ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

טעמו המיוחד של אלול | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים חודש אלול Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

ז' אלול התשס"ד

טעמו המיוחד של אלול


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

מקורה של תקיעת השופר בחודש אלול
מובא בטור בתחילת הלכות ראש השנה (אורח חיים סימן תקפא):
תניא בפרקי רבי אליעזר: בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה: "משה עלה להר", שלא יטעו עוד אחר עבודת גילולים. והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים ט"ז) "עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר", לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", וכדי לערבב השטן.

עולה מכאן, שתקנה זו נובעת מאותה תקיעה שבה עלה משה להר סיני כדי לקבל את הלוחות השניות. בנוסף לכך, יש לתקיעה זו עוד שני טעמים: להזהיר על עשיית תשובה, ולערבב את השטן.

זמן של תיקון ועלייה
מה עניינם של ארבעים הימים הללו מראש חודש אלול?
בימים הללו באו לידי תיקון חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים; לפיכך, ימים אלו שייכים לזמן של תיקון.

מה בין לוחות ראשונים ללוחות אחרונים? הראשונים היו אלוקיים, ללא שותפות של האדם, "והלחת מעשה אלקים המה" (שמות, לב, טז), מגמתם היתה לרומם את ישראל למדרגה עליונה, נצחית, לתקן את חטא אדם הראשון, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" (תהילים, פב, ו),לבטל את הגלות, לבטל את המוות, כך שעם ישראל יהיה במדרגה עליונה קבועה נצחית. ישראל לא עמדו במדרגה זו, נפלו, והלוחות נשברו. מכאן אמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שמות לד א), כלומר לוחות שניים נעשים על ידי משה החוצב את האבן, והקב"ה כותב עליהם את הדיברות. האדם הוא שותף במגמה האלקית.

לכאורה, נראה שלכתחילה היה עדיף וטוב יותר שישראל היו נשארים בגובה האלקי, לא היו חוטאים בעגל ולא היו הלוחות נשברים. לוחות שניים נראים כאילו באו בדיעבד. אולם למעשה, מתברר שהיה זה סדר אלקי, מעין "לכתחילה שבדיעבד", כל זאת משום שחטא העגל הוא מהדורה שניה של חטא אדם הראשון, אשר הונח בגן עדן במצב השלם ביותר, ללא טרחה, מושפע בשפע עליון של עדן אלקי, והיה אמור להישאר באותו גובה. הוא לא עמד בכך, נפל וגורש משם, ומאז עליו לעמול ולרכוש את המדרגה העליונה ביגיע כפיו כדי לשוב ולזכות בגן עדן. בדומה לחטא העגל, גם נפילה זו היתה בלתי נמנעת: האדם נברא באופן מורכב, גוף חומרי ונשמה רוחנית, והגוף לא הזדכך דיו לעמוד במציאות השלמה של גן עדן, וכאילו היה החטא מוכרח לבוא כדי שהאדם עצמו יעמול ויזכך את גופו וכחותיו החומריים. באופן זה עתיד הוא לשוב אל מדרגתו העליונה הקודמת, ולא עוד, אלא שירידה זו תהיה לצורך עלייה, כפי שאמרו חכמים: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ב), וקידושו של החומר יעלה את הנשמה למדרגות עליונות יותר ממה שהיתה לכתחילה קודם החטא.

לשם מה היה צורך בשלב העליון שקודם החטא? מדוע לא להציב את המגמה העליונה הזו לכתחילה בעבודת ה', ולעמול להשיג אותה ממדרגות נמוכות יותר? התשובה לכך היא, שעל ידי השלב הראשון כבר יפגשו את אותה מדרגה עליונה מבוקשת, ויידעו לאן לשאוף ולחתור. כך גם ישראל במעמד הר סיני, שפרחה נשמתם מהמעמד, והיה צריך הקב"ה להחיותם בטל של תחיית המתים, פשוט משום שאי אפשר לעמוד במדרגה כזו בעולם הזה. אולם בזכות אותו מפגש חד פעמי הכירו את אותה מדרגה, וגם לאחר שנפלו ידעו שצריך לעמול ולעבוד כדי להגיע מחדש לאותו גובה עליון מיוחד שכבר פגשו בו, ואף מעבר לו, על ידי העלאת מציאות העולם הזה אל אותה מדרגה עליונה.

