ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יחס התורה לעמים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

יחס התורה לעמים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

פרשת כי תצא עוסקת בתוכה ביחס של ישראל לעמים שפגעו בהם, הלא הם עמוני ומואבי ועליהם נאמר "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם", אדומי ומצרי - "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", ובסופה של הפרשה היחס המחויב לעמלק "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", והמצווה להלחם בהם ולמחותם "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

לכאורה נראה שהיחס כלפי עמלק חמור מכולם, עליו ציוותה התורה לזכור את איבתו תמיד ולהשתדל למחותו מתחת השמים. אולם מאידך גיסא, אם הוא מתגייר בפשטות מקבלים אותו, וכך נראה מדברי הרמב"ם (מלכים פרק ו) "אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה וכו' ", ומתוך לאו אתה שומע הן, שאם שבעת העממים ואפילו עמלק השלימו - אין עושים עמם מלחמה, ועל אחת כמה וכמה שאם קבלו עליהם מצוות שמקבלים אותם כגרים, ולזה הסכים אף הראב"ד, שהשיג על דברי הרמב"ם, וז"ל " אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. א"א זה שבוש, אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות ". כלומר, לדעת הראב"ד אין משלימים אם עמלק, וחייבים להלחם עמהם ולמחותם, אולם אם קבלו עליהם מצוות כישראל מגיירים אותם.

וראיה לדבר שמקבלים גרים מעמלק מהגמ' (גיטין דף נז עמוד ב):
"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון? שמעיה ואבטליון".

אומנם יש גורסים שם במקום "המן" - "נעמן", וזה כנראה בגלל הקושי המחשבתי שיש בדבר זה שיכולים להיות גרים מעמלק, במיוחד על פי מה שאמרו בתנחומא (כי תצא סימן יא):
"ונאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' (שמות יז), תני בשם ר' אלעאי: שבועה נשבע הקב"ה ואמר: ימיני ימיני כסאי כסאי, אם יבאו גרים מכל אומות העולם אני מקבלן, וזרעו של עמלק איני מקבלן לעולם, אף דוד עשה כן, שנאמר: 'ויאמר דוד אל הנער המגיד אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי' (שמואל ב א)".

אולם לאחר שאראנו שעל פי הלכה מקבלים גרים מעמלק, צריך לפרש את דברי התנחומא לא כהלכה אלא כקביעת עובדה של קורא הדורות מראש 1 , שעמלק אינו יכול להדבק בישראל, וממילא למעשה הוא לא ירצה לקבל עליו עול מצוות, ואם יקבל עליו מצוות סופו שימאס בהם ויחזור לסורו 2 , וראיה לדבר מדברי התנחומא בעצמו שמזכיר בדבריו "גר עמלקי" משמע שקבלו אותו לגרות, ומאידך גיסא - מוכיח מדוד שהרג את הגר העמלקי שאין מקבלים גרים מעמלק, וצריך לומר, מפני שאותו גר עמלקי הוכיח במעשיו כאשר ההין להרוג את משיח ה' שגרותו לא היתה כדבעי, ולכן דוד החשיב אותו לעמלקי שצריך למחותו 3 .

בכל אופן למדנו, שעל פי ההלכה אם עמלקי התגייר מקבלים אותו, וממילא אחרי שהתגייר אין כל מניעה שיבוא בקהל, שלא נאמר בתורה כל הגבלה בדבר.

ולעומת זאת ביחס לעמון ומואב התורה אומרת:
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם", והנימוק לכך נאמר בתורה "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ: וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקיךָ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם".

כמה שאלות עולות כאן:
א. האם בגלל שנמנעו מלעשות חסד עם ישראל מגיע להם עונש חמור כ"כ שלא יבואו בקהל ה' עד עולם?

ב. במיוחד הדבר קשה, כאשר אנו משווים מה שלא עשו עמון ומואב חסד עם ישראל, למה שכן עשו אדום ומצרים רע לישראל, ולמרות זאת נאמר "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" ופרש"י "לגמרי ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך", וכן נאמר "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" ופרש"י " מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". ונוסף לכך נאמר שדור שלישי יבוא להם בקהל ה', ולא כעמוני ומואבי שלא יבואו בקהל ה' עד עולם.

