ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גדלותו של יעקב ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (57 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (57 ד')

י"ד כסלו התשע"ה

גדלותו של יעקב

שיחת מוצאי שבת וישלח



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

למה יעקב התרפס לפני עשיו?
קראנו השבת את פרשת וישלח: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (בראשית לב, ד). המדרש אומר (בראשית רבה עה, ב-ג):
"וישלח יעקב מלאכים לפניו", רבי יהודה ברבי סימון פתח: "מעין נרפש ומקור משחת" וגו' (משלי כה, כו). אמר ר' יהודה ברבי סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: "כה אמר עבדך יעקב".
המדרש מבקר כאן את הנהגתו של יעקב אבינו, מה פתאום יעקב שולח מלאכים אל עשיו, למה הוא מתרפס לפני רשע! עשיו בכלל לא הלך לקראת יעקב, מה הפחד ותחושת חוסר הביטחון הזאת, שאתה מקדים ושולח לעשיו שליחים. המדרש ממשיך:
רב הונא פתח: "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (שם כו, יז), שמואל בר נחמן אמר: משל לארכי לסטים (ראש הליסטים) שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה, אמר ליה: קום לך דבישא שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה.
אדם ראה את ראש הליסטים ישן, העיר אותו ואמר לו שילך מכאן כי מסוכן להישאר במקום הזה, קם ראש הליסטים ופגע בו.
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו: "כה אמר עבדך יעקב"!
המדרש לא מסתפק בדברים האלה, והוא ממשיך:
רבי יהודה ברבי סימון פתח: "מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש" (ירמיה יג, כא),
מה את מתלוננת שמתנפלים עלייך? את מתנהגת באופן כזה ששמת אותם אדונים עלייך!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו: "כה אמר עבדך יעקב".
המדרש כאילו מבקר את מעשיו של יעקב, כאילו יעקב חסר ביטחון ומתרפס לפני עשיו. למה אתה צריך להתבטל לפניו?!
אני יכול ללמד זכות על מעשיו של יעקב. גם בהמשך הפרשה במעשה דינה יעקב מאופק ולא מזדהה עם מה שעשו שמעון ולוי, הוא אומר שעכשיו כולם יתנפלו עלינו וזה מצב מסוכן. שמעון ולוי היו גיבורים, אמרו שאי אפשר לעבור על סדר היום כשפוגעים באופן כזה באחות שלהן, אך יעקב מרגיש אחריות לדורות. הוא עכשיו בונה את משפחת ישראל, בסופו של דבר עם ישראל יגיע אל היעד, הברכות של יצחק יתקיימו וכולם יראו שהדרך הנכונה היא של ישראל. בתחילת הדרך צריך לדעת לספוג, להכיל ולוותר עד שנהיה חזקים ונגדל ואז יתברר לכולם שאנחנו נושאים את התפקיד הגדול והמרכזי, את שם ה' בעולם.
אם לימוד הזכות הזה נכון, למה המדרש אומר דברים כאלו על יעקב? כדי שלא נחקה אותו, לא בכל מצב צריכים להתנהג ככה, לא כל אחד אחראי על דורות שלמים כמו יעקב. אדם צריך לדעת להיות בעל ביטחון, אסור לצדיק לבטל את עצמו ולהרגיש חלש בפני רשע, לא לחשוש ולפחד שמא ואולי יקרה משהו. לא להיזהר יותר מידי, כמו שאומר ה"מסילת ישרים" במידת הזהירות, להיזהר ממציאות קרובה אך לא מדברים רחוקים. ה"אור החיים" מבאר (בראשית לד, לא ד"ה ויאמרו) ששמעון ולוי אומרים להפך, אם אנחנו נשתוק ולא נגיב - אז יחשבו שיכולים לרמוס אותנו ולעשות בנו מה שרוצים. אדרבה, התגובה שלנו היא זאת שתגרום שלא יפגעו בנו שוב, דווקא על ידי תגובה חזקה כולם יבינו שלא מתנפלים עלינו. כמובן שצריכים לבחון את הדברים, מצד אחד ביטחון גדול ומצד שני לא לנהוג בפזיזות. בכל אופן, המדרש מלמד אותנו לא ללמוד כאן ממעשיו של יעקב, כנראה שלו היו סיבות משלו, אך אנו צריכים לדעת שאדם צריך לא להתכופף, צדיק לא צריך למוט לפני רשע, לא לפחד שיפגעו בו, להרגיש בטוח.

