בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מסילת ישרים
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ז חשוון התשע"ה

פרק ט' חלק ג'

undefined

בשביל הנשמה

י"ז חשוון התשע"ה
3 דק' קריאה
ההבחנה בין יראה שוטה ליראה ראויה: על פי שכיחות הסיכון
וְהַכְּלָל לְהַבְחִין בֵּין שְׁתֵּי הַיִּרְאוֹת הוּא מַה שֶּׁחִלְּקוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּאָמְרָם (פסחים ח ע"ב), "הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶזֵּקָא שַׁאנֵי",* כִּי מָקוֹם שֶׁהַהֶזֵּק מָצוּי וְנוֹדָע, יֵשׁ לִשָּׁמֵר, אַךְ מָקוֹם שֶׁאֵין הַהֶזֵּק נוֹדָע, אֵין לִירֹא. וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר (עיין חולין מח ע"ב וברש"י ד"ה סמפונא), "רֵעוּתָא דְּלָא חֲזֵינָן לָא מְחַזְּקִינָן",* וְאֵין לוֹ לֶחָכָם אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת,
הוּא עַצְמוֹ עִנְיַן הַפָּסוּק שֶׁהֵבֵאנוּ לְמַעְלָה, "עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר", הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנִסְתָּר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר רוֹאֶה, לֹא מִמַּה שֶּׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁרִי שֶׁיָּבוֹא, וְהוּא מַמָּשׁ עִנְיַן הַפָּסוּק שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְמַעְלָה (משלי כו, יג), "אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ" וְגוֹ'. וַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֵּרְשׁוּ הָעִנְיָן כְּמִין חֹמֶר,* לְהַרְאוֹת עַד הֵיכָן מַגַּעַת יִרְאַת הַהֶבֶל לְהַפְרִישׁ הָאָדָם מִן הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב. אָמְרוּ (ילקוט שמעוני משלי תתקסא, ע"פ דברים רבה ח, ו), "שִׁבְעָה דְבָרִים אָמַר שְׁלֹמֹה בֶּעָצֵל, כֵּיצַד, אָמְרוּ לֶעָצֵל, הֲרֵי רַבְּךָ בָּעִיר לֵךְ וּלְמוֹד תּוֹרָה מִמֶּנּוּ, וְהוּא מֵשִׁיב אוֹתָם, מִתְיָרֵא אֲנִי מִן הָאֲרִי שֶׁבַּדֶּרֶךְ, רַבְּךָ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה, אוֹמֵר לָהֶם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת, אוֹמְרִים לוֹ, הֲרֵי הוּא בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, אוֹמֵר לָהֶם, אִם אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ אֲנִי מוֹצֵא הַפֶּתַח נְעוּלָה" וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הַיִּרְאָה שֶׁגּוֹרֶמֶת שֶׁיִּתְעַצֵּל, אֶלָּא עַצְלָה שֶׁגוֹרֶמֶת לוֹ שֶׁיִּתְיָרֵא.

ה'זריזות' אחר ה'זהירות' – בדווקא
וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַנִּסָּיוֹן הַיּוֹמִי יָעִיד עֲלֵיהֶם, מִמַּה שֶּׁכְּבָר פָּשׁוּט הוּא וְרָגִיל בְּרֹב הֲמוֹן בְּנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ,* וּמַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל. וּכְבָר נִתְבָּאֵר עִנְיַן הַזְּרִיזוּת בֵּאוּר שֶׁאֶחְשֹׁב הֱיוֹתוֹ מַסְפִּיק לְהֶעָרַת הַלֵּב, וְהֶחָכָם יֶחְכַּם עוֹד וְיוֹסִיף לֶקַח.
וְהִנְּךָ רוֹאֶה כִּי רָאוּי לַזְּרִיזוּת לִהְיוֹת בְּהַדְרָגָה אַחַר הַזְּהִירוּת, כִּי עַל הָרֹב לֹא יִהְיֶה הָאָדָם זָרִיז אִם לֹא יִהְיֶה זָהִיר בַּתְּחִלָּה, כִּי מִי שֶׁלֹּא יָשִׂים לִבּוֹ לִיזָּהֵר בְּמַעֲשָׂיו וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּעֲבוֹדָה וּמִשְׁפָּטֶיהָ, שֶׁזּוֹ הִיא מִדַּת הַזְּהִירוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, קָשֶׁה שֶׁיִּלְבַּשׁ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה אֵלֶיהָ וְיִזְדָּרֵז בִּתְשׁוּקָה לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, כִּי הִנֵּה הוּא עוֹדֶנוּ טוֹבֵעַ בַּתַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיּוֹת וְרָץ מְרוּצַת הֶרְגֵּלוֹ הַמַּרְחִיקוֹ מִכָּל זֶה. אָמְנָם אַחַר שֶׁכְּבָר פָּקַח עֵינָיו לִרְאוֹת מַעֲשָׂיו וְלִיזָּהֵר בָּם, וְחִשֵּׁב חֶשְׁבּוֹן הַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת כַּאֲשֶׁר זָכַרְנוּ, נָקֵל* הוּא לוֹ שֶׁיָּסוּר מִן הָרָע וְיִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַטּוֹב וְיִזְדָּרֵז בּוֹ. וְזֶה פָשׁוּט.
_____________________________________

הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶזֵּקָא שַׁאנֵי – מקום שמצוי היזק – דינו שונה, ומחויבים להיזהר בו. רֵעוּתָא דְּלָא חֲזֵינָן לָא מְחַזְּקִינָן – חשש שלא ראינו (שאינו מצוי) – אין לחוש לו. כְּמִין חֹמֶר – פירוש נאה. זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ – הולכים בדרך הכסילות. נָקֵל – בקלות.


ביאורים
למדנו אתמול שאדם שנותן לפחד להשתלט עליו ולשתק את כוחותיו נקרא חוטא.
מנגד, הגמרא בתענית [כ ע"ב] אומרת "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס..." רואים מכאן שהאדם כן צריך לחשוש ולהיזהר. נמצא, שיש מצבים שבהם ראוי לאדם לפחד, ובמקרים אלו הפחד לא נובע מחטא. אם-כן, מתי הפחד הוא שלילי ומתי הוא חיובי ונצרך?
ישנם שני סוגי פחדים: "פחד סתמי" ו"פחד אמיתי". הרמח"ל מלמד אותנו כלל: "היכא דשכיח הזיקא שאני" – במקום בו ההיזק מצוי, שם ראוי ונכון לפחד. אדם שקופץ לכביש סואן, או נכנס למקומות סכנה כדי "לאתגר את עצמו" אינו נקרא אמיץ אלא שוטה. הסתכנות זו נובעת מחיסרון בהבנת ערך החיים, ולכן הוא דומה ל"הולל". ההולל אינו מבין את ערך החיים, לכן הוא מבזבז את זמנו על מסיבות ומעשי שחוק והבל.
אך במקום שאין חשש סביר להיזק, האדם צריך להילחם בפחד ולא לאפשר לפחד להשתלט עליו ולמנוע ממנו לעשות דברים. בכביש יש תאונות, ואנשים נפצעים ונהרגים בו. זה באמת מקום מסוכן, אך המסקנה האישית המתבקשת, אינה צריכה להיות הימנעות מוחלטת מנסיעה בכבישים, שכן כך אדם מאבד את הקשר עם העולם. המסקנה האמיתית היא לצאת לדרכים אך בזהירות.
"הפחד הסתמי" אינו נובע מרצון עליון לשמר את הגוף, אלא נובע מתוך עצלות. אדם לא אוהב להרגיש בטלן, לכן הוא משכנע את עצמו שהוא נמנע מעשייה ממניעים של פחד ושמירת הנפש.
בפרקי "הזהירות" למדנו כיצד להישמר מעשיית המעשים הרעים. המשכנו לפרקי "הזריזות" ללמוד כיצד לחזק את עשיית הטוב. כעת אנו מוכנים לעבור לדרגה הבאה – מידת "הנקיות". על כך נלמד בפרקים הבאים.

הרחבות
•מדרגה שמינית בעצלות
שִׁבְעָה דְבָרִים אָמַר שְׁלֹמֹה בֶּעָצֵל. הרמח"ל מסביר שהעצלות גורמת ליראה של שטות. המהר"ל מבאר על פי המדרש שישנה עוד עצלות מעבר לשבע המדרגות המנויות כאן, והיא העצלות מלבטא בפה את דברי התורה: "וביאור מה שאמר שלמה שבעה עצלים רוצה לומר כי אין כל בני אדם שוים אל החכמה. כי יש לך אדם שנפשו מוטבע בגוף (בעל תכונות מגושמות) אשר ממנו העצלה וכבד עליו לקבל השכלי (להבין את החכמה) עד שהם ז' עצלנים, ושלמה דיבר מכל החכמות ובזה אין לך כי אם ז' עצלנים. אבל התורה שהיא שכל נבדל מן הגוף (רוחנית) לגמרי יש לה עוד עצל שמיני. וענין העצל הזה שכל זמן שלא יצאתה התורה לפעל מן הפה יש כאן מעכב הוא הגוף העצל לקנותה. ולכך זכר משה רבינו עצל שמיני כנגד התורה" [נתיבות עולם, נתיב הזריזות א]. התורה רוחנית ואילו האדם גשמי, ניגוד זה חוסם את האדם מלהתחבר לתורה בקלות, אך אם יתגבר על עצלות זו יראה "כי קרוב אליך הדבר מאֹד בפיך ובלבבך לעשׂתו" [דברים ל, יד].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il