ג. לכאורה הטעם השני "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ", נראה חמור מן הראשון "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", ומדוע הוא מוזכר לאחרונה.

ד. שאלה נוספת עולה מהדברים שאמר משה לסיחון (דברים פרק ב) "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ". לפי זה לכאורה שגם המואבים נתנו לנו לחם ומים, והדברים עומדים בסתירה לאמור בפרשתנו, שהם לא קדמו את ישראל בלחם ובמים? 4

תרוצו של רש"י

נראה שהקושיות הנ"ל הביאו את רש"י לפרש " על דבר - על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם ", כוונתו לחטא שהחטיאום בנות מואב לזנות עמהם ולחטוא בבעל פעור, בעל "כלי יקר" מרחיב פירוש זה ומקשר זאת עם זה שלא קדמו אותם בלחם ובמים, מטרתם היתה למשוך את בני ישראל לקנות אצלם דברים אלו, וכך יוכלו בנות מואב לפתותם לדבר עבירה. לפי זה מובן גם כן מדוע סיבה זו מוזכרת לפני הסיבה ששכרו את בלעם לקלל את ישראל, מפני שהקללה של בלעם בסופו של דבר לא חלה עליהם, כפי שנאמר כאן "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקיךָ", אבל עצתם להחטיא את ישראל הצליחה, ורבים חללים הפילה במגיפה בשיטים.

וכך מתרץ רש"י גם קושיא שלישית, מדוע עונשם חמור אף מן המצריים והאדומיים, וז"ל:
"בנים אשר יולדו להם דור שלישי - ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו".

לפי זה אפשר לתרץ גם קושיא רביעית, כפי שתירץ הספורנו שהמואבים לא קדמו בלחם ובמים כפי שנאמר כאן, אבל הם מכרו להם בשכר כפי שנאמר בפרק ב', והכול כדי להחטיאם בעבירה כפי שפרשנו.

לתאווה יבקש נפרד
נראה לומר, שהדין הזה שנאמר על עמון ומואב שלא יבואו בקהל ה', אינו עונש על חטאם, אלא שחטאם הוא הוכחה לכך שאינם ראויים להיכנס לקהל ה', וכך אמרו חז"ל (הוריות דף י עמוד ב):
"דרש רבה, מאי דכתיב: (משלי יח) 'אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון', אח נפשע מקרית עוז - זה לוט שפירש מאברהם, ומדינים כבריח ארמון - שהטיל מדינים בין ישראל לעמון, שנאמר: 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' '. דרש רבא ואיתימא ר' יצחק: מאי דכתיב: (משלי יח) 'לתאוה יבקש נפרד (ובכל) [בכל] תושיה יתגלע', לתאוה יבקש נפרד - זה לוט שנפרד מאברהם, (ובכל) [בכל] תושיה יתגלע - שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דתנן: עמוני ומואבי אסורין איסור עולם".

מדברי גמ' אלו נראה, שסימני הפירוד בין זרעו של אברהם לבנות לוט 5 , נבטו כבר באביהם לוט שפירש מאברהם ופנה לסדום, וזאת בגלל תאותו להנאת עולם הזה ולעריות, ובזה גילה שאינו יכול להידבק בזרעו, ואכן לכן בסוף נתגלה קלונו באסור לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. תאוה זו לעריות נתגלתה בו בשעה שבא על בנותיו, ונמצא שכל יצרתם של שני העמים הללו עמון ומואב יסודו בפריצות עריות, ולכן הם השחיתו דרכם כל כך להפקיר בנותיהם להחטיא את ישראל, העובדה שאף המלכים השתתפו במעשה זה להפקיר בנותיהם לזנות, מראה עד כמה פרוצים הם בעריות. גם עבודה זרה של בעל פעור, כנראה קשורה ושייכת לעריות, שכן דרך עבודתה של ע"ז זו היא שפורעים את עצמם כלפיה ומתריזים בפניה, ונראה שזה נעשה להסיר כל בושה, וכשאין בושה באים לעריות.

