בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מהלכות מסירות נפש

undefined

הרב שמואל אליהו

חשוון תשע"ה
14 דק' קריאה
הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא
דרוזי מוסר נפש
בפיגוע בהר-נוף בשבוע שעבר היינו עדים למסירות הנפש של השוטרים והחיילים שפרצו לבית-הכנסת להציל מתפללים שהיו בסכנת חיים מצד המחבלים. במיוחד יש לציין את מסירות הנפש של השוטר הדרוזי, זידאן סייף הי"ד, שנפצע אנושות ולאחר מכן נפטר מפצעיו. הדברים שלהלן יוקדשו למעלת אלה המוסרים נפש להציל חיי אחרים ולהלכות הקשורות בזה.
חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך
הגמרא (סנהדרין עג ע"א) אומרת: "מִנַּיִן, לָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יט): 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'". מקשה הגמרא: למה צריך פסוק מיוחד? הרי החובה להציל נלמדת מחובת השבת אבֵדה. אם אדם חייב להשיב אבדת ממון של חברו, כל שכן שחייב "להשיב לו את גופו". מה הוסיפה אפוא התורה במצווה: "לא תעמוד על דם רעך"?
עונה הגמרא: בהשבת אבדה חייב אדם לטרוח להשיב את האבדה לבעליה. חובת הצלת נפשות יתירה עליה שצריך לשכור פועלים ולעשות כל מה שביכולתו להציל נפש. "חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך" (עיין רש"י ונמו"י שם).
ה"שולחן ערוך" (חו"מ תכו) הרחיב והסביר: "הרואה את חבירו טובע בים, או ליסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל. או ששמע 'נכרים' או 'מוסרים' מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו. או שידע ב'נכרי' או ב'אנס' שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו – עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'". מכאן אפשר ללמוד על חובת ההצלה ממחבלים שדינם שווה.

חייך קודמים לחיי חברך
יש מקשים מהגמרא (בבא מציעא סב ע"א) שאומרת: "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חבירך".
אם "חייך קודמים לחיי חבריך", למה יסכן אדם את חייו להציל את חברו? הרי מי שמתמודד עם מחבלים, ליסטים או חיות רעות, או שחברו טובע בים והוא קופץ להצילו, בוודאי נכנס לסכנה. למה לא נאמר "חייך קודמים"?

ספק סכנה – חיי חברך קודמין
ה"כסף משנה" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א, הי"ד) כותב שההבדל הוא בין ספק לוודאי. המציל בספק סכנה והניצול בוודאי סכנה. לדבריו חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חברו (מובא בב"י חו"מ תמו). מקור דבריו מהגמרא ירושלמי שמספרת על רבי אמי, שניצוד על-ידי שודדים. רבי יונתן התייאש מהצלתו ואמר: ייכרך המת בסדינו. תכינו תכריכים. ריש לקיש אמר: אלך להצילו בכוח, או שאני אהרוג אותם או שאיהרג. הלך ריש לקיש לשודדים והצליח לפייס אותם ולשחרר את רבי אמי מידיהם.
בתור תשורה על "נדיבותם", אמר להם ריש לקיש: בואו אתי ונקבל ברכה מהרב הגדול רבי יוחנן. שמעו כך השודדים הללו ושמחו. התפלל עליהם רבי יוחנן ואמר להם: "כל מה שהיה בלבכם לעשות לו – ייעשה לכם. יבוא על הקבוצה שלכם". הם חשבו שהוא מתכוון לשחרור, ושמחו שמחה גדולה. אבל כוונתו של רבי יוחנן הייתה על רצונם להרוג את רבי אמי. לא הספיקו השודדים להתרחק אלא עד מקום ושמו "אפיפסירוס", ודבריו של רבי יוחנן התקיימו ונהרגו כולם.
מהתנהגותו של ריש לקיש למדנו אפוא שאדם צריך להכניס את עצמו לספק סכנה על מנת להציל את חברו. ואולם ה"פתחי תשובה" אומר בשם "אגודת אזוב" שלדעתו יש מחלוקת בין התלמודים האם צריך להיכנס לספק סכנה על מנת להציל את חברו. בסוף דבריו כתב שהאדם לא ידקדק להציל עצמו יותר מדי. "שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך" (עיין בשו"ת הרדב"ז, חלק ה, ריח, ובשו"ת "חוות יאיר" קמו, שפסקו כי חייב להיכנס לספק סכנה להציל את חבריו. כ"כ רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת "נשמת חיים" דרושים יא, א. ועיין בסמ"ע שמציין כי השו"ע לא כתבו כיוון שלא הופיע במפורש ברמב"ם וברי"ף וברא"ש).

