ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות על שעבוד מצרים וליל הסדר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר משעבוד לגאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת הגדול התשנ"ט

רעיונות על שעבוד מצרים וליל הסדר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

ביציאת מצרים, בליל פסח, ליל שמורים, התחברה כנסת ישראל אל הקדוש ברוך הוא, התחברה הרעיה אל הדוד. ישראל משולים לרעיה והקדוש ברוך הוא משול לדוד 1 . ועל זה נאמרה מגילת שיר השירים - על הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא. ומכיון שבפסח נעשה החבור, קוראים את שיר השירים בפסח.

בתקופת שעבוד מצרים נותק הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא. וכאשר בני זוג מרוחקים זה מזה, מתעוררים געגועים. בתחילה הגעגועים עזים, אך ככל שהזמן עובר מתרגלים למצב, ולאט לאט נשכחת האהבה והיא הולכת ושוקעת במעמקי הלב. אמנם מעת לעת מתעוררים הרגשות והלב נצבט. מפעם לפעם מתעוררים הזכרונות של העבר וצפים געגועים וצפיות לעתיד, אך עם חלוף הזמן השכחה גוברת. ואולי אפשר לומר שהשכחה גוברת כי אין כח לעמוד בצפיות הארוכות ובזכרונות המוחצים. אמנם השכחה היא חיצונית. כי לפני ולפנים קיימת אהבה נפלאה, אלא שהיא התכסתה בכסוים רבים וכבר אינה נראית כלפי חוץ. אבל אם יתרחש מפגש בין האוהבים, מיד תפרוץ האהבה בבת אחת, בכל העוצמה וביתר שאת. כי כל הצפיות וכל הגעגועים שהיו לא נמוגו, הם הצטברו בתוך חדרי הלב פנימה והעמיקו את הקשר, ועם הפגישה הם צפים ויוצאים בכל העוז. תהליך זה של העמקת הקשר, דוקא מתוך המרחק, מתמשך והולך עד לאותו רגע שבו לא מתעוררים געגועים בכלל. הרגע הזה הוא סיום תקופת התיקון וההעמקה ואז מגיע הזמן להתחברות מחודשת נפלאה. זה מה שהיה בליל היציאה ממצרים. הרעיה שבה אל הדוד, הדוד השיב את הרעיה אליו.

מבחינה חיצונית ישראל הלכו והתרחקו וירדו עד למ"ט שערי טומאה, עד שמלאכי השרת אמרו: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הגבול בין ישראל לבין מצרים מבחינה רוחנית גלויה לא היה ניכר. ההתרחקות הזו העמיקה את הקשר אבל זה היה לפני ולפנים. מבחוץ היתה כאילו אדישות, כאילו זרות, כאילו השתלבות בסביבה המצרית.

התורה ממשילה את השעבוד במצרים לכור הברזל שבו מזככים את הזהב. בתחילה מוצאים את הזהב היותר נקי, היותר ברור, ואחר כך מוציאים את הזהב שנשאר דבוק בסיגים. וכך הולכים ומזככים אותו יותר ויותר וכאשר מגיעים לשלבים האחרונים של הזיכוך - הרוב הגדול, כמעט הכל, סיגים, ורק כלשהו נשאר זהב, והמעט הזה כלל לא ניכר בתוך הסיגים. זה היה השלב האחרון של השעבוד במצרים. ואמנם מבחינה שניה, עם ישראל הלך וגדל, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והוא גדל ומתפתח עד שהגיע להיות לעם שלם שישים רבוא והוא בשל לצאת. ועל זה אמרה תורה "הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי", ובארו במדרש: כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו. עובר הולך ומתפתח בתוך אמו עד שמגיע לשלמות ואז זמן הלידה.
אין סתירה בין שני המשלים. הם משלימים אחד את השני. תהליכים שונים התרחשו בשעבוד מצרים. מצד אחד התרחקות וירידה, רוחנית חיצונית, ומצד שני גידול פיזי גשמי, ולפני ולפנים התעמקות פנימית של הגעגועים, של הדבקות ושל התיקון.

בזוהר מבואר שליל פסח הוא זמן ההתחברות של ישראל והקדוש ברוך הוא, אוי לו למי שנמצא כאשר מזדוגין האריות. זה אמור על מי שאינו שייך ואינו רצוי וזה מה שקרה לאלו שהפריעו והם נענשו במכת בכורות, ומאידך אוי לו למי שצריך להמצא ולא נמצא.
כלומר היתה כאן התחדשות של התחברות אבל במדרגה חדשה. לא עוד קשר פרטי, אישי, משפחתי, אלא קשר לאומי. הרעיה נעשתה בוגרת וראויה לאהבה מחודשת במדרגה עליונה יותר. "ותבואי ותגדלי בעדי עדיים וגו'".

ואמנם מבחינה מסוימת "ואת ערום ועריה", ירידה רוחנית, בלי זכויות, התרחקות זרות, פחד לעורר את האהבה, שלא להתאכזב. ובאופן פנימי לפני ולפנים הנפש מלאה בעוצמות רוחניות נפלאות שהתפתחו בכור היסורים ומוכנה להוציא אותם מן הכח אל הפועל.
וצריך ליצור חבור בין הפנים הנפלא הכמוס ובין הגוף השלם הריקן, על ידי מצוות מעשיות, על ידי מילה ופסח. זהו הדם שעל הפתחים. הפתח הוא מקום החבור, הוא מאפשר את הכניסה, "פתחו לי פתח כחודו של מחט". וישראל מקיימים המצוה ושוברים המחיצות ונוצר החבור בין ישראל לאביהם שבשמים בכל הגדולה, גדולה פנימית היוצאת מתוך מעמקי הלב.

צריך להבין שסדר התהליכים קשור זה בזה. כאשר אין רוחניות מבחינה חיצונית שוקעים בגשמיות ומפתחים אותה. ואז היא מתפתחת ואחר כך אפשר להשתמש בגדולה החיצונית למגמות רוחניות גדולות בהתאם לגודל הגשמיות שהוכנה. וכן כאשר הרוחניות אינה גלויה, היא מצטברת במעמקים וגודלת ושאיפת הגאולה נעשית מופשטת ועליונה, היא מנותקת מהמציאות ואינה פועלת על המעשים. ומצב הגאולה זה החבור בין הרוח הפנימית שהתגדלה מאד מאד והיא זקוקה לגוף גדול, ובין הגוף הגדול שזקוק לרוח הגדולה. והחבור הוא הגאולה. זה מה שקרה באותו הלילה, בליל השימורים. שמים וארץ התחברו, שמחה בעליונים ושמחה בתחתונים.

ואחרית כראשית, אבל בסדר גדול יותר, כנאמר: "הנה ימים באים נאם ד' ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".


^ 1 המקור לדרשה זו הוא בזוהר, פרשת אמור
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il