ולפי זה צריך להסביר מדוע הותרו בנותיהם לבוא בקהל? נראה לישב זאת על פי המדרש הבא (בר"ר פרשה נא):
"ורבי שמואל בר נחמן תרויהון אמרי משום רבי אליהו, אין אנו יודעים אם לוט נתאוה לבנותיו אם בנותיו נתאוו לו מן מה דכתיב (משלי יח) 'לתאוה יבקש נפרד', הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו" 6

נמצא, שהבנות התכוונו לשם שמים להעמיד עולם שסברו שחרב, ועל זה נאמר "עולם חסד יבנה" 7 , אבל אביהם לא התכוון לשם שמים, ולכן הנגע הפסול הזה נמצא בזכרים ולא בנקבות. וצריך לומר שגם זנות של בנות מואב נבע לא מרצונן של בנות מואב אלא מאבותיהם שהפקירו את בנותיהם לזנות, כפי שראינו שלוט הפקיר את בנותיו לזנות כדי להציל את אוריו בסדום, כפי שנאמר (בראשית פרק יט) "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי".

יש לציין שרות המואביה שהתגיירה הצטיינה בצניעותה ובזה הרשימה את בועז, שנוכח לדעת שלא נדבק בה מאותה פריצות של מואב, וכך אמרו חז"ל (רות רבה (לרנר) פרשה ד):
ורבי שמואל בר נחמן "'למי הנערה הזאת' לא הוה חכים לה? אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נעימים, התחיל שואל עליה. כל הנשים שוחחות ומלקטות, והיא יושבת ומלקטת. כל הנשים מסלקות את כליהן, וזאת משלשלת את כליה. כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזאת מצנעת את עצמה. כל הנשים מלקטות מבין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר".

ויש לכך רמז במקור ההיתר של בנות מואב, שיש הבדל בין הגברים לנשים בנושא של הצניעות. כפי שאמרו חז"ל (רות רבה פרשה ד) "כבר נתחדשה הלכה, עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. אמר לו, [אם כן] אדומי - ולא אדומית, מצרי (שם - ולא מצרית. אנשים על זה נתרחקו, על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים, היה להם לנשים להוציא. נתעלמה הלכה מעיניו של אבנר לאותה שעה. אמר לו שאול, אבנר הלכה שנתעלמה ממך צא ושאל לשמואל ובית דינו. כיון שבא אצל שמואל אמר לו, הדא מן לך, לא מן דואג? מיניי הוא, ואינו יוצא בשלום מן העולם. ולהוציאך חלק אי אפשר, כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה: יד) - לאיש להוציא, ולא לאשה להוציא . ואשר שכר עליך [את בלעם בן בעור] (דברים כג: ה) - על האיש ליתן שכר, ולא לאשה".

חז"ל מצאו רמז להתיר את הנשים המואביות מפני שלפי גדרי הצניעות לא היו צריכות לקדם לפני ישראל בלחם ובמים. ונראה שחז"ל רצו לומר בכך שלא נמצא פסול שעריות בבנות מואב ולכן הן ראויות לבוא בקהל.

כפיות טובה
כל האמור לעיל הוא דרשת חז"ל ואינו לפי פשוטו של מקרא, מפורש בכתוב שחטאם של המואבים היה שלא קדמו בלחם ובמים, ומנעו עצמם מלעשות חסד עם ישראל. וכך כתב ספר החינוך מצוה תקסא:
"משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך וגו'. והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם שלא להקדים אפילו בלחם ובמים קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכרו עליהם מואב את בלעם לקללם. ואף על פי שמצריים שעבדו בנו וצערונו זמן רב לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי, וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשיית הנבלה המכוערת ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהטיב מעשהו ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקון, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך".

