ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגדרת מצוות שופר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה תקיעת שופר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ערב ראש השנה תשס"ג

הגדרת מצוות שופר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

יש לחקור בגדר מצוות השופר, האם המצווה היא לתקוע בשופר, או לשמוע קול שופר?
מקור השאלה לכאורה טמון בנוסח הברכה, ובכך חלקו הראשונים, שהביאם הרא"ש (ר"ה פ"ד ס"י), וז"ל:
"ור"ת כתב, שיש לברך'על תקיעת שופר' , משום דעשיתה היא גמר מצותה . וראבי"ה הביא ירושלמי 1 : תוקע צריך לברך אקב"ו 'לשמוע בקול שופר' ושהחיינו ואח"כ תוקעין, וכן כתב בה"ג: הא דמברכים 'לשמוע בקול שופר' ולא מברכים'לתקוע בשופר' , או 'על תקיעת שופר' כמו 'על מקרא מגילה', משום דבשמיעת קול הוא יוצא ולא בתקיעת שופר".

מדיוק לשון ר"ת " עשיתה היא גמר מצותה ", משמע שהתקיעה היא גמר המצווה ולא השמיעה, ונוסח הברכה נקבע ע"פ הגדרת המצווה, וכך כתב הסמ"ג מפורש, שהטעם הוא מפני שהמצווה היא התקיעה. וכן בספר יראים סימן תיט [דפוס ישן - קיז] "וכי מברך מברך על תקיעת שופר ושהחיינו". ולדעת בה"ג וראבי"ה מברך לשמוע קול שופר, והנימוק הוא " דבשמיעת קול הוא יוצא ולא בתקיעת שופר", משמע שהגדרת המצווה היא השמיעה. וכן משמע ברמב"ם שהמצווה היא לשמוע קול שופר. וכך הגדיר את המצווה בהקדמתו להלכות שופר " לשמוע קול שופר באחד בתשרי ". וכן כתב בספר המצוות "מצווה הק"ע היא, שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי, והוא אמרו יתעלה בו (פינחס כט) יום תרועה יהיה לכם".

וכן כתב בהלכות (שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה א):
" הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, וכו'", הדגיש בדבריו, שהמצווה היא לשמוע קול שופר. וכן נוסח הברכה לפי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י) "ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר וכל העם עונין אמן".

ובאופן ברור יותר הגדיר זאת הרמב"ם בשו"ת שלו (סימן קמב ד"ה השאלה הכ"ד)
"השאלה הכ"ד שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר ? התשובה: ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצווה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה , והיוצא מזה, שאלו הייתה המצווה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אוזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצווה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצווה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב , ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר".

הרמב"ם הגדיר את המצווה בתשובתו באופן חד כ"סכינא חריפא", ומדבריו למדנו, שהתקיעה אינה אלא הכשר מצוות השמיעה, כמו עשית הסוכה שהיא הכשר לישיבתה. ורק השמיעה היא קיום המצווה.

רמב"ם לשיטתו פוסק גם בעניין שופר הגזול, (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה ג), וז"ל:
"שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצווה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל , וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה , ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצווה. השגת הראב"ד: ואין בקול דין גזל. א"א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א)".

מפרש המגיד משנה, שאין כוונת הרמב"ם לומר, הואיל ואפשר לתקוע בלי לנגוע בשופר ממילא אין העבירה גורמת את המצווה, אלא אע"פ שנוגע בו, כיון שהמצווה היא לשמוע קול שופר, לא שייך נגיעה ולא הגבהה בקול, ולכן אין בקול דין גזל, ומקור הדברים מן הירושלמי (ריש פ"ג דסוכה), בעניין שופר של ע"ז שכשר, ולולב של ע"ז פסול, ושואל הירושלמי "מה בין שופר ומה בין לולב? אמר רבי יוסה: בלולב כתיב, 'ולקחתם לכם' משלכם לא משל איסורי הנייה, ברם הכא 'יום תרועה יהיה לכם' - מכל מקום. אמר רבי לעזר: תמן (בלולב) בגופו הוא יוצא, הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה". הרמב"ם נקט תירוץ שני, שהמצווה היא לשמוע קול שופר ואין אסור הנאה או גזל בקול.

