מוצ"ש כ"ה אלול ה'תשע"ד
דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תבוא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ס

הברית בערבות מואב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

פרשת כי תבוא רובה ככולה עוסקת בברית אשר כרת משה עם ישראל בערבות מואב. בשורת הברית הזאת כבר מופיעה בפרשת ראה "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ושם ציוום לקיים את מעמד הברית הזאת בבואם אל הארץ זה שאמר הכתוב "והיה כי יביאך וגו'".

אולם שם לא פירט מהי הברית עד פרשת "כי תבוא" ששם מופיעים הברכות והקללות, וכיצד נצטוו לאמרם מול הר גריזים והר עיבל, וכן כל פרשת התוכחה, היא הברית שכרת עמם משה רבנו ובסיומה נאמר "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב".

היינו, שזאת ברית נוספת על הברית שכרתו בסיני, ומוסיף הרמב"ן (דברים פרק כט):
"והברית, הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו - ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה - ח), שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם, אבל לא הוצרך להזכיר זה".

וצריך לעיין מה חידשה הברית הזאת על הברית שכרתו עם ה' בקבלת התורה בסיני? והרי ידוע מה שאמרו חז"ל שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני על מצוות התורה, (בפר' משפטים נאמר שכרתו ברית בסיני, וברית זוהי שבועה), ולכן נפסק שאם נשבע לקיים מצוה לא חלה השבועה, משום שכבר מושבע ועומד מהר סיני, ואם כן מה משמעות השבועה שנשבעו כאן אם אינה חלה? האם זה רק בגדר נדרי זרוזין?

הערבות שקבלו בערבות מואב
נראה לומר שיש תוספת בברית שכרתו בערבות מואב, והיא בכך שקבלו עליהם ערבות זה לזה, כמו שאמרו חז"ל ומובא ברש"י על הפסוק "והנגלות לנו ולבנינו" למה נקוד על "לנו ולבנינו" - "לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה". ולכן נאמר מיד בהמשך לאותה ברית, בתחילת פרשת נצבים, "אתם נצבים היום כולכם וגו' ראשיכם שפטיכם זקניכם כל איש ישראל, וגו'", לחבר את כל ישראל כולם בערבות זו. ומסיים שם: "הנסתרות לה' אלקינו וגו'", מפני שאמרו ישראל חששו לקבל ערבות על עבירות שבסתר, ועל זה הובטח להם שלא יענשו (עיין ברש"י שם) ומדבריו למדנו שני דברים:

א.שאת הערבות קבלו על עצמם רק לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ. (ונראה לומר שהברית שכרת עמם משה בערבות מואב היא הקדמה לאותה ברית המוזכרת בדבריו שעליהם לעשות לאחר עוברם את הירדן מול הר גריזים והר עיבל, וחלות השבועה תחול רק כאשר יגמרו את ההליך הזה של קבלת הברית.. וכך משמע בתנחומא נצבים ג' שמונה ג' בריתות: סיני, חורב וערבות- מואב, ולא מזכיר את הברית שיכרתו לאחר שיעברו את הירדן, ונראה שזו המשכה של ברית ערבות מואב).

ב. והחידוש השני- שעל הנסתרות שלא נודע להם ולא יכלו למחות, לא ייענשו.

הוכחה לערבות - מתוכן הברכות והקללות

עניין הערבות שקבלו על עצמם בברית זו מוכח גם מתוכן הברכות והקללות, שעוסקות במצוות של ערבות זה לזה, ומדגישות את העברות שבסתר, שעליהם הצבור לא יכול להשגיח. ומסיים שם בארור כללי "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", והרמב"ן שם הקשה על הביטוי "אשר לא יקים" וכי יש תורה נופלת וכו'. ועונה שתי תשובות:

א.
"ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים".

ב. תשובה שנייה בשם הירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד):
"אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים (נראה ששמו של בעל המאמר על שם המימרא שלו) אומר: זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור.

וזה קרוב לעניין שפירשנו:

ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד), וכן נוהגין".

והנה לפי פרוש ראשון הכוונה היא למי שלא מקבל את כל דברי התורה בלבו, וא"כ גם כאן יש עבירה שבסתר. ובאור הדבר, הואיל וקבלו ערבות זה לזה, היה צריך להזהיר באופן מיוחד על הנסתרות לה' אלקינו שהרבים אינם יודעים מהם שיוכלו להתריע ולמחות על כך.