בוודאי סכנה – משנת חסידים להציל
יש מקרים שבהם סכנת המצילים הייתה ודאי ואף-על-פי-כן הם הלכו להציל ומעלתם גדולה. הגמרא מספרת על בת מלך שנהרגה בסביבות העיר לוד ולא נודע מי הרגה. אמרו הנוכרים: היהודים שבלוד הרגוה! גזרו גזרה על ישראל ואמרו: אם לא יימצא ההורג – נהרוג את כל תושבי לוד. עמדו לוּלְיָאנוּס וְפַּפּוּס ואמרו: אנחנו הרגנו אותה, הרגו רק אותנו. והרג המלך את אלו לבדם (רש"י תענית יח ע"ב). הם אמרו כך, למרות שבאמת לא הרגו את בת המלך.
לוּלְיָאנוּס וְפַּפּוּס לא היו צדיקים גמורים. בשעה שהם מוצאים להורג הם אומרים לטורינוס: "אֲנַחְנוּ נִתְחַיַּבְנוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם, וְאִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ – הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ בְּיַד הַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻּבִּים יֵשׁ, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת יֵשׁ, הַרְבֵּה נְמֵרִים יֵשׁ, שֶׁפּוֹגְעִין בָּנוּ, וְלֹא מְסָרָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדְךָ, אֶלָּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע דָּמֵינוּ מִיָּדְךָ". אעפ"כ אמרו עליהם חז"ל: "הרוגי לוד – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן" (בבא בתרא י ע"ב).

יהודה ותמר נוהגים בחסידות
מכאן למדנו שהדין של "חייך קודמים" הוא לא חיוב, אלא אפשרות. ולא עוד, אלא שמהגמרא בירושלמי (תרומות מז ע"א) משמע שהדין של "חייך קודמים" אינו משנת חסידים. שהיה מעשה בעולא בר קושב, שנרדף על-ידי המלכות וברח למקומו של רבי יהושע בן לוי בלוד. באה המלכות והקיפה את העיר ואיימו על תושבי העיר כי אם אינם מוסרים את עולא בר קושב הנרדף בידיהם, תחריב המלכות את לוד כולה. הלך רבי יהושע בן לוי ושכנע את עולא בר קושב למסור את עצמו, כדי שלא תיהרס כל העיר.
מספרת הגמרא, שאליהו זכור לטוב היה רגיל להתגלות לרבי יהושע בן לוי וללמוד אתו באופן קבוע. מאותו מעשה ואילך לא בא אליו יותר. צם רבי יהושע בן לוי כמה צומות כדי שיחזור ויתגלה לו אליהו זכור לטוב ונגלה לו. אמר אליהו לרבי יהושע בן לוי: למוסרים אני נגלה? ענה לו רבי יהושע בן לוי: עשיתי על-פי ההלכה. הקשה לו אליהו הנביא: "וזו משנת החסידים?".
שם היה מדובר בסכנה גמורה, ומסתבר שלהיכנס לסכנה גמורה להציל חברו – זו משנה חסידים. כך משמע גם ב"שולחן ערוך" (חו"מ רסד) בהלכות אבדה, שהן יסוד הלכות אלו של מסירות נפש: "ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר: שלי קודם! אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק – פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות".
מכאן נבין את מסירות הנפש של יהודה להיכנס לערבות ולקיים אותה למען בנימין. וכן את מסירות הנפש של תמר למנוע ביזיון מיהודה (סוטה י ע"ב). ולא אמרו "חייך קודמין", כיוון שהם נהגו ב"משנת חסידים". כך ראינו גם באנשי מעלה כרועי קליין וחבריו הי"ד, שמסרו נפשם למיתה בוודאי על מנת להציל חבריהם.