והנה הירושלמי שם אינו מדבר על שופר הגזול, אלא על שופר של איסורי הנאה כעבודה זרה, והרמב"ם לקח משם את הטעם גם על שופר הגזול. וזאת מפני שלפי הרמב"ם אין מצווה הבאה בעבירה פוסלת את המצווה 2 , ופסול של לולב הגזול הוא משום שצריך "לכם" - משלכם. וא"כ דין שופר הגזול דומה לשופר של ע"ז שאסור בהנאה ואינו "לכם", אבל כיון שיוצא בשמיעת קול השופר לא שייך פסול של "לכם". ובכל אופן למדנו מדבריו, שמצוות השופר היא בשמיעת הקול.

ולפי זה אפשר לבאר את השגת הראב"ד, דלכאורה מה השיג על הרמב"ם, מאי נפקא מינה מאיזה דרשה לומדים להכשיר שופר הגזול, האם רק משמעות דורשים איכא ביניהו? אלא שהראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר להלכה שהמצווה היא בתקיעת השופר, ולא בשמיעת הקול, ולכן הסברו של הרמב"ם שאין גזל בקול אינו מספיק, והוכרח לומר את התירוץ הראשון בירושלמי משום דכתיב " יום תרועה יהיה לכם, מכל מקום ".

נמצא לסיכום, שיש מחלוקת הראשונים אם המצווה היא לתקוע בשופר, או שהמצווה לשמוע קול שופר. אלא שהבנה זו במחלוקת הראשונים מעוררת קושיות חמורות על שתי השיטות.

הקושיות על שיטת ר"ת

א. הרא"ש שם מקשה על ר"ת מהתוקע לתוך הבור, ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהיה הוא עצמו עולה מן הבור, (ראש השנה דף כח עמוד א) "מהו דתימא: זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור, וקא מיערבב קלא - קא משמע לן". משמע שאפילו הוא עצמו שתקע לא יצא אם לא שמע קול תקיעה ברור. (והנה השומע מחברו בודאי צריך לשמוע קול שופר ברור, מדין "שומע כעונה", אבל התוקע עצמו הרי תקע, ולר"ת לכאורה הרי די בכך לקיים המצווה?!). ולשיטת החולקים ניחא, שכל המצווה היא לשמוע קול שופר, ולכן גם התוקע צריך לשמוע.

ב. ויתרה מזאת יש להוכיח מחצי עבד וחצי בן חורין, שאינו תוקע להוציא אף את עצמו. וביארו בגמ' (ראש השנה דף כט עמוד א):
"מאי שנא לאחרים דלא - דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות, לעצמו נמי, לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה!".

ולכאורה קשה, מאי שנא מכל המצוות שהוא מחוייב בהם כבן חורין שיכול ומחויב לעשות בעצמו? ואם נאמר שהמצווה בשופר היא השמיעה ניחא, מפני שהתקיעה שתוקע היא רק הכשר מצוות השמיעה, וכמו אינו יוצא בשמיעת תקיעת חצי עבד וחצי בן חורין אחר כך אינו יוצא בתקיעת עצמו שהוא חצי עבד וחצי בן חורין 3 .

ג. שאלה נוספת על שיטת ר"ת, כיצד התוקע יכול להוציא את חברו ידי חובתו במעשה התקיעה, ולכאורה על זה לא שייך לומר "שומע כעונה". דין "שומע כעונה" מתאים יותר למצוות שבדבור 4 , ונראה להטעים זאת כך 5 , הרי יש אומרים "הרהור כדבור דמי", ואף שאין אנו פוסקים כן, אבל אם המהרהר שומע באוזניו את חברו, אפשר שמצטרף שמיעת הדברים מפי חברו להרהור לבו ונחשב השומע לעונה. אבל בתקיעת שופר קשה להסביר איך התקיעה תחשב לשומע?!

אולם לפי הרמב"ם, שהמצווה היא רק לשמוע קול שופר, מובן מדוע השומע יצא, כי הוא שמע קול שופר, ובזה קיים את כל המצווה.