וכן אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה לד):
"ר' סימון בשם ר' אליעזר אומר בה ד' שיטין: מי הוא שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין אברהם עם מלאכי השרת...ר' סימון בשם ר' אליעזר אמר בה שיטה חורי מי הן שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריכין לחסד עמוני ומואבי עם ישראל דכתיב (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכי צריכין היו להם ישראל והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד להן והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם ועמוד ענן נוסע לפניהם אלא דרך ארץ הוא הבא מן הדרך מקדימין להם במאכל ובמשתה מה פרע להן הקב"ה מתוך כך לא יבא עמוני ומואבי והרי דברים ק"ו ומה אם מי שלא עשו חסד עם מי שאינו צריך חסד ראה מה פרע להם שכרם מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד עאכ"ו". 8

לפי דבריהם עיקר החטא היה שמנעו חסד מישראל. אולם קשה להבין מדוע הם גרועים יותר מאדום שיצא לקראתנו בחרב, וממצרים שענו אותנו בעבודה קשה, והרגו את זכרינו ביאור?
נראה שהתשובה לכך אמורה בפירוש הרמב"ן (דברים פרק כג פסוק ז):
"ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם, כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם".

נזכור מה שאברהם אבינו עשה עבור אבי מואב ועמון הוא לוט, כיצד מסר נפשו עליו להלחם נגד ארבעת המלכים שניצחו את החמישה, וגם את תפילת אברהם להציל את סדום מעונש וזאת במיוחד בעבור לוט. והיינו מצפים שיחזירו לנו טובה בהיותנו עייפים ויגעים בדרך, אך תחת זאת הם לא קדמו אותנו בלחם ובמים, ונוסף לכך שכרו את בלעם לקלל את ישראל, ואין לך כפיות טובה גדולה מזה, ולפיכך אינם יכולים להידבק בקהל ישראל.

על חשיבות מידה זאת של הכרת טובה אפשר ללמוד גם ממה שאסרה תורה לתעב מצרי "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", למרות כל הרעה שעשו לנו שעינו אותנו בפרך, והשליכו את הזכרים הילודים ליאור, בכל זאת לא נשכח להם את החסד שעשו לנו כאשר קבלו אותנו בהתחלה למצרים. מדרש תנחומא (בשלח א) מוצא סיבה אחרת להכרת הטוב כלפיהם "בשלח - שלוח הזה לויה כמה דאת אמרת ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח) ... ומה שכרו לא תתעב מצרי (דברים כג)", ויש כאן חידוש גדול יותר, שרק בשביל דבר קל כל כך של ליווי שליווה פרעה את ישראל זכו להכרת הטוב של כלל ישראל לדורות, שנאמר להם "לא תתעב מצרי"... 9

נמצא שמידה זו של הכרת טובה היא בנשמת האומה, להכיר טובה למי שעשה לנו איזו טובה כל שהיא, אפילו אם הרע לנו בפעם אחרת, בבחינת "אין עבירה מכבה מצווה", ולכן מובן גם כן מדוע אנו רגישים כל כך מלהביא בקהל ה' עמוני ומואבי שהם כפויי טובה.

מדוע מותר לעמלק לבוא בקהל?
כבר הזכרנו לעיל שמקבלים גרים מעמלק, ובפשטות מותר להם לבוא בקהל. וצריך להבין מדוע התורה הקלה בדינו יותר מעמוני ומואבי? והנה יש מדרש שעונה על כך, וז"ל (פסיקתא דרב כהנא פרשה ג)
"כתיב 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כה: יז), וכתוב אחד אומר: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' (שם דברים כג: ח). בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. בשר ודם, אם עשה לו חברו [רעה] אינו זזה מלבו לעולם, אבל הקב"ה אינו כן, אלא היו ישראל משועבדים במצרים, שנא' 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' (שמות א: יד), וכיון שיצאו ישראל ממצרים בא עמלק מזרע עשו הרשע ועשה כמה רעות לישראל, אעפ"כ אמר הקב"ה 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וגו' ' ... וכן אתה מוצא, אחר כל הרעות מצרים ואדום לישראל ציוה עליהם, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי וגו', עמדו וסתרו ביתו שנא' זכור י"י לבני אדום וגו' (תהלים קלז: ז) , וכתיב מצרים נתנו יד (איכה ה: ו). אמ' ישראל רבונו של עולם ראה מה עשו לנו אותם שכתו' בהם לא תתעב אדומי [כי אחיך] הוא (דברים שם כ"ג). אמר הקב"ה הוקיעום זה כנגד זה, שנא' מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה (יואל ד: יט), לכך נאמר זכור".