העוזר את ישראל, כעוזר את השכינה
בשירת דבורה, שנאמרה ברוח הקודש, מתלוננת דבורה על השבטים שלא באו לעזרת השבטים האחרים שהיו במלחמה עם סיסרא, ואומרת: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".
חכמינו אמרו שזאת לא רק תלונה, אלא יש פה קללה של מלאך ה'. החרימו אותם, פרסמו מעשיהם ברבים, אסרו לאכול אִתם ולא פסקו עד שהביאו ארבע מאות שופרות ונידו אותם (מועד קטן טז ע"א).
ולמה מי שלא עוזר הוא כל כך מקולל? כי מי שלא בא לעזרת ישראל, לא בא לעזרת ה'. כך מביא רש"י: "שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה". שנאמר "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'". איפה ואיך עוזרים לאלוקים? על-ידי שעוזרים לגיבורי ישראל. "לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים"!
המקור של רש"י הוא בדברי רבי שמעון בר-יוחאי בתנחומא (ויחי פרק ה). וכן מובא גם במדרש (תנחומא בשלח פרק טז): "הנוגע בכם – נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך שכל הקם כנגד ישראל – כאלו קם כנגד שכינה".
לכן יעל שעזרה לישראל מבורכת: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ". מביא רש"י בשם חז"ל ש"הנשים" שמהן תבורך יעל הן האמהות הקדושות: "מַאן אִינוּן 'נָשִׁים בָּאֹהֶל'? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה" (נזיר כג ע"ב).
כן מובא במשנה (סנהדרין לו א): "לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי – לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא".

הלכות הגנה עצמית

חברים בהגנה
יש שואלים: האם אדם חייב ללמוד הצלה? האם חייבים לשאת נשק באופן קבוע? האם כל קהילה חייבת לשלוח חלק מאנשיה למטווח בנשק על מנת שתוכל להגן על עצמה בעת צרה?
בחיובי האב על בנו כתוב שהאב צריך להכין את בנו לסכנה אפשרית. ללמד את בנו לשחות – "להשיטו במים". ומסביר שם רש"י: "אף להשיטו בנהר – שמא יפרוש בספינה ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט". ומן הסתם הוא הדין לכל סכנת חיים, אע"פ שרחוקה קצת. ומה הדין בעניין כלל הציבור?

לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת
על נושא זה ניתן ללמוד מהקמת מלכות בית דוד. שכשדוד עולה למלוכה, הוא מקונן על מות שאול ובניו במלחמה בהר הגלבוע: "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב, א).
למה דוד מתחיל את הקינה בהחלטתו ללמד את בני יהודה מלחמה בקשת? מסתבר שההחלטה הזאת היא חלק מהקינה. וכפי שאומר רש"י שם: "ויאמר דוד, מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת". כי אם ישראל היו מתאמנים למלחמה בקשת, לא היו נופלים שאול, שלושת בניו ורבים רבים מישראל.

וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם
קינתו של דוד בנויה על כך שבימי שאול לא היו ישראל מאומנים למלחמה, אפילו לא היו כלי מלחמה. "וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל א, יג). הפלישתים לא נתנו לעבריים להחזיק בכל הארץ נפח או פחח. "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית: וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ" (שמואל א, י"ג).

מָגֵן שָׁאוּל – בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן
גם הכלים בימי שאול לא היו תקינים. דוד מקונן על המגן של שאול, שלא הגן כי לא היה משוח בשמן. "כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן". רש"י מסביר מה היא הקינה: "מגני עור היו להם, וכשיוצאים למלחמה מושחין אותן בשמן, כדי שיהא כלי זיין המכה עליו, מחליק. כמה דאת אמר: 'קומו השרים משחו מגן' (ישעיהו כא ה). וכאן כך היה מקונן הקינה, שם 'נגעל מגן גבורים'. פלט שומנו ולא נדבק בו. ונעשה כאלו לא נמשח בשמן".

גיוס חירום למלחמה
קשה לומר ששאול לא הכין כלי מלחמה כי הוא חשב שלא צריך להילחם, בחינת "ה' יילחם לכם". שהרי הוא עצמו גייס את כל ישראל למלחמה בנחש העמוני. הפסוק מתאר כי חרה אפו של שאול כששמע כי נחש העמוני לא מסכים להשלים עם אנשי יבש גלעד אלא "בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א, יא).
"וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ". אנשים מפחדים על הצאן והבקר שלהם, והפחד מעורר אותם להבין כי אם הם לא יילחמו ביחד – סוף כולם ליפול ביד נחש העמוני. הם יוצאים למלחמה, אף שבכל מלחמה יש סכנת חיים. "וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד".
330,000 לוחמים יוצאים על נחש העמוני, "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד".

אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? זוֹ קֶשֶׁת
היו מלחמות אחרות שבהן שאול נכשל. כדי למנוע כישלונות ואסונות, דוד המלך מחדש ביומו הראשון לימוד מלחמה בקשת. "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת" (ע"ז כה ע"א). ולמה דווקא ללמד את בני יהודה? כי חלק גדול מבני בנימין היו מאומנים מטבעם. מהם "שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ, כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא". דוד רוצה למד גם את אלה שלא יודעים בטבעם לקלוע אל השערה בלי להחטיא. ועדיף שיפגעו בחצים ולא באבנים.

שאול מפחד מהַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת
שאול לא מלמד את העם ירי בקשת וחצים. כיוון שגם הוא עצמו לא מאומן בזה, הניסיונות שלו לפגוע בדוד כמה פעמים באמצעות חנית לא צולחים. "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹקִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל: וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם" (שמואל א, יח).
גם אחרי שדוד מתחתן עם בת המלך כתוב בו: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא" (שמואל א, יט י). גם כשיהונתן בנו מדבר טוב על דוד, שאול כועס עליו וזורק עליו את החנית, ושוב לא פוגע. "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וכו'. וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה: וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד".
אולי זאת הסיבה שבמלחמה האחרונה של שאול נאמר כי הפחד הגדול של שאול היה דווקא מהמורים בקשת: "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים".

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר
לעומת שאול, דוד ויהונתן מאומנים במלאכה זו. נצחונו הגדול של דוד על גוליית, ניצחון שהביא הצלה לכלל ישראל, היה בזכות הידע שלו לקלוע ברווח הצר שבין השריון לקסדה, ברגע אחד שבו מכסה העיניים של גוליית נופל (עיין רד"ק ש"א יז מט).
יהונתן הולך עם דוד. "הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי". הנביא מתאר את יהונתן כשהוא מתאמן בירי הקשת, שידע לפגוע במדויק (שמואל א, כ כא). על כן דוד מקונן עליו ואומר: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם".

חִצים של שלום
דוד ויהונתן מנסים לעשות שלום בין בית דוד לבית שאול. שלום היסטורי בין בני לאה לבני רחל. לתקן את המחלוקת שהתחיל לבן הארמי, שביקש לעקור את הכול בהחלפת רחל בלאה. המחלוקת גורמת פילוג בבית המקדש הראשון בין מלכות ישראל בראשות ירבעם לבין מלכות יהודה בראשות רחבעם. זאת מחלוקת שהנביא יחזקאל מתאר כי היא תתקון במלואה בימות המשיח: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לז יט).
בינתיים דוד ויהונתן מנסים לעשות שלום בין בית דוד לבית שאול. הם עושים סימן ביניהם לדעת אם יש סיכוי לשלום הזה. מהו הסימן? אם יהונתן יורה בחצים ופוגע – יש אפשרות לשלום. יש אפשרות לחיבור בין בני שאול לדרכו של דוד. אם יהונתן יורה ולא פוגע – דוד צריך לברוח כי לא יהיה שלום. "וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה – קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה': וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה – לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'" (שמואל א, כ כא).
לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר
ספר הישר של האבות
דוד מחדש חידוש שלא היה בימי שאול, ללמד את בני יהודה קשת, והוא צריך להביא ראיה להחלטתו זאת: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". שואלת הגמרא: מהו ספר הישר הזה שממנו לומד דוד שצריך ללמד את בני יהודה מלחמה?
"אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה סֵפֶר אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁנִּקְרְאוּ 'יְשָׁרִים', דִּכְתִיב: 'תָּמוּת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים'". ואיפה רמזו האבות בספר בראשית שצריך להילחם בקשת? בברכת יעקב לבניו: "'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אָחֶיךָ, יָדְךָ בְּעוֹרֶף אוֹיְבֶיךָ'. אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְּרִיכָה יָד כְּנֶגֶד עוֹרֶף? הֱוֶי אוֹמֵר זוֹ קֶשֶׁת".

