכך מפני שהם לא היו עומדים בניסיון הזה.

האם הותרו באשת יפ"ת איסורים ממש?
והנה בפשטות התירה כאן התורה איסורים של ממש, כגון לבוא על ארמית, אמנם דבר זה תלוי במחלוקת רש"י ותוס', לדעת רש"י אסור לבוא עליה במלחמה, עד לא תעשה את כל המעשים המוזכרים בתורה ותתגייר. ולפי זה לא יעבור על אסור בועל ארמית, ומה שאמרו חז"ל, שיש כאן יצר הרע, הוא בזה שמתאוה לנכרית. אבל לפי ר"ת התירה התורה לבוא עליה במלחמה, וכן דעת הרמב"ם, ולמדו זאת מתוך העניין, שכנגד היצר דברה תורה, משמע בעודו במלחמה, וא"כ יש כאן התר לעבור על דבר הנחשב לעבירה במקום אחר 1 .

והנה מהגמ' שם נראה שיש עוד אסורים שהותרו באשת יפת תואר, כגון גיורת לכהן, מובא שם מחלוקת:
"איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. בביאה ראשונה - דכ"ע לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי - בביאה שניה, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור; רב אמר מותר, הואיל ואישתריא אישתרי; ושמואל אמר אסור, דהא הויא לה גיורת".

ולפי כל זה נראה שהתורה התירה אסורים מפני הקושי להתגבר על היצר, ולכאורה קשה מדוע התפשרה התורה עם קשיי היצר, אדרבא הייתה צריכה לעורר ולחזק לעמוד כנגדו, ואף לתת כוחות נפש להתגבר עליו, שכך אמרו חז"ל שאם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ואף כאן יעזרהו ה' להתגבר על יצרו? ועוד שאין זה דומה ל"בשר תמותות שחוטות", שרק מגונה לאוכלם, הרי כאן אסרה תורה במקום אחר, והרי זה איסור גמור, כמו נבילות? 2

ונראה לומר, שבאמת אין כאן איסור גמור, אלא כמו "בשר תמותות שחוטות", שכן מהתורה אין איסור מפורש לבועל ארמית, רק בפרהסיא נאמרה הלכה למשה בסיני ש"בועל ארמית קנאין פוגעין בו", ולמדו מכאן שהוא אסור דאורייתא. אבל אם עושה זאת בצנעא רק בי"ד של חשמונאים גזרו, וכאן אפשר לומר שהוא לוקח אותה אליו במלחמה בצנעה. וכן בקשר לגיורת לכהן, שאסורה לו משום זונה, והגמ' הביאה לכך אסמכתא מספר יחזקאל "כי אם בתולות מזרע ישראל יקחו לנשים", ויש אומרים שאסור זה הוא רק מדברי קבלה ומדרבנן. ואע"פ שבודאי מכוער הדבר, אבל עדין אינו איסור גמור, ואפשר לומר עליו מוטב יאכלו בשר תמותות שחוטות.

וכך כתב השפת אמת (שנה תרל"א):
"והלא היה מוטב שלא לתת כח ליצר הרע להסיתו לזה, אך כי זה עצמו שהתירו הכתוב שלא יהיה האדם נדבק ונאסר להסט"א ע"י המעשה. כמו שכתוב בספר התניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וזה שאמר הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, זה עצמו ההיתר".

ובתניא שם מבואר, שהדבר המותר הוא כחומר ביד היוצר להופכו לטוב או למוטב, אם חלילה יעשה בו שימוש לרעה יהפוך אותו לרע ממש ונקרא ג' הקליפות הטמאות, ואם יעשה בו שימוש של קדושה יעלהו לקדושה כמו מצווה, ועוד יתרון יש למותר, שאף אם יעשהו מתוך תאווה וירד לטומאה ניתן להעלותו שוב לקדושה, כגון שיואכל לשם תאווה ואח"כ ילמד מתוך אכילה זו יהפוך אותה אכילה לקדושה. וזהו גם במקרה של אשת יפת תואר, שהוא היתר שיכול להעלותו לקדושה 3 , ואף אם לא הצליח להעלותו לקדושה, יוכל אח"כ להיפרד ממנה, וזהו "סופו לשנאותה".

אולם יש קושי בדברינו שאין כאן איסור, שכן הסברא נותנת שזה שלוקח אותה אליו לשם אישות הרי הוא כפרהסיא, ואם כן יש כאן איסור חמור מדאורייתא שבדרך כלל קנאין פוגעין בו, וכן יש דעות שגיורת לכהן אסורה מדאורייתא, ואם כן חוזרת השאלה, איך התירה התורה איסורים משום יצר הרע?