במידה מסויימת רמוזים הדברים במסכת עבודה זרה (ד-ה):
והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה... לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל ציבור.
עולה מכאן שישראל לא היו ראויים כלל לחטוא, והקב"ה כאילו סידר שיפלו בו כדי ללמד שניתן לעשות תשובה, אפילו בחטא של ציבור. פשט הדברים הוא כדי ללמד לדורות הבאים שניתן לצאת גם ממצב חמור מאוד של הציבור, כפי שכינו חז"ל את חטא העגל בחריפות רבה: "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" (שבת פח ב), ואפילו מכך ניתן היה לשוב. מכל החטאים ניתן לשוב בתשובה. ייתכן שהמשמעות הרמוזה בדברים הללו היא שזהו הסדר האלקי, שישראל ירדו לצורך עלייה, וגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים.


יוזמה אקטיבית בקשר עם הקב"ה וסילוק המחיצות שיצרו החטאים

זהו עניינו של חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", הקשר בין ישראל להקב"ה הוא כקשר שבין הדוד לרעיה. בחודש זה על הרעיה להיות היוזמת ביצירת הקשר, ולא להמתין ליוזמת הדוד, כי היא צריכה לתקן את מה שעיוותה בהתעצלותה: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שיר השירים ה ג). הדוד דופק במשך כל השנה על פתחי הלבבות של כולם, "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, ו ב). היו ששאלו: מי זה ששומע את אותה בת קול? בכל פעם שאדם מתעורר בתוך עצמו לשוב בתשובה, לעשות מעשה טוב, זוהי הבת קול המשמיעה קולה בתוך ליבו של אדם, ואם הוא דוחה זאת למחר, למחרתיים, לשבוע או לחודש הבא, כאשר אין שם לב למחשבת התיקון ודוחה אותה בעייפות ובעצלנות – זו עייפותה של הרעיה, שלא נענית לדפיקת הדוד. לעתים העייפות נובעת מכך שחיפשה את הדוד כל היום, וכעת, בערב, כשהוא מתקשר אליה, היא אומרת לו שכעת היא עייפה, ובכך ניתק הקשר ביניהם, ואחר כך היא מצטערת על כך.

על חודש ניסן נאמר "דודי לי ואני לו", הקב"ה מושך אותנו אליו. באלול המצב הפוך: "אני לדודי ודודי לי", ומשום קרבת יום הדין חייבת הרעיה לבקש את קרבתו, לתקן אי הקשבתה לקול דפיקותיו, ודחתה אותן, בין אם היו אלה דפיקות חלשות או חזקות. זהו עניינו של החודש הזה, לחפש את הדוד, לפייסו ולתקן את כל העיוותים.

המחיצות בינינו לבין הקב"ה הן מעשה ידינו, "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם" (ישעיה נט ב), אנחנו הגורמים לדבר, ולכן עלינו לסלק את המחיצות, כדי שנוכל להקשיב לדבר ה', להיות מוארים באור התורה, באור האלקי. פעילות זו היא לשם התבטלות וקבלה, ורמוזה היא במצוות השופר.
עיקרה של המצווה הוא לשמוע קול שופר, להקשיב לו, לשמוע את קול ה' המדבר אלינו ומעורר אותנו; אולם כדי לשמוע אותו יש צורך לתקוע בקול השופר ולשמוע את קול ה' דרך התקיעה שלנו.
השמעת הקול חייבת להיעשות על ידי מי שמכוון למצווה: אי אפשר לצאת ידי חובה בקול שיישמע מרוח שנשבה בשופר, אלא רק על ידי תוקע המכוון לכך.

במסכת ראש השנה (כט א) נאמר:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.
אדם כזה שחציו עבד וחציו בן חורין איננו יוצא ידי חובה אפילו בעצמו בתקיעות שהוא עצמו משמיע, וזקוק לשמוע מאחר. בכל שאר המצוות, כגון אכילת מצה או הנחת תפילין, אין חצי העבד שבאותו אדם מפריע לקיום אותה מצווה. אם רוצה לצאת ידי חובה בתקיעת שופר אין הוא יכול, משום שיש בכך שני חלקים: שמיעת הקול ממי שמשמיע אותו, והוא צריך להיות מחוייב בעצמו. אם התקיעה נעשית על ידי חצי עבד, הרי שמשמיע אותה מי שאינו מחוייב לגמרי. במצוות שופר ישנו איזה לימוד הדרכתי מיוחד – ענייננו להיות מוארים באור ה', להקשיב לתורה ולדבר ה', ולשם כך אנחנו צריכים להשמיע כדי לשמוע. באופן דומה כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (א ג): "מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו". מדוע לא נקט הרמב"ם לשון "חייב ללמוד"? משום שישנה מצווה שאדם יקשיב לדבר ה', ולשם כך צריך להשמיע. הוא מצווה ללמד וללמוד, להיות גם הרב וגם התלמיד.
ענייננו של חודש אלול הוא האקטיוויות, לשבור את המחיצות כדי לשמוע את דבר ה', את קול השופר המדבר אלינו מתוך הר סיני.