ספר הישר של משה רבנו
רבי אלעזר אומר כי ספר הישר הוא "סֵפֶר מִשְׁנֶה תּוֹרָה", שכן כתוב בו כמה פעמים "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'". ואיפה רמז משה בספר דברים שצריך ללמוד להילחם בכלי מלחמה? בברכתו ליהודה להילחם בצריו. "יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה". "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְּרִיכָה שְׁתֵּי יָדַים? הֶוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת" (והמעיין בברכותיו של משה יראה שרובן הן ברכות להצלחה במלחמות מול הכנענים).

איש הישר בעיניו יעשה
רבי שמואל בר נחמני אמר שספר הישר שממנו למד דוד, "זֶה סֵפֶר שׁוֹפְטִים, אַמַּאי קַרִי לֵיהּ 'סֵפֶר הַיָּשָׁר'? דִּכְתִיב בֵּיהּ: 'בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה' (שופטים יז). הֵיכָא רְמִיזָא? (שם גּ) 'לְמַעַן דַּעַת דּוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלָמְּדָם מִלְחָמָה'. אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת".
החידוש הגדול של רבי שמואל בר נחמני הוא, שגם בדור שנאמר בו "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" צריך ללמוד מלחמה. שלא תאמר: אם אינם צדיקים, ה' לא יעזור להם, על כן לא ילמדו מלחמה. אם אינם צדיקים אולי הם לא מנהלים את המלחמה ביושר ומביאים סכנה על הלוחמים. על כן למד דוד המלך שאפילו בדורות אלה יש מצווה ללמד את בני-ישראל להגן על עצמם.
בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי – בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי
חַרְבִּי זו תפִלה, קַשְׁתִּי זו בקשה
דוד לומד מהאבות שצריך להילחם בקשת, במיוחד מברכתו של יעקב אבינו ליהודה. על הקשת של יעקב אבינו למדנו מברכתו ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". התרגום מתרגם: "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" – "בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי", דהיינו בתפילתי ובבקשתי. כך גם בגמרא (בבא בתרא קכג ע"א): "וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני'. אלא חַרְבִּי זו תפלה, קַשְׁתִּי זו בקשה".

חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן
האם הפירוש של התרגום והגמרא הוא שיעקב רק התפלל, או שגם התפלל וגם נלחם? רש"י במקום מביא את שני הפירושים. א] מלחמה ממש – "כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם. וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן". ב] תפילה – "בחרבי ובקשתי. היא חכמתו ותפלתו".
גם הרמב"ן (לד יג) מביא את המדרש (ב"ר פ י) האומר שיעקב נלחם בפועל ממש. ושם במדרש מובא שלא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה, "וכיון שעשו בניו אותו מעשה אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? מה עשה? נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם. ואמר. אם יבואו אומות העולם להזדווג להם לבני, אני נלחם כנגדן".

דורון, תפילה ומלחמה
ואומר השל"ה הקדוש: "והנה מצאנו במלחמת יעקב עם האמוריים כתיב 'אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי', היא מלחמה כפשוטה. וגם כבשו בתפלה, וכמו שתרגם אונקלוס על 'בחרבי ובקשתי', בצלותי ובבעותי. כי כן דרך של יעקב בכל מלחמות, למלחמה לדורון ולתפלה" (של"ה כי תצא, ראה קהלת רבה פרשה ט').
ואומר רבנו בחיי (בראשית מח כב) כי מעשה אבות סימן לבנים. "ומה שאמר 'בחרבי ובקשתי'. לומר כי ארץ כנען לא תכבש לפניהם כי אם בחרב ובקשת. ורמז למה שאמר הכתוב (יהושע יא, יט כ) 'לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם'.
"והיה לו לומר 'בחרב וקשת', ומה שיחס החרב והקשת אליו, הכוונה כי זכותו הוא הנלחם להם, כמו שכתוב (תהלים מד, ד) 'כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם'. כלומר בזכות האבות". והוא מסיים את דבריו ואומר כי זאת כוונת אונקלוס.
ויהי רצון שאותה זכות אבות תועיל גם לנו להכרית את כל אויבינו ושונאינו, וגם בנו יתקיים "זוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת. וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה". אמן ואמן.