הדרכים השונות של היצר

אנחנו ממשיכים בפרשה. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), יעקב נשאר לבד, נפגש עם איש - מלאך, והוא נאבק איתו. חז"ל במסכת חולין (צא, א) אומרים לנו איך היה המאבק, איך האיש תפש את הירך הימנית של יעקב ונקע אותה:
רבי יהושע בן לוי אמר: אמר קרא: "בהאבקו עמו", כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו. רבי שמואל בר נחמני אמר: כעובד כוכבים נדמה לו. דאמר מר: ישראל שנטפל לו עובד כוכבים בדרך טופלו לימינו.
בשביל להתגונן, צריך שהגוי יהיה מצד ימין כדי שיהיה נוח להגן מפגיעה מצד העובד כוכבים.
רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו. דאמר מר: המהלך לימין רבו הרי זה בור.
חז"ל רוצים להסביר איך האיש נקע לו את ירך ימין, והם נותנים שלושה הסברים - או שהוא חיבק אותו, או שיעקב שם אותו מצד ימין כי גוי שמים בצד ימין, וההסבר השלישי הוא שהאיש היה נראה ליעקב כחכם, ולכן הוא שם אותו מימינו.
האיש הזה שבא להיאבק עם יעקב אבינו הוא הכוח המתנגד לעם ישראל, המלאך, הכוח הרוחני, היצר הרע. יש לו שיטות שונות משלו איך להתנפל: לפעמים הגויים באים בחיבוק, הם אומרים 'בואו תהיו יחד איתנו, שוויון זכויות, "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ" (ראה בראשית לד, טז), נשב ביחד ונהיה עם אחד', זה יצר הרע. החיבוק הזה יכול להיות על ידי גויים והוא יכול להיות בתוך ישראל. חיבוק של רחוקים, שמוכנים לקבל ולקרב - צריך להיזהר, זה יכול להביא לירידה, לקלקול ולטשטוש, צריך להיזהר מחיבוקים, שלא לבטל את הייחודיות שלנו.
לפעמים הגויים באים באיומים, "כעובד כוכבים נדמה לו", 'אם לא תסורו מהדרך שלכם ולא תהיו איתנו - אנחנו נתקוף אתכם, אנחנו נפגע בכם ואנחנו מתנגדים לכך שתהיו בדרך השונה והמוזרה שלכם', זה מה שהגויים עשו לנו במשך כל הדורות, וגם היום לפעמים באים אלינו באיומים כאלה, אתם תהיו מבודדים וכולם יהיו נגדכם, קשה להיות יהודי ומוטב שתשתלבו במרחב הכללי של המזרח התיכון ובכל העולם כולו, אם לא - אנחנו נעניש אתכם, אנחנו נפגע בכם ולא ניתן לכם להמשיך בדרך הזאת. גם עם זה צריך לדעת להתמודד, במשך כל הדורות ישראל מסרו את נפשם על קידוש ה' ולא נענו ללחצים האלה.
לפעמים היצר הרע מופיע כתלמיד חכם, ואז הבעיה היא הכי קשה, "כחכם נדמה לו". האיש בא אליו ואומר לו שצריך להיזהר במצוות, אם מישהו לא מקיים את המצוות קלה כבחמורה, אם מישהו לא מדקדק ומקפיד בכל דבר ודבר, 5אם יש כלשהו של קלקול זה איום ונורא, והוא מלחיץ את האדם להחמיר, להדר ולהתרחק מכל עבירה. הדרישות כל כך קשות ומכבידות עד שהאדם מרגיש שהוא לא יכול לעמוד בזה. היצר הרע כביכול בא בתור חכם, הוא בא להגיד שהמצוות חשובות מאוד והעבירות איומות ונוראות, יש גיהינום ואיסורים ועונשים נוראיים, וגם אם אדם מבטל מצווה אחת זה איסור חמור מאד וצריך לצום הרבה צומות - האדם מרגיש שחונקים אותו והוא לא יכול. גם בצורה הזאת היצר הרע עובד. יכול להיות גם אופן אחר, היצר יכול לבוא ולומר שהעיקר זו הכוונה ולא המעשה, צריך להתחבר למצווה ואם אתה לא מתחבר אין טעם למצוות כי הן קיימות רק בשביל לבטא את ההתחברות ואת הקשר. העיקר זו האווירה, להרגיש,לחוות, לשיר ולרקוד, והדקדוק בפרטי המצוות זו קטנוניות.. 'לייט'. בהרגשות תהיה חזק אבל לא בקיום הפרטים. גם זה יצר הרע, "כחכם נדמה לו", צריך לדעת שכל הסוגים הללו הם יצר הרע, חכמים מלמדים אותנו שהאיש שנאבק עם יעקב בכל הדורות, הכוח שמופיע פעם על ידי הגויים, ופעם בתוך עם ישראל, ופעם בתוך האדם עצמו - יש לו פנים שונות, לפעמים הוא נחמד ומתוק ולפעמים הוא מאיים, לפעמים הוא מדריך בקיצוניות ולפעמים בדיוק להפך. צריך להיזהר מכל זה, צריך לעבוד את ה' באופן הנכון, לא להגזים וגם לא לזלזל, זאת לא דרכה של תורה, חשוב לעבוד את ה' באופן השלם.

