ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אחד היה אברהם ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית לך לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (45 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (45 ד')

ט' חשוון התשע"ה

אחד היה אברהם


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עמוד האמונה
קראנו השבת את פרשת לך לך. בכל שנה ושנה הולכת דמותו של אברהם אבינו, עמוד האמונה, וגדלה, ובכל שנה ושנה דרכו של אברהם אבינו, דרך האמונה והכרת ה', נמשכת. עוד דור, עוד שנה. זה מסביר לנו איזה יסוד איתן היה אברהם. אברהם היה איתן, "עוד יזכור לנו אהבת איתן" (תפילות ימים נוראים), האדם הגדול בענקים. הוא נקרא צור, יסוד שעליו עומדת האומה. אברהם המאמין הגדול, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), הקב"ה מבטיח לו שיהיה לו בן בגיל מופלג, ואברהם מאמין ובטוח שמה שהקב"ה אומר כך יהיה. והקב"ה החשיב לו לצדקה את היותו מאמין.
אמנם כשהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל, הוא שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"? (שם ח). ויש ללמוד מכאן שההבטחה על ארץ ישראל גדולה עוד יותר מההבטחה שתהיה לו בן. הזכות לארץ ישראל בכל הדורות, שארץ ישראל תהיה שייכת לעם ישראל תמיד - הרי ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ארץ החיים - היתכן שנזכה במעלה הזאת? אברהם שואל באיזו זכות, הרי יכול להיות שתהיה נפילה וירידת הדורות, שלא ישמרו את דרך ה' וממילא יהיו אמורים גם להפסיד את הזכות הזאת. אברהם שואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". הקב"ה משיב לו "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (שם ט). מה התשובה בזה? הקב"ה משיב לו שבזכות התפילה והקרבנות ישראל יזכו לארץ. הרעיון של הקרבנות אומר שעם ישראל הוא עם קדוש, וגם אם חס וחלילה יש נפילה - עדיין יש תיקון על ידי הבאת הקרבן או על ידי תפילה, שהיא כנגד הקרבנות. הוי אומר שהקלקול הוא חיצוני ולא מהותי, במהות הפנימית עם ישראל הוא עם קדוש שמתאים לקדושת ארץ ישראל. זאת הייתה תשובתו של הקב"ה לשאלת אברהם, "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה".
אנחנו חוזרים ליסוד שבו פתחנו, אברהם הוא המאמין הגדול, אברהם מגלה את האמונה בה' אחד. חז"ל דורשים על הפסוק: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח) שזה אברהם אבינו, שאיחה את העולם כמי שמאחה את הקרע (בראשית רבה לט, ג). אברהם אבינו הביא אחדות לעולם. איך הוא עשה את זה? אברהם האמין באמונה שלמה שיש ה' אחד בעולם, בימיו כל עובד אלילים האמין בפסל שלו ובאמונה שלו, כאילו יש הרבה כוחות, הרבה יוצרים והרבה מנהיגים בעולם. אברהם אבינו קרא בשם ה' אחד, ואם יש בורא אחד זה אומר שגם העולם אחד. זה האיחוי שעשה אברהם, אברהם האמין בה' בתוך תוכו, כך נתגלה בעולם כולו שיש ה' אחד בעולם וזאת אומרת שהעולם כולו אחד.

האחדות הפנימית

אני רוצה להביא כאן את דברי הרב במוסר הקודש (עמ' ש):
מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכוחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.
אדם יכול לראות את ריבונו של עולם מבשרו שלו, אם הוא בעצמו, בתוך תוכו, מצליח לאחד את כל הכוחות שיהיו נוטים למגמה אחת. כל כוחות הגוף, המידות והתכונות - הכול מאוחד סביב המטרה של האחדות שהיא האמונה בריבונו של עולם. כשבתוך תוכו של האדם יש הרמוניה ואחדות, ככה הוא יראה גם את העולם. "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו), מתוך עצמו הוא רואה כך את העולם, וממילא גם את ריבונו של עולם. במקום אחר הרב אומר שמי שמסתכל על העולם כעל ישות אחת ממילא יודע שיש בורא לעולם. אם כל העולם הוא אחד, זאת אומרת שיש לו מטרה שהיא מחוץ לו, מעליו, והמטרה היא להתרומם אל מקור העולם, אל ריבונו של עולם. התפיסה האחדותית על העולם מביאה הכרה בריבונו של עולם.