ולפי פרוש שני ברמב"ן הכוונה למי שיש היכולת בידו למחות, או לעורר את אהבת התורה בלב אחרים ואינו עושה זאת, וזה גם כן מעיד על הערבות שקבלו על עצמם.

תוכחה בלשון יחיד
וכך נראה לבאר את דברי חז"ל שתוכחות שבפר' בחוקתי בלשון רבים, וב"כי תבוא" בלשון יחיד. ידוע שלשון רבים מלמד על רבוי פרטים, (כמו " ולקחתם לכם" - לקיחה לכל אחד ואחד). ולשון יחיד מלמד על אחדות, כמו שפירש הכלי יקר על "בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים" לשון יחיד שהם כמשפחה אחת. והוא מפני שכאן נצטוו על הערבות שיחדה אותם כאחד (ושמעתי שכוונתי בזה לדעת הגר"א).

לקוח את ספר התורה הזה - מרמז לאחדות וערבות
כאן בסוף ארבעים שנה נתנה להם התורה, י"א תחומה נתנה וי"א מגילה מגילה נתנה, ורק בסוף נצטרפו המגילות לספר אחד, וידוע שספר החסר אפילו אות אחת פסול, וזה בא לרמז לנפשות ישראל שכל אחד מהם הוא כאות בס"ת, ורק בהצטרף כולם ביחד יש לנו מציאות מקבילה לס"ת כשר.

ומבית מדרשו של הרב הוטנר זצ"ל הוסיפו לפירוש הגר"א דלעיל, כאשר השביע אותם, נאמר "ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה", היינו בחבור הספר כולו (כאשר נאמר "התורה הזאת" בלשון נקיבה הכוונה לדברי התורה עצמם, כמו בפסוק "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת" (כז, ג), שהכוונה לדברי התורה עצמם. וכשכתוב "ספר התורה הזה" בלשון זכר הכוונה ל"ספר" - רש"י), והלכה היא שאם חסרה בספר התורה אפי' אות אחת הספר פסול, וזה בא לרמז על האחדות הנדרשת מישראל, שכל אחד מהם מיצג אות בספר התורה ובחבור כולם ביחד מושלם הספר.

בזכות הערבות "אתם נצבים"
והנה רש"י בתחילת פר' נצבים (דברים פרק כט פסוק יב) כתב, וז"ל:
"ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו".

ולכאורה קשה במה פייסם משה, ומה כוונת אומרו "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו", וכי בא להפחית מאמיתות הדברים שבתוכחה?

ונראה לישב על פי דרכנו, הפחד שלהם היה מקבלת ברית הערבות, אמר להם משה אדרבה שבזכות הערבות הזאת הם יתקיימו, וזהו "אתם נצבים היום כולכם" באחדות אחת, ואם כן אתם קיימים כהיום הזה, ש"נצח ישראל לא ישקר". וכמו שאמרו במדרש במדבר רבה (וילנא) פרשה טו ד"ה יח:
"הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה למה"ד למה הדבר דומה לפלטין שהייתה בנויה על גבי הספינות כ"ז כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת כך הבונה בשמים מעלותיו כביכול כסאו מבוסם למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו אימתי ואגודתו על ארץ יסדה".

"שלום יהיה לי" - בלא ערבות
והנה התורה מזהירה ואומרת (דברים פרק כט) "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה". וצריך להבין מדוע לא יאמין לדברי האלה, במיוחד קשה על אותו דור שראה את יד ה', וכי לא יאמינו בשכר ועונש?

נראה שאותו איש יסרב לקבל עליו את הערבות על כלל ישראל, וזהו "שלום יהיה לי כי בשררות לבי", היינו שאעשה את מה שלבי חפץ, לבחור בטוב או במוטב בלא להתחשב בכלל כולו, ועל זה לא יאבה ה' סלוח לו, והשוותה אותו התורה לעובד ע"ז, "אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקיו", משום שפרש מכלל ישראל, וחומרת הדבר כאילו עבד עבודה זרה, וכך כתב הרב קוק זצ"ל "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר", היינו, שעצם היציאה מן הכלל היא כפירה בעיקר.

ברית הערבות קשורה עם ברית הארץ
והנה את הערבות הזאת הם קבלו על עצמם לאחר ארבעים שנה של הליכה במדבר, לפני כניסתם לארץ, משמע שזו ברית מיוחדת לארץ, והסיבה לכך, מפני שהארץ מחברת בין הפרטים מישראל להיות עם אחד בארץ, וכמו שאמרו בגמ' הוריות שרק צבור הנמצא בארץ נקרא קהל.