להרוויח מכל התמודדות
יעקב יודע את השיטה הנכונה. ממאבק לא צריך לצאת רק בשלום או בפגיעה קטנה, אלא צריך גם להרוויח, זה כלל, מכל בעיה מרוויחים. המלאך נאבק איתו כל הלילה עד עלות השחר ולא יכול לו, ועכשיו הוא רוצה ללכת - שילך, ברוך שפטרנו! מה פתאום, אם היה כאן מאבק, מה הרווחתי ממנו, לא נאבקתי לשווא, תברך אותי. אני לא אתן לך ללכת אם לא תברך אותי.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי - שהגיע זמן קילוסי לקלס לקדוש ברוך הוא. אמר לו: יקלסו חביריך. אמר לו: איני יכול, למחר אני בא לקלס והן אומרין לי כשם שלא קילסת אתמול כך אין אתה מקלס היום. אמר: שייצא סייבת (שתוק!) "לא אשלחך כי אם ברכתני". אמר לו: אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פירשו ממנו אלא בברכה. אמר לו: אותן נשתלחו על מנת כך, אבל אני לא נשתלחתי לכך! אמר לו: שייצת סייבת, לא אשלחך.
רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: אמרו לו מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן מאה ול"ח שנה, אשמע לך ואדחה ממחיצתי! אמר: שייצת סייבת לא אשלחך כי אם ברכתני.
אמר רב הונא: בסוף אמר: אני מגלה לו, אם אומר לי הקדוש ברוך הוא: למה גלית לו? אני אומר לפניו: ריבונו של עולם נביאיך גוזרין גזירות ואין אתה מבטל גזירתן, ואני הייתי יכול לבטל גזירתם? אמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עומד שם, הדא הוא דכתיב: "בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" (הושע יב, ה), עמך אין כתיב כאן, אלא "ושם ידבר עמנו" (בראשית רבה עח, ב).
פתאום יעקב נהיה תקיף, עם עשיו הוא אומר לו "עבדך" ואילו עם המלאך יעקב תקיף. כשהוא מתעסק עם עשיו זאת לא המידה שלו, אבל עם מלאכים הוא רגיל, התחום שלו זה תחום המלאכים ואיתם הוא יודע להתמודד, בעולם הרוחני כוחו גדול מאוד. בצד הגשמי הוא איש תם יושב אהלים, הוא לא יודע להתעסק עם עשיו הגשמי, עם עשיו הרוחני הוא מתמודד כראוי.

