ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החטא ותיקונו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שבועות עניני החג Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבועות תשס"ג

החטא ותיקונו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים". אמרו בפסיקתא דרב כהנא (יב):
"רבי יודן בר סימון פתח, רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל (משלי לא, כט). אדם הראשון נצטווה על שש מצות, ואלו הן עבודה זרה, ועל ברכת ה', ועל הדינים, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל. וכו'. נח נצטווה על אבר מן החי, וכו'. אברהם, על המילה. שנאמר (בראשית יט, ט), וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר. יצחק נתחנך לשמנה ימים. וגו'. ויעקב, על גיד הנשה. וגו'. יהודה על היבמה, שנאמר (שם לח, ח), וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אוֹתָהּ. אבל את (את עלית על כלנה) בסיני נצטווה תריג מצות. רמח מצות עשה כנגד רמח אברים שיש באדם. כל אבר ואבר אומר לאדם בבקשה ממך עשה בי את המצוה הזאת. ו-שסה מצות לא תעשה, כנגד ימות החמה. כל יום ויום אומר לאדם בבקשה ממך אַל תעש בי את העבירה הזאת".

אדם הראשון נצטווה שש מצות, כנגד ששה צדדים של העולם ארבעה רוחות השמים, למעלה ולמטה. שש מצות אלו כאשר הן נשמרות, יש בהן תיקון לעולם מכל פינותיו. אין הפסיקתא מונה את המצוה, לא לאכול מעץ הדעת, כי היא מטעם גזל (כמבואר בהמשך דברי הפסיקתא). שכל שלא התיר לו לאכול, אינו שייך לו. אף על פי שלא היה העץ שייך לאדם אחר. הגזל הוא כביכול לקדוש ברוך הוא. כעין מה שאמרו במסכת ברכות (לה, ב):
"אמר רבי חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד), גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב), הֲלֹא הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ. ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר (משלי א, ח), שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. מאי חבר לאיש משחית. אמר רבי חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. פירש רש"י גוזל להקדוש ברוך הוא, את ברכתו. וכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין".

למדנו שגזל אינו רק כאשר גוזל מחבירו, וממילא כאשר אוכל את שלו אין לומר עליו גזל. כי גזל הוא קלקול עולמו של הקדוש ברוך הוא. לפי שהעולם נברא להיות נשפע בשפע אלוקי מרובה, שזו ברכתו של הקדוש ברוך הוא. וכפי שהסביר נפש החיים שער שני (פרק ב), כוונת הברכות שפותחות, ברוך אתה ה', וכו', לומר, שהברכה נובעת מה', שהוא מקור השפע והברכה בעולם. כאשר אדם אוכל ואינו מברך, הוא סותם את השפע הבא מהבורא לעולם. מניעת הברכה לעולם, היא נזק לעולם וכביכול גם להקדוש ברוך הוא. ולפי שהדבר משפיע על כנסת ישראל, שגם היא ניזוקת מכך, כשישראל אוכלים ואינם מברכים, לכן גם אותה הוא גוזל. ובזה הוא חבר לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, כך הוא חוטא ומחטיא, כי אחרים לומדים ממנו להקל, להנות מהעולם הזה בלא ברכה.

אדם הראשון שאכל מהעץ אשר נצטווה לא לאכול ממנו, הביא חסרון בעולם, ולכן הוא נקרא גזל. ברם, לא אדם הראשון ולא בניו אחריו עמדו במשימה. לנח שהיה אחר המבול, הקדוש ברוך הוא הוסיף מצוה, אבר מן החי. שזו מצוה שביעית לבני נח, והיא להיות המצות כנגד כל ההויה הגשמית, שסדר העולם הזה נחלק לשבעה. שבעה ימים בשבוע, שבעה שבועות ועוד כהנה רבות בתורה, שמקורן בשבעת ימי בראשית. אבר מן החי, הוא קלקול החי, אותו ברא ה'. כאשר אדם נמנע ממנו, הוא למד לשמר את חיו עצמו, כפי שהבורא בראו ויש בזה תיקון לכל בני האדם.

אכן גם בני נח לא שמרו את מצות ה'. עד שבא אברהם אבינו ונצטוה על המילה שהיא ברית וקשר עם בורא עולם בגופו של אברהם. יש בזה תיקון האדם באופן מעולה יותר. זו מצוה שמינית שנצטוה אברהם אבינו וזרעו אחריו. שמיני, הוא יותר מהוית עולם הזה, ויש בו התעלות מעין ימות המשיח.

יצחק אבינו מעלה יתרה היתה בו שנתקיימה בו מצות מילה ביום שמיני ללדתו. הקשר שנוצר בינו ובין הקדוש ברוך הוא אינו תלוי בדעתו, כמו אצל אברהם אבינו שמל את עצמו בן תשעים ותשע שנה. אלא בגיל שמנה ימים נכנס יצחק בברית עִם הבורא. בעוד שאצל אברהם הברית היא מצד האדם ונמשכת לקדוש ברוך הוא. אצל יצחק היא מתחילה מהקדוש ברוך הוא ונמשכת לאדם. ולפיכך היא מקדשת את האדם ביותר.