ולפי זה מבואר הקשר והסמיכות לפרשת בכורים בפרשתנו שהיא הודאה על כי באנו אל הארץ "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש", וכן פרשת וידוי מעשר, שבסיומה נאמר: "השקיפה ממעון קדשך וגו'", מפני שהתנאי לביאת הארץ היא קבלת הברית והערבות ההדדית.

והנה כאשר גלו מארצם מובא בחז"ל, שהעם פנה ליחזקאל הנביא ואמר לו:
"(ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשנ) כעניין שהיו ישראל שואלין את יחזקאל שנאמר ויבואו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, א"ל יחזקאל עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, א"ל הן, אמרו לו הואיל שמכרנו המקום לאוה"ע יצאנו מרשותו, א"ל הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא מרשותו והעולה על רוחכם (אני ידעתיה) [היו לא תהיה וגו'] חי אני נאם ה' אלוקים אם לא ביד חזקה וגו'".

ולכאורה קשה, מדוע חשבו שגלות מהארץ היא ביטול הבחירה שלהם, וכעבד שמכרו רבו, ולמה לא הבינו שזה כעונש על חטאיהם, שהוא עונש זמני בלבד, וישראל אע"פ שחטא ישראל הוא? ונראה לבאר שחשבו כן בגלל הברית המיוחדת שנכרתה עמם בכניסתם לארץ, שהוסיפו וקבלו עליהם ערבות זה לזה, ועל ידי זה נבחרו להיות לו לעם, ולכן חשבו שאותה ברית שייכת רק כאשר הם בארץ, ובגלותם ממנה בטלה הברית.

מובא במדרש תנא דבי אליהו פרק י"א שהזקנים שנכנכו לארץ היו אשמים בקלקול הדור, ובחטא פלגש בגבעה, מפני ש:
"היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, וכו' וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו, והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהם את הטורח".

ולפ"ז מובנת הטענה שהייתה כלפי הזקנים, שלאחר כניסתם לארץ לא חשבו על ערבות זו, ולא הלכו להשפיע בכל עיירות ישראל שיעבדו את ה'. תקופה זו של השופטים מוגדרת בספר שופטים כמצב ש"איש הישר בעיניו יעשה" כשכל אחד חי לעצמו בלי אותה ערבות כללית, שראויה להיות לעם ה' בארץ ישראל.

ברית הערבות הפכה אותם לעם
והנה התורה צוותה כאן וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (כ"ז, ח), ואמרו חז"ל "באר היטב - בשבעים לשון". וטעם הדבר כדי שיבואו אומות העולם ויעתיקו משם את התורה, אולי יקבלו עליהם. ומובא בגמ' (סוטה ל"ה:) שנתנה בהם הזדמנות לקבל על עצמם את התורה, והקב"ה סייע להם בכך, כפי שנאמר שם"בינה יתרה נתן בהם הקב"ה, שגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה , ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להם ללמוד ולא למדו".

ולכאורה קשה, הרי המדרשים מספרים על כך שכבר בזמן מעמד הר סיני פנה הקב"ה לאומות העולם והציע להם לקבל את התורה כפי שדרשו את הפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פראן ואתא מרבבות קודש" ולא קבלו עליהם, ומדוע כאן פנה אליהם שנית לקבל את התורה, וכי לא נסתיימה בחירתן של ישראל? ונראה ליישב על פי הנ"ל. שבסיני קבלו עליהם את התורה כפרטים ולא כעם, וכאן קבלו על עצמם תוספת קבלה צבורית כעם, ועל התוספת הזאת נשאלו אומות העולם אם הם רוצים לקבל על עצמם תורה כעם.

ויש לכך סימן נוסף שמדובר כאן בברית נוספת על הברית הראשונה והוא בכך שנצטוו למול עצמם בגלגל, וכך נאמר ליהושע "שוב מול את בני ישראל שנית" ולפי פירוש אחר הכוונה לפריעה, דבר שלא נצטווה עליו אף אברהם אבינו, שאאע"ה נצטווה על הסרת העורלה בלבד, ויהושע נצטווה להוסיף את הפריעה. לרמז על ברית נוספת על הברית הראשונה. היינו, שאברהם אבינו קבל על עצמו תורה כפרט, וכאן קבלו על עצמם תורה כצבור וכאומה.

וזהו שנאמר: "את ה' האמרת היום ... וה' האמירך היום להיות לו לעם", וכתב הרמב"ן ז"ל (כז,יח) "כי היום הזה לכם כסיני... שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים וכו'". היינו שבחירת ישראל כעם הייתה היום הזה בכניסתם לברית הערבות זה לזה.