התייחסות לפרטים - מתוך גדלות
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". יש פירוש במדרש מה הכוונה במילה "לבדו", הביטוי הזה מעורר במדרש התבוננות (בראשית רבה עז, א):
"אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו), ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: אין כאל ומי כאל ישורון, הנאים והמשובחין שבכם, אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבא, הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מחיה המתים ואליהו מחיה את המתים, הקדוש ב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקדוש ברוך הוא מחיה את המתים ואלישע מחיה את המתים, הקדוש ב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות, הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואלישע מברך את המועט, הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר ואלישע ממתיק את המר, הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר במר ואלישע המתיק את המר במר.
ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו ונשגב ה' לבדו (ישעיה ב, יא), אף יעקב ויותר יעקב לבדו.
המדרש אומר כאן דבר מיוחד במינו. על הקב"ה נאמר: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ", ביטוי שמייחד את ריבונו של עולם, הקב"ה יופיע בגדלות המיוחדת שלו, בייחודיות שאין דומה לה בכלל, אין עוד מלבדו - והנה גם על יעקב נאמר כאן, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ", הוא לבד כעין ריבונו של עולם. כל המציאות כולה כאילו איננה ורק הקב"ה נמצא לבד, כל הבריאה כולה בטלה כלפי הגדולה האלוקית, הביטוי הזה נאמר לגבי הגדולה האלוקית - ובא המדרש ואומר שגם ביעקב יש את הבחינה הזאת, גם הוא לבדו. הכוונה היא שבאמת בעולם הזה יעקב הוא לבדו, הוא קיומו של כל העולם כולו, כל העולם בטל כלפי עיקרו של העולם, כלפי יעקב.
חז"ל דורשים את הפסוק הזה ואומרים שיעקב נשאר לבדו בשביל פכים קטנים (רש"י שם). העבירו כבר את הכול ונשארו כמה כלים קטנים, יעקב לא מוותר עליהם והוא חזר כדי לאסוף אותם. יש כאן שני מדרשים שעוסקים בצדדים שונים לחלוטין לכאורה, האם: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" מבטא את הגדולה הנפלאה והעליונה של יעקב, או את ההתעסקות שלו בדברים קטנטנים. המדרש מלמדנו שצדיקים מקפידים גם על דברים קטנים. לא מתוך קטנות וקמצנות, צדיקים הם לא קמצנים, אלא מתוך גדלות והבנה שכל דבר בעולם הוא בעל ערך. לא לזלזל בפכים קטנים.
הרב היה מקשר את שני המדרשים הללו, ואמר שהא בהא תליא. כשיש גדלות עליונה יש גם התפשטות של הגדלות הזאת אל כל פרטי הפרטים ואל כל הדקדוקים.
אני רוצה להרחיב קצת בנושא הזה. הדור שלנו הוא דור שחי בהרחבה, בבזבזנות, ומזלזלים בפכים קטנים. משאירים כל מיני חפצים, שוכחים במקווה ובבית המדרש, תלמידים מסיימים את הישיבה, הולכים לצבא ומשאירים פכים קטנים ופכים גדולים. האם זה מבטא רחבות נפש או פיזור של הנפש? נראה לי שהשכחה הזאת היא לא מעלה, צריך לעבוד עליה. אדם צריך לא להיות מפוזר בנפש, אנשים כל כך מפוזרים עד שהם גם שוכחים ילדים במכוניות, דבר איום ונורא. זה אותו העניין, חוסר הריכוז, אדם מדבר בפלפון , סוגר את הדלת ועושה כמה דברים בו זמנית - ושוכח. צריכים להיות יותר מרוכזים ולשלוט במציאות, לא להיות כל כך מפוזרים. את הפלאפונים צריכים להשאיר בבית בשביל בין הזמנים, ולכל הפחות בחדר כדי שיידעו שבין שתים עשרה לשתים עשרה ורבע, לפני השינה, אפשר להודיע לך את הדברים החשובים. אני עכשיו לומד, אני עוסק בתלמוד תורה ולא בכל הדברים שבעולם. אני בתקופה שאני צולל בימה של תורה, במקווה. אני לא אומר את זה רק בשביל שהשקידה תגבר, אלא יותר בשביל שהנפש תהיה מרוכזת יותר בלי להסיח את הדעת מעניין לעניין. בונים בריאות כזאת, אין דבר כזה לשכוח, זה גם ראוי מצד בין אדם לחברו. אם אדם שוכח דברים בצורה שמפריעה לאנשים אחרים, זה לא הסדר, תשים לב לא רק למה שאתה עושה אלא גם לסביבה שלך, סטנדר שנמצא באמצע המעבר - אנשים עוקפים את הסטנדר במקום להזיז אותו! אתה רואה תקלה, אתה רואה משהו לא מסודר, תסדר את זה. צריכים לעשות מהפכה נפשית, בני ישיבה צריכים להתנהג בצורה כזאת שההתנהגות שלהם תהיה מפוארת, ולא ח"ו להפך. אולי זאת תופעה כללית, אבל היא לא בריאה וצריכים ללחום בה. לא צריך שכל ערב שבת הגבאים ישאלו אותי מה לעשות עם חפצים שנשארו בבית המדרש. אם רוצים להיות גדולי תורה, אם רוצים לזכור את הלימוד ושהכול יהיה בנוי בצורה מסודרת, גם החיים המעשיים צריכים להיות בצורה מסודרת. גם הפכים הקטנים, לא ללמוד רק את המדרש שאומר "ונשגב ה' לבדו", אלא גם את המדרש על הפכים הקטנים.