נחזור על הדברים:
אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר.
זה כשהאדם הוא מאוחד, אך כשהכוחות שלו מפורדים וסותרים זה את זה, יש לו הרבה רצונות שאינם מאוחדים -
כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאוותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.
התחלנו מאמצע דברי הרב, ואני רוצה לחזור לתחילתם:
הטעם העתיק של המילה, המעטת תאוות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדות ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי.
כשאדם שולט בכל הכוחות שלו, כולל כוח התאווה היותר נמוך, אז השלטון הוא שלטון מלא והאדם מגיע למציאות של אחדות. כשכל הכוחות מאוחדים מופיעה האמונה וההכרה באחדות ה'. אני מדלג על חלק מהדברים. ממשיך הרב ואומר:
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כוח דוחף להמתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
כשהכוחות באדם מפורדים, הנטיות הגשמיות לא מחוברות עם הנטיות הרוחניות ויש פירוד, ורואים גם את העולם בתור מפורד - אז יש השקפה פסימית ואומרים שעדיף שלא יהיו ילדים, כדי שלא יסבלו, כי כל כך קשה, מסובך ומורכב, העולם מפורד ומלא חולשות וקלקולים. השקפה אופטימית מסתכלת ורואה את העולם באופן אחדותי, יש מקור ושורש לעולם וכל השאיפות פונות אל הכיוון האידאלי. גם הנטייה היותר מגושמת היא חלק מהמגמה השלמה, מרוממים אותה אל המגמה של המשכת החיים שיש בה קדושה ושלמות, אולי השיא של הוספת חיים והמשכת חיים בעולם. ככה רואה המגמה האופטימת את העולם כולו כדבר אחדותי שיש לו מגמה שלמה.

אחדות הכוחות אצל אברהם
לזה הגיע אברהם אבינו. אברהם אבינו חיבר את הכוחות הרוחניים עם הגשמיים למציאות אחת. המהר"ל מסביר שהדורות הראשונים מאדם הראשון עד נח, ומנח עד אברהם אבינו, היו גדולים מאוד, הייתה בהם רוח עצומה וגדלות רוחנית מאוד - אבל מופשטת והם לא הצליחו להמשיך את הגודל הזה אל המציאות המעשית של החיים, ההנהגה המעשית שלהם הייתה מקולקלת ומעוותת. היה נתק בין ההסתכלות המופשטת הרוחנית לבין החיים עצמם. בפועל הם התנהגו באופן איום ונורא ולא הייתה להם זכות קיום, עד שהיה צריך לכלות את כולם ולהשאיר רק את נח. אחר כך היו שוב עשרה דורות מקולקלים, עדיין היה מצב שהרוח הגדולה לא התחברה עם כוחות החיים בפועל, ובפועל היו קלקולים איומים ונוראים. ואז בא אברהם אבינו שחיבר את הרוח הגדולה עם כוחות החיים המעשיים, ולכן הוא קיבל את המצווה המבטאת את החיבור הזה, מצוות המילה שעוסקת בכוח החיים של המשיכה בין בני זוג, זהו כוח חיים גדול מאוד שאפשר לרומם אותו מעלה מעלה. הדורות הראשונים היו כמו עץ שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, המון ענפים אבל אין בסיס, וכשהרוח באה היא עוקרת אותו ואין לעץ קיום.