מדברי המדרש " וכיון שיצאו ישראל ממצרים בא עמלק מזרע עשו הרשע ועשה כמה רעות לישראל, אעפ"כ אמר הקב"ה 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וגו' ' משמע לכאור שאסור לנו לתעב עמלקי, נשאלת השאלה איך אפשר לומר שכוונת המדרש לומר שאסור לתעב את עמלק, הלא נצטוונו "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' ", ואמרו הראשונים שעלינו לזכור את איבתו ושנאתו תמיד כדי שנלחם בו ונכלה אותו! ונראה שכוונת המדרש כשהוא אומר שאסור לתעב אדומי ובתוכם גם עמלק בכך שמותר להם לבוא בקהל, שלא כמו עמוני ומואבי שאסור להם לבוא בקהל. ונראה להסביר זאת, מפני שההשחתה של עמלק היא בשנאת ישראל ורצונו לכלותם, ולכן כאשר הוא מבקש להתגייר הרי הסיר את שנאתו לישראל ולא שייכת בו סיבה זו, מה שאין כן עמוני ומואבי שהם מקולקלים במידותיהם, אם יתגיירו יש חשש שיעבירו את המידות הרעות האלו לכלל ישראל ולכן אסור להם לבוא בקהל לעולם.

מה שורשיה של שנאת מואב לישראל?
צריך להבין מה הם שורשיה של שנאת מואב לישראל, הרי ישראל נצטוו "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", וממילא אין להם מה לחשוש מפניהם?

ראיתי שהרב בכרך זצ"ל כתב בספרו "אמה של מלכות" שהם פחדו ממה שנתגלה להם בנבואה שמהם יצא מלך המשיח של ישראל, והדבר עולה מתוך נבואת בלעם שמנבא על משיח בן דוד "דרך כוכב מיעקב וגו' ". והכתוב מרמז לכך בטעם האסור שלהם לבוא בקהל "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ: וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקיךָ".

מצאנו פעם נוספת שהקב"ה הפך את הקללה לברכה בקשר לצמיחת קרן דוד, וזה במפגש שהיה בין רות ובועז בגורן, כפי שמובא במדרש (תנחומא פרשת בא סימן טז):
"אמר ר' הונא: אמרה לו: בדברים אתה מוציאני, אמר לה: חי ה' איני מוציאך בדברים, אמר דוד: חייב אני להודות לך על נסים שעשית עם זקני ועם זקנתי בלילה, לכך חצות לילה אקום להודות לך".

ובמדרש הוסיפו, שהודה על כך שבועז לא כעס על רות ולא " השחיל לה קללה ", אלא נתן לה ברכה והבטיח לקחת אותה תחת חסותו, וכך פעם נוספת נהפכה הקללה לברכה.

מופלאים דרכי ה', שבחר להוציא את מלכות ישראל הנבחרת, עד מלך המשיח מזרע רות המואביה, למרות כל מה שלמדנו על מואב שהיו כפויי טובה ורחקו מעשית חסד. אלא בודאי היה בתוך מואב איזה ניצוץ של חסד שאותו למד לוט מאברהם, והניצוץ הזה היה אמור לצאת מהם ולהיכלל בתוך עם ישראל. ורק דוד המלך "הגבר הוקם על - שהקים עולה של תשובה" היה מסוגל להחזיר בתשובה את אותו ניצוץ ולברר אותו בקדושה ולחברו לעם ישראל.

"דרש רבא, מאי דכתיב: (תהלים קט"ז) 'פתחת למוסרי' אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, שני מוסרות שהיו עלי פתחתם, רות המואביה ונעמה העמונית. דרש רבא, מאי דכתיב: (תהלים מ') 'רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו', אלי - לא נאמר אלא 'אלינו', מלמד, שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד, אמר לו: עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו. דרש רבא, מאי דכתיב: (תהלים מ') 'אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי' אמר דוד: אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי, התם כתיב: (בראשית י"ט) 'הנמצאות', הכא כתיב: (תהלים פ"ט) 'מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו' ".

הניצוץ הזה שנתגלה במואב היה בבחינת מציאה גמורה, שבאה בהיסח הדעת, ועל כגון זה אמרו חז"ל שמשיח בא בהיסח הדעת, " אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו ".