חשיבות הפרטים גם בהנהגת הציבור
מעין זה אומר הרב בהנהגת הציבור. בשעת פטירתו של רבי יוחנן בן זכאי התלמידים סובבו אותו, והוא אמר להם: "פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה, שבא" (ברכות כח, ב). הוא אמר להם שני דברים, הוא יודע שעוד מעט שעת פטירתו ואם לא יפנו את הכלים הם ייטמאו. הוא מדבר על הכלים שאי אפשר לטהר, כלי חרס, הם לא שווים הרבה אבל רבי יוחנן בן זכאי חושב עליהם בשעת פטירתו, זה מה שמעניין אותו כעת. יש עוד דבר שמעניין אותו, תכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שמגיע. שני דברים, אחד חשוב ובעל משמעות עצומה, והדבר השני הוא שולי מאוד. הרב מסביר את הדברים בעין איה שם (אות לח), לפעמים מצב הדור הוא כזה שהייתה ירידה מאוד קיצונית ויש צורך בהתחזקות עוצמתית, כך היה בדורו של חזקיה, אחרי אחז אביו שלא התנהג כשורה והוריד את העם מטה מטה, חזקיה ראה צורך לחזק את לימוד התורה ובימיו לא היה נער ונערה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב). הוא אמר: "כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה" (ישעיהו ז, כג), תפסיקו לעבוד ותלכו לישיבות. כולם הולכים לבתי המדרש ללמוד, לצמצם ולמעט את ההתעסקות הגשמית בענייני העבודה, עכשיו צריכים לעזוב את הכול ולעסוק בלימוד התורה. באופן קבוע אי אפשר להתנהג בסדר הזה, ממלכה לא יכולה להתנהל כך באופן קבוע, אבל לפעמים יש מצב מיוחד ובו צריך להטות את המהלך לצד הקיצוני כי המהלך הקודם פנה באופן חמור לצד החולשה הרוחנית. גם רבי יוחנן בן זכאי נהג כך, בזמן החורבן הוא ביקש: "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו, ב), הוא ביקש על החכמים ולא על עניינים אחרים. רבי יוחנן בן זכאי הבין שעכשיו חייבים להתרכז ולבסס את המצב הרוחני כדי לקיים את האומה. לא שזאת הדרך לתמיד, אבל בתור הוראת שעה זה מה שהיה צריך לעשות. צריך לדעת שהגדולים עשו את זה כהוראת שעה, ובאופן כללי דווקא הגדלות העליונה מתפשטת גם לתיקונים הפרטיים. זה מה שמבטא רבי יוחנן בן זכאי: "הכינו מקום לחזקיה המלך", מה שאני עשיתי עשיתי כמוהו, אני אמרתי 'תן לי יבנה וחכמיה' וגם הוא התרכז בחיזוק התורה אחרי המשבר הגדול שקרה בימי אביו, אבל רבי יוחנן בן זכאי לא שוכח את הפרטים, והוא גם אומר: "פנו כלים מפני הטומאה".
גם התורה עצמה אומרת, אם יש צרעת בבית מוציאים את הכלים לפני שהכהן בא כדי שלא ייטמאו (ויקרא יד, לו). מדובר על כלים שאי אפשר לטהר אותם, כלי חרס, כלים קטנים ולא חשובים. התורה מלמדת אותנו את זה, וכך נוהג רבי יוחנן בן זכאי ברגע היותר מיוחד, בעת העלותו למרומים. צריך ללמוד מזה שגדלות צריכה להתפשט עד פרטי הפרטים, ואסור שהיא תישאר למעלה בלבד.