"אורי וישעי" - הביטחון בה' בכל מצבי ההתמודדות
לבד זאת תיקנו חכמים לומר את פרק כז בתהילים, "לדוד ה' אורי וישעי", בחמישים הימים שבין ראש חודש אלול להושענא רבה, יום חיתום הדין הסופי. תוכנו של הפרק עוסק במידת הביטחון של דוד המלך.
"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" – האור מונע סכנות במידה מסויימת, ומקומות מורים נחשבים בטוחים יותר. במקומות החשוכים, היכן שנמצאים המזיקים, זקוקים גם לישועה, ורבונו של עולם הוא גם "ישעי", והוא יוציא אותי מן הצרה, "מעוז חיי" – אני מוקף בהגנה שלו מכל צדדיי, ולכן "ממי אפחד". ישנם מצבים שונים במציאות, ובכל אחד מהם ישנה הגנה של הקב"ה.

אם יכול הקב"ה למנוע את הצרה מראש, כיצד קורה שצריך ישועה? ישנם מצבים שונים במציאות, ישנו גם יום וישנו גם לילה, ומטרתם של הלילות היא להתרומם מעל המציאות, כמו על ידי לימוד תורה בלילה. כשאין מציאות זו מופיעה בשלימות, ישנן הסכנות המיוחדות ללילה.
כך בכל מצבי החיים – אילו היה הקב"ה מגן בכל המצבים, לא היינו מכירים את גדולתו. וככל שהצרה גדולה יותר, כך תוכר יותר גדולת הישועה. בכל מצב שהוא, "אורי, ישעי, מעוז חיי", בכולם מופיע הקב"ה. כעין זאת מבאר הגר"א בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה: "מלך עוזר ומושיע ומגן" – על האדם מוטלים מצבים שונים שעליו להתמודד איתם – לעיתים די בעזרה קלה והוא מתגבר, לפעמים צריך ישועה גדולה ובמקרים אחדים הגנה ומניעה מוחלטת. הסיוע האלקי בא בהתאם לצורך ולרמת הקושי של ההתמודדות. הקב"ה נמצא תמיד, ועל כן "ממי אירא".

המדרש מדבר על הפסוקים הללו בפרשת אחרי מות (ויקרא רבה, פרשה כא):
"בזאת יבא אהרן" הה"ד (תהלים כז) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ר"א פתר קריא בים: אורי בים שנאמר (שמות יד) ויאר את הלילה וישעי התיצבו וראו את ישועת ה' ממי אירא ויאמר משה אל תיראו ה' מעוז חיי (שם טו) עזי וזמרת יה ממי אפחד תפול עליהם אימתה ופחד בקרוב עלי מרעים ופרעה הקריב לאכול את בשרי (שמות טו).. רבי שמואל בר נחמן פתר קרא בפלשתים: בקרוב עלי מרעים זה גלית שנא' (שמואל א יז) ויגש הפלשתי השכם והערב לאכול את בשרי (שם) ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים... ר' יהושע בן לוי פתר קרא בעמלקים: בקרוב עלי מרעים אלו עמלקים שנא' (שמואל א ל) ועמלקים פשטו אל נגב ואל צקלג לאכול את בשרי ושתי נשי דוד נשבו צרי ואויבי לי... רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים: אורי בר"ה וישעי ביום הכפורים ממי אירא עזי וזמרת יה בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם לאכול את בשרי לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם צרי ואויבי לי בימות החמה שס"ה יום השטן גימטריא שס"ד שכל ימות השנה השטן מקטרג וביום הכפורים אינו מקטרג אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של סמא"ל לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש.