ההיתר של ר' אילעאי - יעשה מה שלבו חפץ
נראה לישב זאת ע"פ הגמ' במועד קטן דף יז עמוד א:
"דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".

מצאנו בגמ' שני פירושים בדבר: רש"י ופרוש הגאונים.
פרש"י שם כתב "מה שלבו חפץ - עבירה, והואיל ואין מכירין אותו שם - ליכא חלול השם", ובשם הגאונים כתב שם:
"ואמר לן רבי משום רב האי גאון: ויעשה מה שלבו חפץ - רוצה לומר: דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' - אני ערב בדבר שאינו חפץ". וכן כתב התוספות שם ד"ה "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי".

והנה לפי פירוש הגאונים ר' אילעאי נתן עצה חינוכית כיצד להתגבר על היצר, מתוך הבנה עמוקה בכוחות הנפש, שדוחפות את האדם לעשות דבר שנאסר עליו, ובזה שמתירים לו לעשות את שלבו חפץ, אפשר שיתעורר לעשות את שבאמת לבו חפץ, היינו לעשות טוב, ותסור ממנו התאוה לחטוא. אמנם יש כאן הימור מסוכן שמא ילמד מכאן היתר לחטוא, אלא הדברים נאמרים כאשר אפסה כל תקוה להפריש אותו מן החטא בדרך אחרת, ונשאר רק להעמיד בפניו את האתגר לבחור בעצמו את הדרך שילך בה, אולי יפוש מרצונו מן החטא.

פירוש ההיתר של התורה באשת יפ"ת כדר' אילעאי
ולפי זה אפשר לבאר גם עצת התורה במקרה של אשת יפת תואר, מצד אחד לתת לו לבחור מה שלבו חפץ, ומאידך גיסא לעשות מעשים שיפרישו אותו מן החטא, ע"י שתסיר שמלת שביה מעליה וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה וכו', נמצאת היא תמגנה עליו, ובת ישראל מתחבבת עליו 4 .

אבל קשה להסביר את ההיתר שבתורה לפי ר' אילעאי, מפני שההיתר של התורה הוא היתר גמור, ואף אם יעשה זאת לא ילקה על מעשיו, בניגוד להיתר של ר' אילעאי שהוא רק "לפנים", כעצה פסיכולוגית להתגבר על יצרו, אבל אם יחטא יענש על כך.

לכן ננסה לפרש את פרשת אשת יפת תואר, לפי הפירוש הראשון של רש"י שר' אילעאי אכן הציע לתלמידו לעבור את העבירה בצנעא, ובאופן כזה נתן הסכמתו כביכול לעבור את העבירה. ואם כי זה פירוש מחודש, הוא מתישב עם פשטות הגמ' שם שאותו תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות לא טובות עשה בדר' אילעאי, משמע שעבר עבירה, ואעפ"כ הניחוהו משמים להיקבר אף במערה של דיינים 5 , משמע שלמרות כל מה שעשה הוא כשר. וצריך להבין כיצד אפשר לומר שהוא כשר?

נראה לומר, שאם לא היה יכול להתגבר על יצרו הוא אנוס, ואונס רחמנא פטריה. אמנם אל ילמד מכאן אדם לזלזל בעצמו ולא להתמודד עם יצרו, אבל אם כלפי שמיא גליא שלא יכל להתגבר על יצרו, הוא לא יענש על כך, דוגמא לדבר במקרה שאנסו אשה עד שנתרצית לעבירה שנחשב לאונס. מפני שלא יכלה להתגבר על יצרה, ונחשב לאונס 6 .

ברור שאין ללמוד מכאן היתר למי שאינו אנוס בדבר לסייע בעבירה למי שאנוס בדבר, ולכן אם אדם התאוה לאשה עד שחלה ואינו יכול להתגבר על יצרו, אין היתר לאשה לסייע לו בדבר עבירה זו. כפי שמובא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א':
"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר".

ולפי זה אף באשת יפת תואר, אמדה תורה שבמלחמה עלול האדם לעמוד בניסיון שלא יוכל לעמוד בו והתירה אותו מפני יצר הרע. ועם אכן הוא אנוס בדבר לא תהיה לו עבירה. וההיתר שנתנה לו תורה הוא על דרך האמור בשפת אמת, שלא יהיה קשור לעבירה ויוכל בסופו של דבר לצאת ממנה.

התגברות על היצר - לפי סמיכות הפרשיות
אנו מוצאים בפרשת אשת יפת תואר ארבעה שלבים בהתמודדות עם היצר, לפי סמיכות הפרשיות, כפי שיבואר להלן, ונראה להקביל זאת לארבעה השלבים המוזכרים בגמ' בברכות מסכת ברכות דף ה עמוד א, וז"ל:
"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר תהלים ד' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה".