עבודת ה' בכל חלקי החיים
לפעמים אדם בזמן מסוים ובשעה מסוימת יכול לומר שהוא מפקיר את הכול וכולו קודש, אבל זה צריך להיות אדם מיוחד וגם זמן מיוחד. הסדר השלם והנכון הוא להיות ער גם לפרטי הפרטים. הגמרא במסכת סוטה אומרת (מח, ב):
אמר ר' אלעזר מאי דכתיב "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד, י) מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה.
פשט הגמרא הוא שמי גרם לשולחנם של צדיקים להתבזבז לעתיד לבוא - הקטנות, שלא האמינו בקב"ה. הגמרא שם אומרת שמי שיש לו מה לאכול היום והוא חושב ודואג מה הוא יאכל מחר, הוא מקטני אמנה, ומי שהוא מקטני אמנה מבזבז את שולחנו. אדם צריך להאמין בריבונו של עולם, לא לדאוג, להשתדל אך לא לדאוג, כי דאגה לא תורמת דבר לשיפור המצב. אסור לדאוג, צריך לבטוח בריבונו של עולם. כך אומרת הגמרא.
חזרנו כבר כמה פעמים על דברי הרב צבי יהודה על הגמרא הזאת, שיש מצב של צדיקים שאינם מאמינים, "מי גרם לשולחנם של צדיקים שיתבזבז לעתיד לבוא", צדיקים שלא מאמינים בקב"ה. זו תופעה מעניינת. הרב צבי יהודה הסביר את הדברים על אנשים בדורנו, שלא מאמינים בקב"ה שהוא הגואל אותנו, שהוא זה שמביא אותנו לארץ ישראל ומנהל את העניינים. הם צדיקים שאינם מאמינים. אני רציתי להוסיף עוד פירוש, ואולי זה אפילו פשט הגמרא: יש צדיקים שמתפללים בכוונות גדולות, הם יודעים גם להעמיק מאוד בדברי התורה, לתת שיעורים נפלאים ולעבוד את ה' בצורה יוצאת מן הכלל - אבל בחיים המעשיים, בבית, באוכל, שם הם לא מתנהגים בקדושה. עבודת ה' שלהם לא מתפשטת לכל תחומי החיים. בציבור הם נוחים מאוד לבריות, אבל בבית הם עצבניים וחסרי סבלנות. בדברים הגדולים הם מצוינים, אבל בדברים הקטנים לא. יש אנשים שכלפי חוץ נראים נופת צופים, אבל מתברר שבבית הם מכים את הילדים שלהם וכועסים. אף אחד בחוץ לא יכול להעלות על הדעת שזה מה שקורה בתוך הבית. בדברים שהם כאילו קטנים הם מקולקלים, ובדברים ה'גדולים' הם מדהימים. כשאדם הוא צדיק אמיתי זה צריך להופיע בכל פרטי החיים, בדברים הקטנים, באכילה המנומסת, בסדר ובניקיון, לדייק בפרטי הפרטים כמו בדברים הגדולים, זאת הגדלות האמתית. לשלוט בכל תחומי החיים מלמעלה ועד למטה, לא רק בתחום הרוחני אלא גם בדברים המעשיים. תלמידי חכמים כאלה הם תלמידי החכמים שההשפעה שלהם משמעותית וגדולה, למי שהדברים אצלו רק חיצוניים זה גם עובר ומשפיע רק באופן החיצוני. דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב, ודברים היוצאים מעומקי הלב נכנסים לעומקי הלב, לפי עומק הדברים כך הם חודרים אל השומעים. צריכים להיות אנשים שלמים.