יעקב נצטווה על גיד הנשה. אותו גיד שמעמיד את האדם על רגליו, מרמז לממונו של האדם, שגם הוא מעמיד את האדם על רגליו. נשיית הגיד, מלמדת, שיעקב אבינו לא נמשך אחרי הממון, אלא שמר בקפדנות יתרה לא לפגוע בשל אחרים. והדבר בא לידי ביטוי מוחשי ביותר כאשר היה אצל לבן, שהחליף משכורתו מאה פעמים ורימה אותו בכל מהלכיו עמו. יעקב עבד עמו מלכתחילה שבע שנים ברחל, ולבסוף קיבל את לאה. ועבד שבע שנים נוספות עבור רחל באותה מסירות ונאמנות למעבידו הרמאי. יעקב אבינו התמיד בנאמנותו ומסירותו גם אחר כך, כאשר עבד בצאנו. ולבסוף, את כל העושר העצום שנתן לו הקדוש ברוך הוא שם, נתן לעשו כדי שלא יערער על זכותו של יעקב אבינו להקבר במערת המכפלה, להיות שלושת האבות באותו מקום, כדי להביא ברכה לצאצאיהם בעתיד למען הוציא לפועל אשר דיבר ה'.

נמצאו שלושת המצות שנצטוו בהן אברהם, יצחק ויעקב, מתאימות לאישיות כל אחד מהם. אברהם אבינו קֹשר את כל העולם להקדוש ברוך הוא. כעין מצות המילה שלו שקשרה אותו עם בורא עולם. יצחק אבינו, שהקדוש ברוך הוא קדשו בין שמונת ימים, היה עוֹלָה תמימה, לו יתברך.
יעקב אבינו שמדתו אמת הוסיף לתקן גם את ממון האדם.
עשר מצות אלה הן כנגד עשרה מאמרות שנברא בהן העולם. והן מקבילות לעשרת הדברות שהן השורשים של כל מצות התורה.
יהודה קיים מצות יבום, שהיא תיקון לאדם שכבר מת ועבר מהעולם. שלא כמצות הראשונות שהן לאדם חי.

עד שזכו ישראל, שנתנה להם תורה על כל תריג מצות שבה. רמח מצות עשה, כנגד כל אבר ואבר. שכל אבר יהיה לו תיקון פרטי. ושסה מצות לא תעשה, שבכל יום ימנע אדם מעבירה. ובזה יהיה תיקון לכל ימות השנה. זו הדרשה של רבי יודן בר סימון, רבות בנות עשו חיל, אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק ויעקב שהם בגדר בנות לה', שעשו חיל, שכל אחד מהם קיבל מצות המתאימות לו, כדי לתקן את הבריאה. אולם, את עלית על כולנה כנסת ישראל שניתנו לה כל המצות, עלתה על הראשונים. בזה שזכו לתיקון מפורט של כל דבר ודבר.

זה שמסיים הפסיקתא:
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי (משלי לא, ל) שֶׁקֶר הַחֵן, שקר היה חינו של נח. (כנאמר בראשית ו, ח), וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. וְהֶבֶל הַיֹּפִי, הבל היה יופיו של אדם הראשון. וכו'. אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (שם), זה משה. תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (משלי שם), אמר רבי יוסי בר ירמיה, מפני מה הוא מושל את הנביאים בנשים. אלא, מה האשה הזאת אינה מתביישת לתבוע צרכי ביתה מבעלה. כך הנביאים אינן מתביישין לתבוע צורכיהן של ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, היו קורין את הפרשה הזאת (בחודש השלישי, וגו', פרשת קבלת התורה) בכל שנה ואני מעלה עליכם כאִלו אתם עומדים לפני בהר סיני ומקבלין את התורה, אימתי, בחודש השלישי לצאת בני ישראל".

לא חינו של נח, שהיה בו תיקון לחיו, כנגד המצוה שנצטווה בה יותר מאדם הראשון, הועיל להציל את כל בני אנוש. ולכן הוא נקרא שקר, שהוא נראה מבחינה חיצונית, אולם באמת אינו קיים. ולא היופי של אדם הראשון, שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ולכן נצטווה שש מצות יסודיות שהיו יכולות להעמיד את העולם. עִם כל הגדולה העצומה לה זכה אדם הראשון, לא היה זה אלא הבל. שהוא דבר ממשי (שלא כשקר, שאינו מציאות ממשית כלל) ברם מאד קלוש (כמו הבל הפה, והדומה). שלא החזיק מעמד, עד שאבדו כולם במבול, מלבד נח שמצא חן בעיני ה'. כלומר, מהיופי של האדם לא נשאר כלום, כי מעשי האדם הגיעו לשפל המדרגה. ומה שהציל את האדם ממחיקה, היה הקדוש ברוך הוא, שנח מצא חן לפניו.
אשה יראת ה', שצדקתה עומדת לעד, זה משה רבינו שזכה לקבל את כל תריג מצות, אשר קיומן מחזיר את האדם לשלמותו הראשונה בהיותו בגן עדן.