זה היה אברהם, אברהם בנה מציאות שלמה של חיים מאוחדים, כל הכוחות וכל הרצונות שלו פנו אל המגמה האחת, אל ריבונו של עולם, אלוקי העולם. התפיסה האחדותית הזאת הביאה להבנה שהעולם אחד ויש מגמה אחת לכל העולם. כל המגמות כולן בעצם פונות אל המגמה המרכזית והעיקרית. לכן אמרו: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" זה אברהם אבינו שאיחה את העולם כמי שמאחה את הקרע, כל העולם חוץ ממנו היה מפורד וקרוע. זה לא שהעולם הלך והתקלקל עד שאברהם אבינו בא והציל את המצב, אלא שכאשר העולם נוצר הוא עדיין לא הצליח לחבר את הכוחות ביחד, ובכל זאת העולם הצליח להוציא מתוכו אדם אחד צדיק - נח, שהיה תוצאה של עשרה דורות של עבודה. מצד אחד לא מצליחים להתקדם, ומצד שני מצליחים להוציא מתוכם אדם כמו נח, נח שהיה איש צדיק תמים בדורותיו.
העולם נמצא בתהליך של התקדמות מתחילת בריאתו ועד הגאולה העתידית, ההתקדמות עוברת דרך ניסיונות, דרך עליות וירידות, אך זו הדרך שבאמצעותה מתקדמים. הגיע מצב כזה שעשר הדורות הראשונים הצליחו לגדל אדם שעל כל צאצאיו לא ייגזר מבול. הברית שהקב"ה כרת עם נח היא לא ברית שלא ירד מבול, היא ברית שלא תהיה ירידה שתוביל למבול, לא יהיה מצב כזה כי העולם הגיע למדרגה שהוא לא ייפול שוב נפילה כל כך קשה.
העולם מתקדם ומגיע לשלב חדש ומוציא מתוכו את אברהם אבינו. זו תולדה של כל הדורות לפניו, העולם מצליח להוציא מתוכו את האדם הגדול בענקים שמביא את שם ה' לעולם בצורה הגדולה. גם לפני אברהם קראו בשם ה', אבל לא בסדר הגודל של אברהם אבינו, מדרגה חדשה שהעולם מגיע אליה. כל העולם קיים בזכות אברהם, כלומר העולם קיים בשביל מה שאברהם מכיר ומגלה . מדרגה מיוחדת.
המדרגה של אברהם היא האמונה, אמונה חזקה בה' ותמימות, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). תמימות בדרגה הנמוכה שלה היא טיפשות, "פתי יאמין לכל דבר" (משלי יד, טו), ותמימות יכולה להיות גם בריאות של אמונה טבעית חזקה, לא פוחדים ולא חוששים. יש בורא עולם, העולם הוא טוב, וכשאדם חי עם אמונה כזאת בטובו של הקב"ה - תמיד טוב לו. הוא נשען על הקב"ה, מאמין בטוב ה' ויודע שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, וכשהאדם סומך על הקב"ה, הקב"ה מוכרח לעזור לו. מצוות התמימות של המילה מביעה את המהות שאליה הגיע אברהם, לקדושה, לרוממות ולתיקון כל הכוחות, גם הנמוכים, ועכשיו באה המצווה הזאת ומבטאה את המהות של שלמות אברהם - איחוד כל הכוחות לעשיית רצונו של הקב"ה.