וכך אפשר לפרש את המשמעות שנתנו למקום גלגל, "כי שם גלותי חרפת מצרים מעליכם", מדוע דוקא שם? מפני ששם קבלו עליהם את ברית הערבות ונעשו לעם, ובכך הושלמה בחירתם.

שלש בריתות ומשמעותן
מובא במדרש תנחומא (ורשא) פרשת נצבים סימן ג:
"לעברך בברית ה' אלוקיך וגו' שלש כריתות כרת הקב"ה כשיצאו ממצרים, אחת כשעמדו לפני הר סיני, ואחת בחורב, ואחת כאן, ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהן כאן מפני שאותו הברית שכרת עמהן בסיני בטלוה ואמרו אלה אלוקיך לפיכך חזר וכרת עמהן בחורב וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבר".

וצריך להבין לאיזה ברית התכוון התנחומא באומרו "ברית חורב"? (עיין שם ב"עץ יוסף" שהתקשה ותירץ בדוחק). ונראה לפרש שהברית בחורב היא הנזכרת בתוכחה בפרשת בחוקתי. וכך דייק הרשב"ם בפרשתנו מהפסוק "מלבד אשר כרת עמם בחורב" וז"ל: "תוכחות שבפרשת בחוקתי ששכתוב בסופן בהר סיני ביד משה, הוא הר חורב". ולפי זה הברית הראשונה נכרתה במעמד הר סיני כאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" ונאמר בסוף משפטים: "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" ומשה זרק על העם את דם הברית " ויאמר הנה דם הברית וגו'" (שמות כד, ח).

והברית השנייה מוזכרת בפר' בחוקתי, והברכות והקללות האמורות בפרשה הן השבועה שנבעו לה'. (זו קללה זו שבועה). וברמב"ן שם (כ"ו , ט"ז) כתב, וז"ל: "והכלל כי הקב"ה כורת הברית הזאת.... בינו ובין כלל ישראל". (ובמקום אחר?) כתב הרמב"ן שברית זו נכרתה אחר חטא העגל שהפרו את הברית שכרתו בסיני, ובחיזוק הברית הראשונה ולכן לא היה צריך לזרוק עליהם עוד הפעם את דם הברית.

ולא נזכר בכתוב מתי נכרתה ברית זו, אולם אם הברית הזאת היא כתיקון לחטא העגל סביר שהיא נכרתה ביוה"כ שבו סלח לישראל על חטא העגל, ובו נתנו לוחות שניות. אלא שהן נתנו "בחשאי", ולכן התורה הסתירה את מועד הברית הזאת. ונראה לבאר דבריו שהוא כמו שנאמר בשאול המלך, שהומלך והיו לו מתנגדים, ואחר שכל העם הסכים עמו אמר שמואל הנביא קומו ונחדש את המלוכה.

והברית השלישית היא בערבות מואב, שנכרתה בסוף ארבעים שנה לפני כניסתן לארץ, וקבלו עליהם את הערבות. ערבות מואב שם מקום ומרמז בשמו לערבות שקבלו שם. וכתב הרמב"ן שכאן זרק עליהם משה את הדם כפי שעשה בסיני אלא שהכתוב לא טרח להזכיר זאת בפרוש הואיל ונאמר בתורה שכאן כרת עמם ברית מלבד ברית חורב, משמע ששניהם שווים.

ונראה לומר, כמו שהיה צורך לחדש את הברית לאחר חטא העגל, והיא חודשה בחורב, לאחר שסלח להם על חטא העגל, כך היה צורך לכרות ברית חדשה לאחר חטא המרגלים, ובסוף ארבעים שנה שסלח להם על חטא המרגלים, הגיעה זמנה של ברית ערבות מואב, שסיומה בבואם לארץ.

הברית תיקון חטא העגל וחטא המרגלים
ונראה עוד לבאר, כמו שברית חורב בפר' בחקותי היא תיקון חטא העגל (ע"פ הרמב"ן), כך הברית של ערבות מואב בפר' כי תבוא היא תיקון חטא המרגלים, וכאן בסוף הארבעים שנה הותרה הגזירה, ותמו למות מתי מדבר, והותר להם להיכנס לארץ. והנה הרמב"ן (בחקותי, כי תבוא) אומר שהתוכחה שבפר' בחקותי - מרמזת לגלות בית ראשון, והתוכחה שבפר' כי תבוא - מרמזת לגלות בית שני.

