ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכרת הטוב - דרך להכרת הבורא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תבוא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ח

הכרת הטוב - דרך להכרת הבורא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

פרשת כי תבוא נקראת תמיד לפני ראש השנה. כך תיקן לנו עזרא כמבואר בגמ' (מגילה לא):
"תניא: ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה".

(כנראה נהגה תקנה זו גם בארץ ישראל שבה היו קוראין את התורה בשלוש שנים).

ולכן בודאי שפרשה זו כולה נדרשת יפה ביחס לר"ה. והנה תחילת הפרשה עוסקת במצות הבאת בכורים ומקרא בכורים, כוונת המצווה מבוארת בכתוב "ואמרת אליו וגו'" ופרש"י: "שאינך כפוי טובה". והנה מלבד זה שהפרשה נקראת ערב ר"ה, נראה שבזמן זה היו רוב ישראל מביאים את ביכוריהם. שזמן הבאת בכורים עם מקרא בכורים הוא מעצרת ועד חג שאז אוספים את הפרות בשמחה ואפשר לקיים"ושמחת בכל הטוב" . ובעצרת עצמה התחלת הזמן של בכורי הפרות, והסתפקו הפוסקים (עיין מנ"ח) אם בעצרת עצמה אפשר להביא בכורים, על כן נראה שרוב ישראל היו מביאים בכוריהם בסוף זמן הבאתם, דהיינו בתשרי. וכן מבחינה סימלית אנו עומדים בראש השנה בכורי השנה החדשה, ועלינו להודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו. ונראה שע"י הכרת הטוב זוכים להכיר את הבורא ולהמליכו.

העולם נברא בשביל הבכורים
מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה א,ד):
"ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלוקים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו'".

ושואל האלשיך (דברים כו, א):
"הלא יפלא מה גדלה המצווה הזאת (בכורים)שעליה לבדה נברא העולם? ויש להוסיף ולתמוה, תינח מה שדרש רש"י "בראשית - בשביל התורה שנקראת : ראשית דרכו, בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה".

שהעולם נברא בשביל ישראל שיקימו את התורה. אבל הביכורים הם לכאורה מצוה פרטית, ואיך אמרו שבשבילה נברא העולם? אלא שבכורים יש בו רעיון כללי שהוא שקול כישראל והתורה. והוא שהתכלית שבשבילה נבראו ישראל ונצטוו בתורה משום "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", כדי לפרסם אלוקותו יתברך בעולם ולהודות לו.

כמו שכתב הרמב"ן (שמות יג,טז):
"וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וכו'".

(הפועל הודיה משמש אצל הרמב"ן למשמעות כפולה, מלשון הודאה על האמת, הכרה שהקב"ה ברא את העולם, ומלשון תודה על כל הטוב שגמלו, ובאמת הא בהא תליא וכל אחד מהפרושים גורר את השני. אם מודה בו יכיר לו טובה, ולהיפך הכרת הטוב מביאה להכרת הבורא).

נמצא, שהכרת הטוב כלפי הקב"ה היא תכלית כל הבריאה, וזה מתקיים במצוות הבכורים, כשמביא ומודה על כל הטוב שקבל, ואומר שאינו כפוי טובה.

כיצד הכיר אברהם את בוראו?

אברהם אבינו בא לעולם בדור של כפירה וע"ז ומעצמו הכיר שיש בורא לעולם. מובא במדרש( בר"ר לט,א) "ראה בירה דולקת וכו'" הוא בית מואר מלא כל טוב, בלשון המדוברת היום היו אומרים "בית מדליק!" ורצה להכיר טובה למי שנתן לו כל זאת, ועל ידי זה זכה שהציץ אליו בעל הבירה. כלומר בזכות הכרת הטוב זכה להכיר את בוראו.

מובא בגמ' (סוכה מ"ט):
"דרש רבא: מאי דכתיב: מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, שנאמר: נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם, ולא אלוקי יצחק ויעקב , אלא אלוקי אברהם, שהיה תחילה לגרים".

