ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שלום יהיה לי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ניצבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ג

שלום יהיה לי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

שלום יהיה לי - הכיצד?
"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" (כ"ט, י"ח).

לכאורה קשה על סמך מה מתברך הוא בלבבו שלום יהיה לי, אחרי ששמע כמה גרוע הוא החטא ואיזה עונש צפוי לו אם יעבור על דברי התורה, ועוד הרי הוא ענה אמן וקיבל על עצמו את כל דברי הברית הזאת, ואיך אומר שהדברים אינם מחייבים אותו ובשרירות לבו ילך?

המפרשים עמדו על קשיים אלו; והשיבו כל אחד כדרכו:
א. הרמב"ן:
"והתברך בלבבו לאמר - כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו , ויאמר בלבו: שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאוות לבי".

כלומר, אפילו אם יראה את העונש שאחרים מקבלים הוא אומר "לי זה לא יקרה" ואינו חושש לעצמו. כמו שאומרת הגמ' על אנשים שחושבים "שבע שנים היה רעב אבל אדם בלא שנותיו אינו מת" (יבמות קי"ד:) שכוח הדמיון שלו גובר על כוח שכלו וגורם לו לא לשים לב למציאות הטופחת על פניו. אבל האם יתכן שיאמר זאת אדם בשומעו את הדברים הללו מפי משה רבינו?

ב. על כן בא הרמב"ן בפירוש שני הבא:
"או יהיה טעם 'כי' לאמר: יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה, לא יאבה ה' בעבור שאינו מקבל אלתו לסלוח לו".

לפי זה חושב האיש למלט עצמו מעונש מפני שאינו מקבל על עצמו את האלה ואינו מכניס עצמו לברית, ואם כן מדוע מגיע לו עונש כל כך גדול, הרי לא עבר על כל התחייבות? אפשר שעל קושי זה בא הספורנו לענות:

ג. ספורנו: -
"והתברך בלבבו- יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה, ועניין התברך בלבבו הוא שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי אני מבטלה בלבי. ואומר שלום יהיה לי... לא יאבה ה' סלוח לו - בחללו שבועת האלה שקיבל בפיו אע"פ שמבטלה בלבו".

הקושי על פירוש זה הוא מדוע יהיה לו הוה אמינא שיכול לבטל השבועה בלבו, הלא דברים שבלב אינם דברים.

בשרירות לבי הטוב
נלע"ד באור חדש אקטואלי בכתוב, והוא שהאיש הזה אינו רוצה להיכנס בברית, ולקבל על עצמו את דברי האלה, כיון שהוא בין כה וכה רוצה לעשות טוב, ואינו צריך לכל ההתחייבות הקשה הזאת של שבועה ועונש, ואומר: "ובשרירות לבי- הטוב- אלך" ברצון לבו וכאינו מצווה ועושה! על זה באה התורה ואומרת שהוא לא צודק במחשבתו ואינו יכול לסמוך על שרירות לבו לומר אעשה טוב, כיון שאפילו אם ההכרה בדרך האמת קיימת אצלו עתה, היא יכולה להשתנות עם הזמן.

וכעין זה כתב אור החיים הק' שאומר "בשרירות לבי אלך" על פי שכלי ולא בגזירה כחוק בלא טעם. ולפי דברינו אף אם מוכן לקבל חוקי התורה אבל בלא שבועה מחייבת, עדין הוא פורש מהכלל ונחשב שורש פורה ראש ולענה.

וכך מסביר התוספות (שבת פ"ח.) מדוע היה צריך לכפות עליהם הר כגיגית שיקבלו את התורה אחרי שאמרו נעשה ונשמע? שמא יחזרו בהם כשיראו את האש הגדולה! ורק הכפייה שאדם מקבל על עצמו יכולה להביא אותו לקיום מתמיד של הדברים. ובמיוחד שטבע האדם להתאוות לדברים הגשמיים ואם ימשך אחריהם ממילא רצונותיו יתחלפו לעשות דברים שלא רצה אותם מקודם לכן ולא התאווה אליהם, ולכן אינו יכול לסמוך על כך שעתה "ה', נגדך כל תאוותי", וזה הפירוש בכתוב "למען ספות הרווה את הצמאה" כמו שבאר הרמב"ן:
"והטעם כי נפש האדם הרווה, שאינה מתאווה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאווה והוא ימלא תאוותו, אז יוסיף בנפשו תאווה יתרה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאווה עוד לדברים רעים שלא הייתה מתאווה להם מתחילה, כי המתאווה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תביאהו תאווה לבוא על הזכר ועל הבהמות, וכיוצא בזה בשאר התאוות... ואין למען במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרווה על הצמאה, אבל הוא כמו לספות, יאמר הכתוב, כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סיבה עם עלול יאמר 'למען'..."

(אמנם לפי דברי הרמב"ן האיש הזה האיש הזה רוצה לעשות דברים רעים שמתאווה להם, אבל הדברים נכונים גם אבל הדברים נכונים גם לפי דברינו שרוצה ללכת בדרך הטובה, ואעפ"כ אינו יכול לסמוך על כך שאח"כ לא יתאווה לדברים אסורים.)