מסיים המדרש, שהנביאים נקראו נשים (רבות בנות עשו חיל, אשה יראת ה' היא תתהלל). כי הם תובעים מהקדוש ברוך הוא צורכי עם ישראל, בלא בושה. הקדוש ברוך הוא מספק צורכיהם של ישראל, כאשר ישראל מקיימים את מצותיו כפי שנאמרו בתורה, גם אם אינם מבקשים. אולם, כאשר אינם מקפידים על שמירת המצות, הם נעשים חסרים. כשאדם אינו מקיים מצות הבורא, כיצד הוא יכול לפנות אליו ולבקש את מחסורו. הן סיבת החיים וצורכיהם, שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם, כדי שישמרו חוקיו. ובאיזה פנים הוא יכול לבקש חיים וטובה להמשיך להכעיסו. אולם הנביאים אינם מתביישים לבקש צורכי ישראל. כמו אשה שדורשת מבעלה צורכי ביתה בלא בושה, כי זה ביתו של בעלה. טובתה היא טובתו. כך טובתן של ישראל היא קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם. וגם אם ישראל עוברים על המצות יש בהם מקיימים, וגם העוברים עצמם מקיימים מצות אחרות. ואין שמו של הקדוש ברוך הוא מתגדל בעולם אלא על ידי ישראל.

משה רבינו נקרא אשה, כמו אשה עם בעלה, שיש התאחדות ביניהם. כך היתה כביכול התאחדות משה רבינו עם ה', ולכן היה יכול לתבוע צורכי ישראל באופן מיוחד. חמשת הצדיקים שקדמו לו, נקראים בנות, שהן קשורות באב, אך אין התאחדות בין האב ובתו, כפי שיש בין האיש ואשתו, שנקראת שארו. דהיינו, בשרו.

אמר הקדוש ברוך הוא, בני, היו קוראים פרשת קבלת התורה בחג השבועות, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים שלושה חודשים אחרי יציאת מצרים לקבל התורה בהר סיני. בן אינו מתאחד עם אביו, אך הוא ממשיכו. סגולתן של ישראל, שהם כביכול ממשיכים את הקדוש ברוך הוא בעולם, כי להם ניתן כלי חמדה, התורה, אשר מדבקת כל אבר ואבר ובכל יום ויום לקדוש ברוך הוא. על ידי זה, ממשיכים את ברכת הבורא בעולם, להיות הטובה שופעת ומתגדל שמו יתברך בעולם. הקריאה בתורה, אינה רק זכרון למה שהיה, אלא היא מחדשת את המציאות בכל עת. לפיכך קריאת הפרשה בחג מעמידה אותנו לפני הר סיני לקבל את התורה בכל שנה, על כל המעלות המיוחדות שהיו למעמד קבלת התורה, לפני שמיעת עשרת הדברות, ולמעלת העליוניות שהיו בשעת שמיעת התורה מפי הקדוש ברוך הוא באותה שעה. וזאת כאשר ישראל היו שלושה חודשים אחרי יציאת מצרים, שזכר הנסים שנעשו שם היו חרוטים היטב בזכרונם, מחד, ומאידך, התחילו להתנער ולהתאושש מצרת השיעבוד, כמו שמבואר בפסיקתא (שם, בהמשך). על הפסוק (שיר השירים ב, ה), כי חולת אהבה אני:
"אמר רבי לוי, (משל, לבן) מלך שעמד מחוליו. אמר פידגוגו (מחנכו) ילך לו לאסכלו (לבית ספרו). אמר המלך, עדיין לא בא זיוו של בני מחליו, והוא הולך לו לאסכלו. אלא, יתעדן בני שנים שלושה חודשים במאכל ובמשתה, ואחר כך הוא הולך לו לאסכלו. כך, כיון שיצאו ממצרים היו ראוין לקבל את התורה לאלתר. והיו בהן בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים. אמר הקדוש ברוך הוא, עדיין לא בא זיוון של בני משעבוד טיט ולבנים, והן מקבלין את התורה. אלא, יתעדנו בני שלושה חדשים בבאר, במן, בשליו, ואחר כך מקבלין את התורה. ואימתי בחודש השלישי".

התעדנות ישראל בבאר המים, שריפא אותם כל מומי הגוף. אכילת המן, שהינו לחם אבירים, הקנתה לישראל מעלה רוחנית עליונה, באכילה הגשמית. והשליו, שהיה בשר לִשְׂבֹּעַ, השכיחו מישראל את שיעבוד טיט ולבנים, ועשו אותם אדונים לעצמם, ראויים לעבודת ה' בטהרה. נמצא, שהוד קבלת התורה עטף את ישראל כאשר היו מוכנים לקלוט את האור הגדול שנגלה להם באותה שעה, וכך זוכים המכשירים את עצמם, לספוג את התחדשות אותה הארה, בכל שנה בחודש השלישי, בעת קריאת התורה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il