ההתבטלות המגדילה
רבי שמעון בר יוחאי במסכת ברכות (ז, ב) אומר שמיום שנברא העולם לא היה מי שקרא לקב"ה בשם אדון, עד שבא אברהם אבינו וקרא לו כך, כמו שכתוב: "ה' אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח), זו הפעם הראשונה ששמו של הקב"ה מוזכר בשם אדנות, כאדון. קראו לו בשם אלוקים ואולי גם בשם הוויה, אבל לא היה מי שקרא לקב"ה אדון. מה מיוחד בקריאה הזאת? מבאר הצל"ח במסכת ברכות (שם), שעד אברהם האמינו שיש בורא עולם, הבינו שמוכרח להיות מישהו שברא את הכול - אך עם זאת חשבו שהעולם נוהג לפי הטבע, שהקב"ה נתן את ההנהגה האלוקית למזלות, יש סדר טבעי שבו העולם מתקיים, כל דבר נובע מסיבה קודמת ואין השגחה או שינוי בסדרים על פי התנהגותו של האדם. הטבע הוא עיוור, במזלות אפשר לראות את הסדר בעולם ואין בהם שינוי. אברהם קרא לקב"ה אדון, והוא שואל את ריבונו של עולם "במה אדע כי אירשנה", באיזה זכויות, ולא לפי הטבע. אברהם הבין שמה שהקב"ה הבטיח זה לא רק עניין שהקב"ה יודע את כל העתידות ולכן הוא אומר שאברהם יקבל את ארץ ישראל - אברהם יודע שיש בחירה חופשית, שיש השגחה בעולם, ולכן אברהם פונה אל ריבונו של עולם בתור אדון, בתור מנהל העולם - ה' לא עזב את העולם ונתן לכוחות הטבע להנהיג את העולם. אם כך, ריבונו של עולם בוחר כיצד להנהיג את העולם, ולכן אברהם שואל אותו באיזה זכויות הוא וזרעו יזכו בארץ ישראל. אברהם אבינו מחדש את ההכרה בכך שיש השגחה בעולם.
הגמרא בנדרים (לב, ב) ובסנהדרין (קח, ב) דורשת את הפסוק בתהילים: "נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי" (תהילים קי, א), ומפרשת שהקב"ה קורא לאברהם בשם אדני, משום שהעולם קורא לאברהם אדני. מתי העולם קרא לאברהם אדני? כאשר אברהם ניצח את אמרפל ושאר המלכים, שאלו הגויים את אליעזר עבד אברהם איך אברהם ניצח במתי מספר עם רב, והשיב להם "ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי", כלומר ריבונו של עולם אמר לאברהם שב לימיני, בביטחון, "עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ". רש"י מפרש (תהילים שם) שאברהם נקרא אדני כמו שנאמר: "אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי" (בראשית כג, טו), כשאברהם בא לרכוש את מערת המכפלה. על כל פנים, השם הזה עורר בי מחשבה: אברהם קורא לקב"ה אדון, בא הקב"ה ומכנה את אברהם בשם אדון, בעולם קוראים לך אדון והשם הזה מתאים לך.
זה הזכיר לי את מאמר חז"ל שכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ילקוט שמעוני קהלת, תתקפט). לולי המאמר הזה הייתי אומר שבמי שיש יראת שמים יש פחד, הוא ירא מה' וזה אדם שנמצא במתח נפשי - למה דווקא עליו נאמר שדבריו נשמעים? אולי מי שיש בו אהבת ה' דבריו נשמעים? אבל חז"ל אומרים לנו כך דווקא על יראת שמיים. הביאור הוא, שמי שיש בו יראת שמים זאת אומרת שהוא מכיר בגדלות האלוקית, הוא מתבטל כלפי הגדולה האלוקית - וככל שהוא מתבטל כלפי הקב"ה הוא משתייך אל הקב"ה, הוא נהיה יותר ויותר שייך. הוא לא עומד בפני עצמו וירא מפני ריבונו של עולם. זו מדרגה קטנה, מדרגה יותר גדולה היא שאדם כל כך ירא עד שהוא בטל כלפי הקב"ה כאילו הוא איננו. מה אני ומי אני, אני בריאה של הקב"ה, הכול ממנו ואני כשלעצמי לא כלום. הוא מתבטל כלפי הגדולה האלוקית ואז הוא שייך אליה, הוא חלק מהגדולה האלוקית. מכיוון שהוא שייך לגדולה האלוקית יראים ממנו, הוא שייך לגודל הזה, למבט שמלוא כל הארץ כבודו.