קצין וג'נטלמן
מספר אל"מ במילואים גבע ראפ: עוד כשהייתי קצין צעיר ומתחיל, ובאתי לשאול שאלות את הרב, תמיד בבואי, חדר ההמתנה מלא בשואלים, מכל המעלות ומכל הגילאים, מי מרחוק ומי מקרוב. והרב היה עושה תנועה עם היד, סימן מחדרו: "קודם כל תיכנס אתה"! ואני, באופן אישי, הרגשתי נבוך. פעם, נכנסתי בחשאי, מבלי לעבור מול החריץ בדלת של הרב, והתיישבתי שם בצד. אבל הרב קולט הכול. ומאז תידרך את הרב יהודה, שהיה שם המוציא והמביא: "כל פעם שתראה את הקצין, תקרא לו". מכאן ניתן ללמוד את יחסו המיוחד של הרב אל הצבא ואל עוסקיו.
פעם, בהיותי מג"ד (מפקד גדוד), התחבטתי באשר לצדקתה של הוראה שנתתי בגדוד, והלכתי לשאול את הרב, אם הוריתי בדיעבד נכון או לא נכון. תגובתו הראשונה הייתה: "כבר אמרת"! כלומר, אתה המפקד! אתה פסקת! לך עם זה קדימה! אמרתי לרב, שבכוחי לשנות דברי, ואז אישר ואמר: "כן, צדקת"!
ערב היציאה למבצע "עופרת יצוקה" בעזה – הייתה זו ההזדמנות הכמעט אחרונה בה זכיתי לשמוע את הרב. מוצאי שבת, חיל האוויר תקף בשבת, ואני כבר עם המדים, עובר כמובן דרך בית הרב, וזוכה לפגוש את הרב בדרך ליציאה. אני אומר לו: "הרב, הייתה הפצצה של חיל האוויר, מאתיים, המכוּנים שוטרים, נהרגו שם". הפציצו מסדר שלהם. הכול התחיל במאתיים מחבלים שנהרגו. ואז הרב אומר לי בעוצמה של ודאות: "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו"! ואכן, כך נגמר המבצע, באלף ומאתיים הרוגים למחבלים.
מעבר למילים שהרב אמר, זאת הרוח הגדולה שפיעמה בו.
מעשה שהיה בקבר רחל, לפני כמה שנים, ומלמד על רוח הלחימה העזה והמפוקחת של רבנו. בביקור שם, פגש את אל"ם מ', מפקד החטיבה. היה זה אחר נטישת קבר יוסף. אמר המח"ט: "הרב, אני מבטיח, שבקברה של רחל זה לא יקרה. אם צריך – אמסור פה את חיַי ואת חיֵי חיילי!". ענה לו הרב בעוז: "את חייך תמסור?! את חיי חייליך תמסור?! לא ולא! את חייהם תמסור" הצביע הרב אל עבר השכונה הערבית, ממנה עלול להתפתח האיום, וחזר שנית על דבריו: "את חייהם תמסור"!

מי שלא בא לעזרת ישראל, לא בא לעזרת ה'. איפה ואיך עוזרים לאלוקים? על-ידי שעוזרים לגיבורי ישראל. "לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים"
נצחונו הגדול של דוד על גוליית, ניצחון שהביא הצלה לכלל ישראל, היה בזכות הידע שלו לקלוע ברווח הצר שבין השריון לקסדה, ברגע אחד שבו מכסה העיניים של גוליית נופל

נכנס לפרדס ויצא . אדם שנמצא בפרדס של פירות הדר ויש פירות על הרצפה, שככל הנראה יירקבו. האם מותר לקחת ולאכול?
כן.

הידור תכלת . מה דעת הרב בעניין פתיל תכלת לספרדים?
אנחנו לא שמים פתיל תכלת, כי לא יודעים בוודאות שזהו זה. אבל בוודאי אם מישהו שם הוא לא עובר על איסור. ותבוא עליו ברכה.

יש טעם לאסור . האם מותר להשתמש בשפתון ליובש בשפתיים עם טעם, ללא הכשר, כאשר איני מייחסת חשיבות לטעם?
לא.

בודקים בציציות . כמה זה חשוב ללבוש ציצית בשעת עשיית ספורט כמו ריצה? זה גורם לציצית להתלכלך, ואם היא מצמר הדבר לא נוח.
אפשר ללבוש ציצית שאינה של צמר. זה לא קריטי, יש לזה ערך חיובי. אם קשה, אפשר ללבוש ציצית של כותנה או חולצה-ציצית.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il