אברהם נקרא נדיב , והיינו מצפים שזה בגלל מידת החסד שלו, ופרש"י "שנדבו לבו להתגייר". מדוע להתגייר קשור עם נדיבות לב? מפני שאם הוא נדיב לב הרי הוא יכול להכיר בטובה, וסופה של הכרת הטוב תפגיש אותו עם שורש כל ההטבות הוא הקב"ה. וכך אברהם אבינו ע"ה השפיע על כל העמים להתגייר, ע"י שארח אותם בתוך ביתו ונתן להם כל טוב כפי שמובא במדרש (ב"ר נ"ד):
"אברהם היה מקבל את העוברים ושבים, ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו, והן אומרין מה נימר, ואמר להון ברוך אל עליון שאכלנו משלו. הה"ד ויקרא בשם ה' א-ל עולם".

וכך הוא עורר בלבם רגשי הכרת הטוב, וכשבקשו להודות לו, אמר להם שיודו להקב"ה שנתן לו את כל זה. ולכן נקראים גם העמים בפסוק "נדיבי עמים" - שנדבם לבם ומכח זה נתגיירו. עניין זה של נדיבות הלב נזכר בקשר לעליה לרגל של ישראל, משום שהעליה לרגל היא לראות את פני האדון ה', ולזכות לכך שיציץ עלינו הבורא מביתו, שכשם שבא לראות כך בא להראות, ולשם כך צריך שיהיו יפות פעימות לבנו כבת נדיב, בתו של אברהם אע"ה שהיה נדיב לב וכך הכיר את בוראו.

מצאנו במדרש כאשר משה עלה למרום לקבל את התורה, עמדו מלאכי מרום והתגוששו אתו על כך ואמרו "מה לילוד אשה בינינו", חמדה גנוזה - התורה- אתה מבקש לתנה לבני אדם. עשה לו הקב"ה קלסטרין של פניו (משה) דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו, ואכלתם בתוך ביתו... מיד הודו לו...". מה שיכנע את מלאכי השרת שיש להוריד תורה לתחתונים? וכי הם היו צריכים לארוח זה של אברהם? ואם כן, האם זו סיבה לזלזל תורה, לפי השקפתם, ולהורידה לתחתונים?

אלא שהם ראו כיצד אברהם אע"ה מפרסם את האלוקות בעולם ע"י הכנסת אורחים, שמחדיר באורחיו מידת הכרת הטוב, ומתוך זה באים להכרת הבורא, והבינו שיש דרך לפרסם אלוקות גם בעולם הזה התחתון, ומי שיכול לעשות זאת ראוי שהתורה תינתן לו. ואפשר לומר שאת היסוד הזה קבלו באותה הכנסת אורחים וזה היה מאכלם אצלו, בחינת "סעדו לבכם- בדברי תורה", והכירו לו טובה על כך והסכימו שתורה תינתן לישראל בעבורו.

עוד מצאנו בתוס' ברכות תוספות מסכת ברכות דף מ עמוד ב "וברכות של שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלוקי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם", היינו שאברהם אבינו יסד מלכות ה' בעולם ועצם הזכרת שמו כבר יש במשמעותה "מלכות ה'". ולפי זה עונה מדוע אין הזכרת "מלך העולם" בתפילת שמונה עשרה, הרי אנו פוסקים כר' יוחנן שכל ברכה בלא שם ובלא מלכות אינה ברכה, (ויש להוסיף על קושיתו בשמונה עשרה שאנו פונים אל הקב"ה כעבדים אל אדונים ראוי היה ביותר להזכיר מלכותו יתברך), ועונה התוס' כיון שברכה ראשונה היא "מגן אברהם" אין צורך במלכות כיון שעצם הזכרת שמו של אברהם מרמזת לכך שהוא עשה את הקב"ה אדון על כל הארץ.