^ 1 הקב"ה נשבע שלא יקבל גרים מעמלק – משמעות השבועה הוא מלשון "שובע", היינו שלא יהיה להם כוחות רוחניים להתגייר, וכמו "משביעין אותו תהא צדיק ואל תהא רשע", מפרש בספר התניא שנותנים לו כוח להיות צדיק. וכן הפירוש בשלושת השבועות שלא יעלו בחומה וכו' שהוא גורם למניעת הכוח לבצע עליה וכבוש הארץ.
^ 2 וכמו שנאמר על הגרים שיתגיירו לימות המשיח שלא לשם שמים ואח"כ יתברר שלא היה ממש בגרותם, עיין עבודה זרה דף ג עמוד ב "והתניא: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! אלא שנעשו גרים גרורים , ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן: על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו, שנאמר: תהלים ב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'], וכל אחד מנתק מצותו והולך, שנאמר: תהלים ב ננתקה את מוסרותימו [וגו'], והקב"ה יושב ומשחק, שנאמר: יושב בשמים ישחק [וגו']".
^ 3 ועיין עוד רלב"ג שמואל ב פרק א "ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך - יש לתמוה מדוע צוה דוד להרגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו, אלא שהתשובה בזה איננה ממה שיקשה וזה שהאומר לחברו חבול בי וחבל בו כמו שהתבאר בגמרא כ"ש בהמתת המלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והנה הזהירה תורה על דבר ההמתה כ"ש על המתת המלכי' ואעפ"י שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במער' ואעפ"י שהיה רודפו והיה מותר להרגו. וידמה שזה הנער המבשר לא היה גר צדק ואעפ"י שאמר בן איש גר עמלקי כבר אמר זה להורות שאינו עמלקי באמת אבל אביו התגורר בארץ עמלק וזאת היתה תשובתו לדוד כי כבר ידע דוד מפיו כי עמלקי הוא אבל שאל לו על המקום שהיה חונה בו והוא השיב כי בעבור המקום נקרא עמלקי לא שהיה ממשפחת עמלק".
לפי הפירוש השני, הנער העמלקי לא היה גר צדק, ולפי דברינו הדברים מוסברים.
^ 4 הרמב"ן כאן תירץ תירוץ אחר, ששני הטעמים לאסורם של עמון ומואב לבוא בקהל מתחלקים אחד לעמון ואחד למואב, וז"ל "האחד - שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד - לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו".כלומר המואבים קדמו בלחם ומים אבל שכרו את בלעם לקללם, ועמון לא קדמו בלחם ובמים.
^ 5 חז"ל דרשו "הפרד נא מעלי" מלשון "פרדה" שאינה מתחברת לזכר להוליד ולדות, כך לוט אינו יכול להיות דבק באברהם.
^ 6 וכן דרשו חז"ל "ולא ידע בשכבה ובקומה" נקוד על בקומה והיה יכול לדעת ובכל זאת לא נמנע מעבירה.
^ 7 תרתי משמע, חסד - להעמיד וולדות, וגם "חסד הוא" - במובן של עריות.
^ 8 וכן משמע מהגמ' (סנהדרין דף קג עמוד ב) "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה , שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר דברים כ"ג על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ורבי יוחנן דידיה אמר: מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו עולה זדון. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב, ומקרבת את הרחוקים - מיתרו. דאמר רבי יוחנן: בשכר שמות ב' קראן לו ויאכל לחם, זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית, שנאמר דברי הימים א' ב' ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב התם שופטים א' ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. ומעלמת עינים מן הרשעים - ממיכה, ומשרה שכינה על נביאי הבעל - מחבירו של עדו הנביא, דכתיב (מלכים א' י"ג) ויהי הם ישבים אל השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדמי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו". משמע שמניעת החסד היא גרמה לרחק קרובים.
^ 9 את הרעיון של החומרה שהתורה רואה בכפיות הטובה אפשר ללמוד גם מדברי הרמב"ן, שמסביר מדוע "צרור את המדינים ולא את מואב וז"ל: "ומדרש אחר, מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (להלן לא ב). ועל דרך הפשט עוד, ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ, ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם, אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם, הענישם להרחיקם מעל עמו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד), מדה כנגד מדה":


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il