מעתה מובן גם העונש החמור על מי שלא יקבל על עצמו את דברי האלה הזאת, מפני שהשבועה באה רק לעזור לו לעמוד בכל מבחני החיים שלו, שהוא עצמו מכיר בחיוניותם הטובה וכדי שלא יתדרדר ע"י תאוותיו לספות הרווה את הצמאה. והוא אינו רוצה להכניס בברית מחייבת בקבלת עול ומתברך בלבבו שאינו צריך את השבועה, סופו שכך יקרה לו ויצא ממנו שורש פורה ראש ולענה, ומגיע לו עונש על כך שהוזהר ולא קיבל על עצמו את הברית.

ולפ"ז ראוי לכל אדם שיצא למשימה של מצווה להכניס עצמו למסגרת מחויבות, ולא לסמוך על "שרירות לבו הטוב" שבודאי יבצע המצווה. ועאכו"כ כאשר מדובר בצבור שנתאסף ביחד ונמנה לדבר מצווה, שכל אחד יהיה לו מחויבות כלפי חבריו, ואיש לרעהו יאמר חזק. ואז יזכה שהדברים יתקיימו אצלו בהצלחה, ויזכה לסייעתא דשמיא הדרושה לו, כפי שמבטיחה הפרשה.

ברית בין אוהבים

העולם אומר שברית צריכים לכרות בין שונאים, אבל בתורה מצאנו כריתת ברית בין אוהבים דווקא. כברית בין הבתרים שכרת הקב"ה ברית עם אברהם. ופרש"י שם שזה כברית שכורתים שני ידידים, והטעם לברית שכורתים ידידים הוא להביא לכך שאהבתם לא תהיה תלויה בדבר, ואף כאשר תכבה אש האהבה, יהיו מחויבים זה לזה, וכך יועמק הקשר שביניהם לדרגה שמ"על לטעם ודעת", וזו הסיבה שחייבה תורה בני זוג שרוצים להינשא זה לזה לעשות קניין של קדושין (דבר שלא היה לפני מתן תורה, עיין רמב"ם תחילת הל' אישות), להעמיק ולחזק את הקשר ביניהם. וזו גם הסיבה לכריתת הברית בין ישראל לקב"ה בפרשתנו שנאמר "לעברך בברית ה' אלוקיך" ברית שלא תנתק גם כאשר הם יחטאו, וכך יוכלו לחדש את אהבתם למקום, כחלוף אותה רוח שטות מחטיאה.

ולפי זה אף מי שיש בלבו אהבת המקום ומקיים כל מצוותיו, אל לו להתברך בלבבו שלום יהיה לי שלא ייפול ממדרגתו, אלא עליו להתחזק בברית מחייבת שתועיל לו אף בימים של חולשת הדעת וחוסר השגת אלוקים, ובדרך מליצה "להזהיר גדולים על הקטנים"- שהימים הגדולים ישפיעו על הקטנים... ואף יגיע לעומק אהבה גדולה יותר שאינה תלויה בדבר. כמו שאמר רבא (שבת פח) לאותו המין שלא הבין איך קבלנו את התורה באופן מחייב כל כך בלי לדעת מה כתוב בה, אמר לו עלינו הכתוב אומר: תומת ישרים תנחם, ועליכם הכתוב אומר: "סלף בוגדים ישדם".

ברית- של ערבות זה לזה
עוד אפשר שהאיש הזה אינו רוצה לקבל על עצמו ערבות על כל ישראל, וכך משמע בפרשה שמדברת "אתם ניצבים היום כולכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך", ומסיימת "הנסתרות לה' אלוקינו וגו'" שאין הציבור נענש על עוון שבסתר, רק על מה שיכל לראות ולהוכיח ולבער הרע מקרבו. משמע שמדובר על ברית ה"ערבות", ולכן כיון שהוא לא רוצה להיכנס לברית זו "והבדילו ה' לרעה" שלא יזכה לראות בנחמת הצבור, כפי שאמרו "כל שאינו מתאבל עם הצבור אינו רואה בנחמתם" והנה בר"ה אנו ממליכים את הקב"ה למלך ואין מלך בלא עם, מלכות שייכת לצבור, ולכן בר"ה אנו כורתים ברית של ערבות ציבורית עם הקב"ה וכך זוכים בדין. ובמיוחד בר"ה זקוקים כל יחיד ויחיד לזכות הרבים כמו שנאמר בזוהר הק' שאמרה האישה השונמית עצמה, ואין אומרים בר"ה זיכרונות של יחיד, וישראל נכנסים תחילה לדין לפני אוה"ע משום "מלך וצבור" מלך נכנס תחילה, היינו רק בזכות כלל ישראל, שנתחברו להיות מלך על כל האומות, ואז יש לכל אחד עדיפות.

ובר"ה אנו ממליכים עלינו את הקב"ה, ואין מלך בלא עם, רק בקיבוצם יחד כעם, מקבלת המלכת הקב"ה את התוקף הראוי, ועל זה נאמר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".

ועל כן מי שאינו מוכן לקבל על עצמו ערבות זו אינו ממליך עליו את הקב"ה באמת כמלך, והתורה רואה את זה כחטא עבודה זרה כאילו "לעבוד אלוקים אחרים". ולכן בר"ה שאנו מבקשים להמליך את הקב"ה למלך עלינו להיכנס לברית הערבות הזאת ועי"ז נזכה בדין.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il