אברהם קורא לקב"ה אדון, אדון פירושו מי שמנהל את העניינים, ובעצם אברהם הופך להיות חלק מההופעה האלוקית. צדיק גוזר והקב"ה מקיים, לצדיק יש שייכות לגדולה האלוקית, כמו שהקב"ה גוזר ומקיים - מה שהקב"ה רוצה הוא עושה ואין לו שום מניעה - כך כשהאדם מתבטל כלפי הגדולה האלוקית, כשהאדם צדיק, הצדיקות שלו מחברת אותו אל הצדיקות האלוקית וגם הוא פועל בעולם ומשפיע. הצדיק הופך להיות קצת אדון של העולם, כמו עבד, אבל העבד הראשי שמושל בהכול. אליעזר היה עבד אברהם, אבל הייתה לו הסמכות לנהל את כל הרכוש של אברהם. הוא היה אדון, נתנו לו סמכויות והוא היה חופשי במעשיו. אברהם אבינו ידע שהעבד הזה נאמן לו נאמנות מוחלטת, כל מחשבותיו של אליעזר הן לעשות את מה שאברהם רוצה, וממילא אפשר לסמוך עליו. העבד הזה נעשה אדון, הוא עבד לאברהם אבל בעצם הופך להיות אדון, הוא עושה מה שהוא רוצה ומה שהוא מבין, כי מה שהוא רוצה זה מה שהאדון שלו רוצה. אם אדם עובד את ה' וכל רצונו הוא לעשות את מה שהקב"ה רוצה - יש לו בחינה של אדנות, של ניהול העולם.
זה מה שאומר הפסוק, "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהילים קטז, טז), דוד המלך אומר "אני עבדך בן אמתך": כשיש למישהו עבד חדש הוא מפחד שמא העבד ירצה לברוח כי הוא עדיין לא נאמן ולכן האדון מגביל אותו, הוא לא נותן לו להתרחק מהבית, נותן לו תפקידים מוגדרים ומסוימים וכל הזמן שומר שהעבד יעשה את מה שהוא צריך לעשות. לעומת זאת, מי שנולד עבד לא מכיר דבר אחר, הוא חושב שזאת המהות שלו ולכן הוא נאמן לאדון שלו באופן מוחלט. דוד המלך אומר: "אני עבדך בן אמתך", אני עבד גמור! כל המחשבות של העבד שנולד לאמה הן מחשבות כיצד למלא את התפקיד שלו, זה כל התפקיד שלו, זה עניינו וזאת מהותו. זאת הסיבה להמשך הפסוק: "פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי", על עבד כזה אין מגבלה, אפשר לסמוך עליו לחלוטין והוא נאמן לאדונו יותר מאשר לעצמו, יכול להיות שהוא מוכן אפילו למסור את הנפש בשביל אדונו משום שככה הוא נולד, הוא מכיר שזה תפקידו בעולם להיות עבד. עבד כזה מקבל בחינה של אדון במובן מסוים, האדון סומך עליו לחלוטין והעבד יכול לעשות מה שהוא רוצה, כי בעצם רצונו הוא הרצון של אדונו.

עוצמתו של כח המשכת החיים
דיברנו על נקודת השלמות והדבקות בריבונו של עולם, ואני רוצה להשלים את דברי הרב שראינו מקודם. אנחנו מדברים על מצוות המילה. התאווה הזאת היא אולי החזקה שבתאוות, יש פסיכולוגים שאומרים שזה הכוח היותר חזק שיש באדם, והסיבה לכך היא שזה הכוח של המשכת החיים, זה כוח שחזק יותר מהחיים של האדם עצמו, החיים של האדם מוגבלים אבל הכוח הזה הוא לא מוגבל אפשר להמשיך אתו חיים נצחיים עוד דור ועוד דור. לפעמים בגלל התאווה הזאת אדם מוכן למות, כי זה יותר חזק ממנו. אך הכוח הזה הוא חיובי מאוד מאוד, זה כוח היצירה הגדול ביותר שיש לאדם. אדם יכול לבנות דברים גדולים, לעשות מעשים עצומים, אבל הדבר הכי חזק שהוא יכול לעשות זה להמשיך חיים. בחיים האלה יופיעו כל הכוחות שיכולים להמשיך וליצור, הם ימשיכו עוד חיים ועוד חיים. זה כוח החיים היותר גדול שיש בעולם, כשהוא יורד הוא יורד לעמקי תחתיות, וכשהוא עולה הוא מגיע לגבהי גבהים. אברהם אבינו שלט בכל הכוחות גם בכוח שיכול להיות הכי נמוך - ואת כל הכוחות הוא העלה למדרגה העליונה. אומר הרב:
התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאוות החומריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן. אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה,
הוא כל כך חזק ועוצמתי מבחינת הרוח האצילית שלו, עד שהוא מקיף גם את התכונה הזאת,
לאחדה עם כל המון הכוחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו,
אז מופיעה האחדות וכל הכוחות, גם הכוח המגושם הזה, כולם נעשים כוח ששייך למגמה האחת המוסרית, אז האחדות מתגלה בעצמותה,
וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו.