והנה תפילתו של אברהם היא תפילת שחרית, שמצוותה לכתחילה כותיקין ע"פ הפסוק "יראוך עם שמש" רש"י מסכת ברכות דף ט עמוד ב "דכתיב ייראוך עם שמש וגו' - מתי מתיראין ממך - כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע". היינו שאברהם שהיה יסוד להכרת ה' וליראתו.

מודים אנחנו לך- עיקר התפילה
הגמ' ברכות לד: באומרת: "המתפלל צריך שיכוון את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוון את ליבו בכולן יכוון את לבו באחת... באבות". ומובא ברוקח שורש עבודת ה' והתפילה וז"ל: "יכוון את לבו באחת מהן באבות או בהודיות" (והדברים מובאים ב"קהילות יעקב" ברכות סי' כ"ז) ולפי גירסה זו אם לא כוון באבות יכול לכוון בהודאות ולצאת ידי חובתו. והקשה עליו הב"י "צריך תלמיד מנין לו דעדיף מודים טפי על שאר ברכות?" ולפי דברנו הדברים מבוארים להפליא, שכן דרך הודאה ואבות הם היינו הך, שאברהם הכיר את בוראו ע"י הודאה, וברכת "מגן אברהם" גם היא הודאה ע"י הזכרת שמו של אברהם, וברמז יש בשמו הזכרת מלכותו יתברך. ושתי הברכות הללו משלימות זו את זו ולכן כורעים בשתיהן, כביטוי של עבודת ה' בעבדא קמיה מרא.

אהרן באהבה מקרבן לתורה
כך הייתה מידתו של אהרן הכהן. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כיצד היה מקרב את הבריות ע"י שהיה מגלה אהבתו אליהם, מובא באבות דר' נתן(יב, ג):כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו אדם רשע ונתן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לעשות עבירה אמר: אוי האיך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום. היינו הכרת הטוב שהייתה להם כלפיו מנעה אותם מלחטוא.

ונראה שאהרן למד זאת ממידותיו של הקב"ה, מובא בספר תומר דבורה להמקובל ר' משה קורדוברו זצ"ל מידה ה' "לא החזיק לעד אפו" - שהקב"ה פעמים מטיב לרשעים כדי לעורר אותם להתקרב אליו, וכך עלינו להדבק במידותיו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו", שמצוה לקרב אף את הרשעים באהבה אולי יועיל בדרך זו. הנה אנו רואים שמידת הכרת הטוב מסוגלת להביא לתשובה ולהכרת הבורא.

הכרת הטוב -בזמן הבאת הבכורים
"הגדתי היום" - מפרש הרמב"ן את השמוש בלשון עבר לפני שאמר מאומה שהמכוון כאן הוא בעצם הבאת הפירות אין לך הגדת טובה מוכחת ממנה. ואעפ"כ מצווה לומר בפה "וענית ואמרת " - בקול רם. יש ללמוד מכאן שלא די להכיר טובה בלבו אלא צריך לאומרה בפיו ובקול רם.

והנה במקרא בכורים אנו מודים לא רק על פירות השנה הזאת אלא מתחילים בהודיה על טובות שמקדמת דנא מזמן לבן הארמי וצרת מצרים ומה פשר הדבר?
מובא בגמ' סוטה לב:
"תניא, רשב"י אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם; שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים. וגנותו בקול רם? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה! לא תימא גנותו אלא אימא צערו, כדתניא: ויקרא יג וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים". פרש"י שם "וגנותו - כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע. צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים".

ולכאורה קשה וכי זה גנות לנו שלבן היה רשע הלא אנו התנתקנו ממנו כבר. וכן מה שייך "להודיע צערו ברבים " על צרת מצרים שכבר נושענו ממנה? נראה לומר שאנו רוצים להודות לקב"ה על כך שאנו זכינו להודות לו ובכך להינצל מחטא לבן הארמי שכפר בטובה, (בספר "בית אלוקים" להמבי"ט אומר שאנו משתחווים ב"מודים" על כך שזכינו להודות), וכן אנו מבקשים מהקב"ה שיציל אותנו "השקיפה ממעון קודשך מן השמים", שמבלדי עזרתו אנו שבים לצרת מצרים.