מעלת בית אל
בפרשה שלנו נאמר: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (בראשית לה, א). על אף מקום לא נאמר כך, לא לאברהם ולא ליצחק. ליצחק נאמר שלא לצאת לחוץ לארץ, אבל לא נאמר לו לשבת במקום מסויים. באמת נשאלת השאלה, למה יעקב לא עולה לבית אל מעצמו? הרי הוא הבטיח: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (שם כח, כ-כב), הוא הבטיח שהוא יחזור לבית אל ויודה לריבונו של עולם, והוא לא עושה את זה עד שהקב"ה אומר לו 'עלה לבית אל וקיים את ההבטחה שלך'. למה הוא לא התעורר לעשות את זה מעצמו?
ראיתי מפרש שאומר שיעקב התלבט לאן הוא צריך להגיע, הרי כשהוא חלם את החלום הייתה לו קפיצת הדרך - יעקב כבר הגיע לחרן וקפצה לו הדרך חזרה לבית אל, וגם מקום המקדש קפץ לבית אל. יעקב הגיע לכאן, גם מקום המקדש היה כאן ופה יעקב חלם את החלום. עכשיו מקום המקדש חזר למקומו, ויעקב לא יודע לאן הוא צריך ללכת - לבית אל שהיא לוז, או למקום המקדש בהר המוריה? הוא לא ידע, עד שהקב"ה אמר לו: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", אל לוז, פה אתה צריך להודות. כך אומר המפרש הזה, הוא מובא בחומש עם הרבה פירושים בלי השם שלו (מהדורת 'רב פנינים', תחת הכותרת 'מראות אלוקים ליעקב'), לא אני אומר את זה, בתור מישהו שנוגע בדבר...
כאן יעקב מגיע לשיא העלייה שלו. ארבע פעמים נגלה הקב"ה ליעקב: הפעם הראשונה הייתה בחלום בבית אל, פעם שנייה כשיעקב היה בחרן והקב"ה נגלה אליו שם שוב בחלום. הזוהר אומר שבחלום בבית אל יעקב אבינו עדיין לא היה נשוי, ולכן הוא לא זכה לגילוי גמור אלא רק לחלום. אחר כך יעקב התחתן והוא כבר שלם, אבל הוא נמצא בחוץ לארץ ולכן האלוקים נגלה אליו רק בחלום. בפעם השלישית הקב"ה אומר ליעקב: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", זה כבר לא חלום כי יעקב כבר בארץ ישראל והוא נשוי. יעקב מגיע לבית אל והקב"ה נראה אליו - לא רק מדבר אלא גם נראה. בארץ ישראל יש מדרגה מיוחדת במינה, אפשר להגיע בה למדרגה עליונה של כביכול ראייה, אנחנו צריכים להיזהר בדברינו, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ), אבל בחינה של ראיה יש כאן. פה יעקב זוכה לזה, אני לא יודע אם במקום שאנחנו נמצאים בו בדיוק, אבל בסביבה הזאת.
אם כן, לאחר שהקב"ה מצווה את יעקב לעלות לבית אל הוא כמובן מקיים את הציווי, הוא יושב שם ביישוב הדעת ולאחר מכן בונה את המזבח, כפי שהוא הבטיח, ובניית המזבח צריכה להיות ביישוב הדעת. לכן חכמים אמרו שהמקום הזה הוא מקום מיוחד, מי שבא לכאן מעדיף במצוות ובמעשים טובים (ראה מדרש אגדה וישלח לב, ו), יש אווירה מיוחדת ורוחנית. אבל, כפי שאנחנו יודעים מדברי הנביאים - בגלל המעלה של המקום נגרם פה הפיצול, המקום הזה היה מקום מושך וירבעם ניצל זאת כדי לנתק את ישראל ממקום המקדש. זה מקום שתפקידו לחבר, אבל בכל דבר יש שני הצדדים ומקום החיבור יכול להתעוות ולהיות מקום של פרוד. עכשיו התפקיד של המקום הזה הוא לחבר את החלקים, מקום שהוא באמצע בין יהודה ובין יוסף, הוא נקודת החיבור. אנחנו צריכים לדעת את התפקיד המיוחד של המקום, איך לחבר את כל החלקים ולאחד את כל שומרי התורה והמצוות, את כל ישראל, להתפלל ולרצות את זה. כשאנחנו מתפללים על אחדות אנחנו יוצרים אותה, אפילו שרק התפללנו או רק רצינו, רק רצינו שתהיה אחדות בין תלמידי החכמים ובין כל ישראל - הרצון פועל, והתפילה מגלה את הרצון ופועלת יותר, וכל אחד עושה את ההשתדלות לפי מה שהוא יכול לעשות. בראש ובראשונה צריך לרצות ולהבין את החשיבות של האחדות. יש מקום לגוונים שונים, אנחנו לא מסכימים עם דרכים שונות שנראות לנו מוטעות, אבל אנחנו לא מוותרים על האחדות. לא מוותרים על הדרך שלנו, אנחנו בטוחים בעבודת ה' שלנו ואין לנו ספקות, אבל עם זאת אנו יודעים שגם אחרים מכוונים לשם שמים ואנחנו רוצים להיות מאוחדים עם כולם. ננסה לשכנע אותם ללכת בדרך שלנו, אבל גם אם הם לא ילכו בדרך שלנו נאמר 'מיניה ומיניה יתקלס עילאה'.
זה העניין שלנו. חזק נתחזק, בעזרת ה' שנזכה לימים טובים, הארץ סוערת, נרבה בקדושה וברוממות שהכול יתהפך לטובה ולברכה.




^ 1.. שנת תשע"ה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il