אתגר גדול - כחות גדולים
"אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" – כפשוטם של דברים, הסיבות לביטחון מופיעות בהמשך: "כי יצפנני בסכה, ביום רעה יסתרני בסתר אהלו, בצור ירוממני". אני בוטח משום שהקב"ה מגן עלי ואף מרומם אותי מתוך המלחמה. מה פירוש: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח"? היה מי שפירש שאם הקב"ה מעמיד בפני אתגר כה קשה, הרי זה מפני שהוא חושב שאני יכול ומסוגל להתמודד ואף לנצח אפילו אותם. אין הוא מעמיד את האדם באתגר שאינו יכול לעמוד בו, אלא להיפך, מעצם הקושי הגדול אני מקבל ביטחון רב יותר. דוד מדבר על מלחמה בפועל, כפי שהיו לו הרבה בימי חייו, וגם על מלחמות פנימיות, ומכולן הוא אינו נחלש אלא מתמלא ביטחון.
גם אנחנו בדורנו מתמודדים במלחמות חיצוניות, במאבקים פנימיים, בתוך מחנה הקודש עצמו, כפי שאירע גם בתוך ביתו של דוד, וישנן מלחמות רוחניות של הכלל והפרט. רבונו של עולם תמיד נמצא, תמיד מגן, תמיד מסייע, ועל כן צריך להיות תמיד במצב של ביטחון.
המלחמות היותר קשות של אדם הן בינו לבין עצמו, כאשר הוא מתאכזב מחוסר יכולתו להגשים את רצונותיו הגדולים. פרק זה מלמד מהי ההדרכה למצבים כאלה – להתאזר בביטחון.
יש לתקן בחודש אלול את מה שקלקלנו לאורך השנה, וכל אחד יודע מה מוטל עליו לתקן. הגישה למעשי התיקון צריכה להיות מלאת ביטחון שיש לנו כח להתמודד, וככל שהקשיים גדולים יותר, כך יכולתנו גדולה יותר להתמודד עימם, ולהגיע על ידם למעלות גבוהות יותר.
צריך להסתער על האתגרים בהתלהבות, להקיף את המסכת ולהעמיק בה, לתקן את המידות, לתקן את המעשים, והדרך הטובה ביותר בהתמודדות, ההגנה הטובה ביותר, היא ההתקפה. לכן אין לבדוק ולפשפש במה לא להיכשל, אלא במה להתחזק יותר. לכל אחד יש הכח לעמוד בכל מה שהוא מתמודד עימו, ואם הקושי נראה גדול צריך לדעת שכחותיו גדולים בהתאם, והוא יכול לנצח ולהתעלות.

"אחת שאלתי"
"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" – כפילות זו בפסוק, "אחת שאלתי – אותה אבקש", מלמדת על אופייה המיוחד של הבקשה: לפעמים מבקשים משהו מסויים לצורך השגת דבר אחר, כאמצעי. כאן מדובר על בקשה אחת בלבד – לשבת בבית ה' במלוא כחו, ולשם כך בלבד. התורה איננה אמצעי , לשם קיום ושמירת המצוות. כמובן, אלו תוצאות נלוות והכרחיות ללימוד, אולם הוא אינו מהווה אמצעי להשגתן. הבקשה היא להיות תמיד מחובר ומקושר, באטמוספירה שבה הוא מוקף בהקב"ה, גם כאשר הוא יוצא מבית ה'כדי לעבוד, לקיים ולעשות – "בכל מקום שהלך ביתו עימו". לעולם אין הוא יוצא משם באמת. גם בחייו יותא האדם מבית המדרש לכל מיני צרכים הכרחיים, אולם אין הוא עוזב את המציאות של בית המדרש. זו בקשתו של דוד, לשבת בבית ה' לשמה, ולא לצורך שום דבר אחר.

רבי חיים ויטאל אמר על הפסוק "אחת שאלתי", שאלו ראשי תיבות: אח"ת – ארץ ישראל, חיי העולם הבא, תורה – שלושה דברים עליהם אמרו חז"ל (ברכות ה.) כי הם נקנים בייסורים. שלושתם מהווים למעשה דבר אחד: הבקשה על התורה מחוברת עם זו של ארץ ישראל ותורתה המיוחדת, וחיי העולם הבא קשורים גם הם בתורה, כפי שנאמר "עולמך תראה בחייך".
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il