וכן גם בפרשתנו, תחילה "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידיך, וראית אשת יפת תואר וגו'", וזהו "ירגיז יצר הטוב על יצר הרע", היינו שעליו להתמודד עם יצרו ולערוך נגדו מלחמה, ככתוב "מלחמה על אויבך", הוא האוייב הגדול שלך, ולהתגבר עליו, ואז אם יזכה "ונתנו ה' אלוקיך בידיך", ואם לא הצליח להתגבר עליו ולקח לו אשת יפת תואר לאשה, מוטל עליו לעשות לה את כל המעשים האמורים בתורה "והסירה שמלת שביה מעליה וגו'", וזהו "יעסוק בתורה", ויעשה כעצתה ומצוותיה ינצח את יצרו הרע, וסופו לשנאותה, ואם גם זה לא הואיל לו, יצטרך להתמודד עם תופעה של בן סורר ומורה, דרכו הוא יבין מה עלולה לגרום לו ההגררות אחר התאווה, כפי שעמדה תורה על סוף דעתו של בן סורר ומוה, "ויסרו אותו אביו ואמו", בתוכחות מוסר, וזה מקביל לעצה "יקרא קריאת שמע", שהוא מוסר וקבלת עול מלכות שמים, ומתוך זה יתעורר גם הוא לתשובה, אולם אם גם זה לא יועיל לו, סופו שבנו יומם "ותלית אותו על עץ", ואז ישוב מדרכו הרעה, וזה מקביל לעצה של "יזכיר לו יום המיתה", ועי"כ ישוב מחטאו.

נראה לומר שארבעה דרגות הנ"ל הם ארבעה התשובות שענו החכמים הנביאים התורה והקב"ה לתיקונה של הנפש החוטאת. כפי שאמרו בתלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב דף לא עמוד ד ה"ו, וז"ל:
"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודש' בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמ' להן יעשה תשובה ויתכפר". ובילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנח "שאלו לתורה חוטא מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר".

החכמה - מסוגלת להלחם עם היצר ורדוף אחריו ולנצחו, וזהו "חטאים תרדוף רעה".
הנבואה - באה לעזור למי שאינו מסוגל לרדוף כך את יצרו ולנצחו. והיא אומרת לאדם שימית עצמו באוהלה של תורה, "מות עד שלא תמות", ואז יתגבר על יצרו, וזהו כוונתם בפסוק "הנפש החוטאת היא תמות".
התורה - באה לתת עצה למי שאינו מסוגל להמית עצמו באוהלה, לקיים את מצוות התורה, וזהו קבלת עול מצוות שבק"ש, או יביא קרבן ויתכפר.
והקב"ה - אומר כנגד אלו שאינם מסוגלים אף למסירות נפש כזאת, שישוב בתשובה, ע"י שיתבונן באפסות האדם שסופו למיתה, וזהו יזכיר לו יום המיתה, וע"י זה יתכפר לו.


^ 1 וז"ל תוספות מסכת קידושין דף כב עמוד א:
"שלא ילחצנה במלחמה - פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים. ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו] ויש מיישבים פירוש הקונטרס ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות".

^ 2 ואין זה דומה למקומות אחרים שבהם נאמר כנגד היצר דברה תורה, שבהם אין מדובר על איסור, אלא לפייס את יצרו. כגון בילקוט שמעוני תורה פרשת כי-תצא רמז תתקל "שור אחיך אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין, ת"ל שור אויבך מכל מקום, אם כן למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר", להשפיע עליו להשיב אבידה לאחיו.
וכן בילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים רמז תרטז "רבי עקיבא אומר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו", שלא יצטער על קיום המצווה.
^ 3 עיין באור החיים הק' שמדבר על הצדיק שרואה בשביה ניצוץ של קדושה ומבקש להעלותו משם ע"י שנדבק בו.
^ 4 ולפי רש"י אמרה תורה שמותר לו לקחתנה אבל לא ילחצנה במלחמה, שאסורה עליו עד שיביאנה לביתו, ועד אז יש תקוה שתסור תאותו . בעלי המוסר נתנו עצה למי שרגיל לכאוס, שאם הוא רוצה לכעוס, שידחה את כעסו עד למחר, ואז בודאי יאמרו הדברים שלו מתוך שקול דעת!
^ 5 תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד א "עיילוהו למערתא דחסידי - ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני - וקיבלוהו. מאי טעמא? - דעבד כרב".
^ 6 תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נא עמוד ב "דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפי' היא אומרת, הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה היא שוכרתו – מותרת".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il