וראיה לכך, מברכת "אמת ואמונה" שאנו אומרים בברכת ק"ש בלילה, שיש בא אמיתת גאולת מצרים, ואמונה בגאולה שלעתיד לבא. וכך פרש"י (ברכות יב):
"שנאמר להגיד בבקר חסדך - וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הנסים התדירים תמיד".

ואת זה אנו אומרים בקול רם כדי שגם אחרים יתפללו עלינו, ואפשר שהכוונה כאן היא שישמע הכהן שנותנים לו את הבכורים ויתפלל עליו. ולפי זה מתורצת קושית הרמב"ן מה החידוש שהדגישה התורה "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם", הרי הכהן הזה אינו שופט שצריכים לקבל את מרותו ועליו צריך להדגיש "אל השופט אשר יהיה בימים ההם"? ולפי דברינו שמוטל על הכהן להתפלל עליו, הייתי חושב שצריך צדיק גדול שמסוגל לכך, כפי שהיה בימים קדמוניים, קמ"ל שגם הכהן שבימיך יכול להעביר את ברכת ה'.

עמלק כפוי טובה
פרשת כי תבוא נסמכה לפרשת כי תצא שמסתיימת במחיית עמלק. ומצאתי שאמרו במכילתא פר' בשלח שעמלק היה כפוי טובה לישראל, וכאשר ישראל כפרו בטובה נפרעו ע"י עמלק, "יבא עמלק כפוי טובה ויפרע מן העם כפויי טובה". ואפשר שדרשו זאת מסמיכות הפרשיות שלנו, ולפי דברנו דלעיל הדברים מבוארים להפליא כי ידוע שעמלק כופר בעיקר, "אשר קרך בדרך" שאומר לנו שהכל מקרה הוא, וממילא מוכרח להיות שהוא כפוי טובה, וכך הגיע לכפירה בהשגחה פרטית.

ר"ה זמן המלכת ה'
מקובל בימים אלו של הכנה לר"ה לעשות חשבון נפש וחזרה בתשובה מחטאים מעשיים, אבל מעט מאד מדברים על ראש השנה כיום של הודאה להקב"ה על השנה שהעניק לנו כי "מה יתאונן אדם חי", עליו להודות על כל נשימה ונשימה, "כל הנשמה תהלל י-ה", על הטוב אשר גמלנו, ומכח הכרה זו לתרום את יום ר"ה שהוא בכורי השנה קדש לה' להמליכו עלינו, וכמלך שהכל תלוי בו להתפלל אליו "מלוך על כל העולם בכבודך" ע"י שתעניק לו שפע ברכתך. כמו שמצאנו ג"כ בסוף פרשת בכורים "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו'" ואמרו חז"ל בתנחומא:
"א"ר אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא בא וראה כמה מתחטאין, וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצוות... ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה".

כי בכחה של הכרת הטוב הזאת לגרום לקבול התפילות. אין זו רק אמונה כעבד ברבו, אלא שהכרת טוב היא בטוי של אהבה מרובה כבן לאביו. ולכן יכול להרשות לעצמו להתחטא לפני אביו ויעשה רצונו. (כמו חוני המעגל שאמר איני זז מכאן עד שתעשה רצוני, ואמר לו שמעון בן שטח, שבאמת היה מחוייב בנידוי על כך, אבל מה אעשה שאתה כבן שמתחטא לאביו ועושה לו רצונו.)

הזהר הק' מפרש את המילה "היום" שבתורה שהכוונה לר"ה. ולפי זה "היום הזה" שבפרשתנו מכוון לר"ה, שביום זה נגזרים מזונותיו של כל השנה. היום תאמצינו היום תברכנו היום תסמכנו לטובה.

לפי זה בר"ה שהוא זמן המלכת ה' עלינו להודות לו על העבר ועי"כ להמליכו עלינו באמת. ועי"ז לעורר בו את החשק למלוך עלינו ולברך את שנתנו לטובה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il