כפי שאמרנו מקודם, כשכל הכוחות של האדם מאוחדים האחדות מתגלה בבשרו של האדם, ועל זה נאמר: "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

החובה לשאוף להתקדם
חז"ל אמרו לנו שכל אחד ואחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב". אדם צריך לשאוף להידמות לאברהם אבינו, וכי אדם יכול להגיע להיות כמו אברהם אבינו? זה נשמע דמיוני ולא מעשי! התשובה היא שמבחינה מסוימת האדם יכול, אנחנו צאצאיו של אברהם אבינו, מאז נטועים בנו הכוחות האלה באופן סמוי, בכוח, והתפקיד שלנו הוא לשאוף מעלה מעלה. מבחינת מימוש הדברים יש ללכת בהדרגה, אבל השאיפה צריכה להיות מאוד גדולה. מותר לאדם לשאוף, טוב לשאוף, לראות את הדמויות הגדולות הללו, את אברהם אבינו אבי האומה - ולשאוף שכל הכוחות, כוחות הנפש וכוחות הגוף, יתאחדו למגמה העליונה. זה מוכרח להיות בדורות שלנו, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה, ברוך אתה ה' מגן אברהם" (תפילת שמונה עשרה), הקב"ה זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה, הגאולה העתידה מחוברת עם חסדי האבות, מחוברת עם זה שאנחנו נמשיך את דרך האבות, שיתגלו חסדי האבות בדור הגאולה ואז ממילא הוא יביא גואל. אנחנו דורות גדולים.
סיפרו לי בסעודה שלישית שהיום היה בישיבה לימוד מצוין, היו הרבה תלמידים שישבו ולמדו והשבת הייתה שבת של רוממות. אני רוצה להגיד לכם שהתחלנו את הזמן בצורה טובה מאוד, אסור להגיד את כל שבחו של אדם בפניו ולכן אני לא יכול להגיד לכם את כל שבחכם, אבל בכל זאת אני אומר שיושבת כאן בישיבה חבורה טובה מאוד, עם המון רצונות טובים, בצורה יוצאת מן הכלל, אתם גם מצליחים לממש את הרצון - ויש לנו ציפיות גדולות ממכם, שבעזרת ה' תוציאו את הכוחות שלכם מן הכוח אל הפועל, עם שאיפות ומגמות גדולות, ומצד שני לא בלחץ ועצבנות. לשאוף גבוה מאוד ולהתקדם בזריזות מתונה, כלשונו של הרב. זריזות עם שליטה, לשאוף רחוק אבל לא להיכנס למתח. איך עושים את זה? לשמוח בכל הצלחה, בלי ביקורת עצמית מוגזמת, לשמוח בכל לימוד, גם אם רצית ללמוד ולהספיק יותר. כשאדם שמח, הוא ירצה אחר כך שוב ללמוד ולשמוח, ואם יש לו ביקורת על מה שהוא עשה ועל איך שהוא למד, לא יהיה לו חשק לשוב וללמוד... מתוך השמחה הכוחות מתחזקים ומתעצמים, ואפשר באמת להגיע לגדולות. מותר לשאוף לגדולות וצריך לשאוף לגדולות, ובעזרת ה' עלו והצליחו.




^ 1.. שיחה משנת תשע"ה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il