ואמרו חז"ל שבית ראשון נחרב בגלל ג' עבירות חמורות שבראשן עבודה זרה, וזה מתאים לברית חורב, שנכרתה לאחר חטא העגל, ששבו אל ה' ונתכפר להם. ובית שני חרב בגלל שנאת חינם שגרמה לפירוד בעם, וזה מתאים לברית ערבות מואב שבה קבלו ערבות זה על זה.

נעשה ונשמע
ישראל אמרו בסיני נעשה ונשמע, וכאשר חטאו נטלו מהם כתריהם. וביתר פירוט, נראה מחז"ל שבחטא העגל קלקלו ב"נעשה", ובחטא המרגלים קלקלו ב"נשמע" . וכך אמרו (שמות רבה (וילנא) פרשה כז ד"ה ט ד"א וישמע) "כך אמר הקב"ה: שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע, שברתם נעשה עשיתם לפני עגל, הזהרו בנשמע", אם כן בחטא העגל היה קלקול בקבלת עול דהיינו קלקול ה"נעשה". וחטא המרגלים היה קלקול ה"נשמע", מפני שהמאיסה בארץ ישראל היא מאיסה בתורת הארץ, שתלויה בעמל התורה, כפי שנאמר ליהושע "והגית בו יומם ולילה", (ומובא בירושלמי הוריות פ"ג הל' ה' "ראשיכם שבטיכם זקניכם- וביהושע כתיב: "ויקרא יהושע לזקניו ולראשיו... משה לא נתיגע בתורה הקדים ראשים, ויהושע שנתיגע (בתורה) הקדים זקנים!").

ולכן נמצא חלוקים בין הברית בסיני לברית ערבות מואב, מובא בגמ' (מגילה דף לא עמוד ב):
"אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן".

וכן מצאנו שבברית בסיני היו פעילים נערי ישראל שזרקו על ישראל את דם הברים, לעומת זאת בברית ערבות מואב היו פעילים כל ישראל והלויים שאמרו ברכות וקללות. משום שבברית סיני ישראל היו בבחינת נער וקבלו את התורה מפי הגבורה, למעלה מטעם ודעת, וזהו בחינת "נעשה", אולם בערבות מואב קבלו את התורה בחינת "נשמע" מתוך הכרה פנימית ולמוד.

ועוד דיוק על כך שבערבות מואב קבלו את התורה מתוך הפנמה פנימית וברצון, מובא בירושלמי (סוטה פרק ז דף כא עמוד ג ה"ב):
"וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם: בקולו של רם, מלמד ששיתף הקב"ה קולו עמהם. ד"א קול רם המעולה שבקולות, אמר רבי יצחק לא קטון ולא גדול אלא בינוני".

הירושלמי מדייק את הלשון המיוחדת כאן "קול רם" ולא קול גדול. ושני הפירושים מתיחסים לכך שהקול בא מלמטה ע"י בני אדם, והחידוש היה, שלמרות זאת שיתף הקב"ה את קולו עמהם. שהסכים עם התורה שחידשו הם בהבנתם. ועוד למד מכאן ש המוכיח בשער ידבר בקול המתאים לשומע שהוא קול בינוני, שאם יהיה קול קם מדאי לא יתקבל על לבם. ואם יהיה קול נמוך גם הוא אינו ראוי להם אלא בקול בינוני. וזה מלמד עד כמה הגיעו לדרגת "נשמע", בהבנת הדברים.

ועוד חילוק בפרשיות שקדמו לבריתות הנ"ל. לפני ברית שנאמרה בחורב, בפרשת בחוקותי נזכרת השמיטה, התורה קושרת פרשה זו עם סיני, "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר", וגם חז"ל קשרו את הפרשה הזאת לסיני, בהשוואה ל"גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", היינו שלקבל תורה בדרגת סיני, שאמרו נעשה ונשמע זה למעלה מהשגת בני אדם, והם כמלאכי השרת, וכך גם נמשלו שומרי שביעית. לעומת זאת לפני הברית בערבות מואב נאמרה פרשת בכורים, שעיקרה מקרא בכורים "הגדתי היו - שאיני כפוי טובה". היינו קבלת תורה מתוך הכרה פנימית של תודה לקב"ה, בחינת נשמע.

וזהו שאמר להם משה כאן "ולא נתן ה' לכם לב להבין ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". שלא הגיעו להבנת הלב עד ברית שכרתו בערבות מואב.

חזרה למעלה