הקושיות על שיטת הרמב"ם
א. מובא במשנה (ראש השנה דף כט עמוד א):
"חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".

הקשו האחרונים (יום תרועה, שאגת אריה) על הרמב"ם, שהמצווה היא רק לשמוע קול שופר, מדוע חש"ו אינם יכולים לתקוע, והשומע יכוון לצאת בשמיעתו לצאת ידי המצווה, שזו כל המצווה לשמוע? ויתרה מזאת, הרמב"ם אף דימה את התקיעה לבנין הסוכה, ושם הלכה שסוכת גנב"ך (סוכת גויים נשים בורגנין כותים) אע"פ שעשאוה כאילו שאינם בני חיובא כשירה, הואיל והיא רק מכשירי מצווה, והיושב בסוכה הוא המקיים את המצווה. על זה ענו האחרונים, שצריך לומר, שכדי שיחשב לתקיעה של מצווה צריך התוקע להיות בר חיובא, ואם לאו אין זו תקיעה של תורה אלא קול אחר שאין יוצאים בו. ולא דמי למצוות סוכה, שאפילו אם עשאה לצל כשרה ויצא בה יד"ח.

ועדין קשה, מה החיסרון בכך שאינו בר חיובא, כשבא לעשות דבר שהוא רק הכשר מצווה?

ויתרה מזאת, הנה שולחן ערוך (או"ח סימן תקפ"ט ס"ב) פסק, וז"ל:
"חרש שוטה וקטן פטורים; וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא, דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא . הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (ב"י)".

לכאורה מדוע המדבר ואינו שומע, שהוא כפקח לכל דבריו, אינו יכול לתקוע תקיעה של חיוב שתוציא את השומע, ומה שהוא אינו יכול לקיים את המצווה זה בגלל שהוא אנוס, ודומה למי שאין לו יד שמאל שכשר לכתוב תפילין 6 ? ואפשר לחלק, שבתפילין די שהכותב יהיה "בר קשירה" במובן העקרוני, אבל כדי להוציא ידי חובה בתקיעתו, צריך לתקוע תקיעה של מצווה, והרי הוא אינו יכול לקיים המצווה ופטור ממנה.

אולם אין הלכה זו מוסכמת. רבנו יונתן מלוניל (ר"ה כט) סובר, שהחרש המדבר ואינו שומע, מוציא את הרבים ידי חובתן בתקיעת שופר, וכן מדייק ערוך השולחן מהגמ' חגיגה שדייקה במשנה שם "חרש דומיא דשוטה", מה שוטה שאין לו דעת אף חרש שאין לו דעת, שאינו מדבר ואינו שומע. וכן יש לדייק במשנה שלנו שחרש הוא שאינו מדבר ואינו שומע אבל המדבר ואינו שומע מוציא אחרים ידי חובתן.

ונראה לבאר את חידושו, על פי כל מה שהעלינו לעיל לפי ר"ת, שהתקיעה נעשית בשליחות, א"כ די שיהיה בר שליחות (כמו בר קידושין) כדי שיוכל לבצע שליחות של תקיעה ויוציא אחרים ידי חובתן. ועל אחת כמה וכמה לפי הרמב"ם שהמצווה היא לשמוע שופר, והתוקע עושה רק הכשר מצווה, שהמדבר ואינו שומע, שהוא כפקח לכל דבריו, יכול לתקוע תקיעה של מצווה להוציא אחרים.

ב. שאלה נוספת על שיטת הרמב"ם, במה שפסק (הלכות שופר פ"ב ה"ד) "המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע ".

לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם שהמצווה היא בשמיעת השופר, כיון שהתוקע תקע לשם מצווה והשומע שמע לשם מצווה, הרי השומע מקיים את המצווה בעצמו, ומה צריך את המשמיע שיתכוון להוציאו? והנה בסוגית הגמ' (ראש השנה דף כח עמוד ב) " אמר ליה רבי זירא לשמעיה, איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה ", דנו הראשונים מה טעם צריך כוונת המשמיע? הרא"ש סובר שזה למ"ד מצוות צריכות כוונה, וכן כתב הרז"ה, ולפיכך כתב: "לפום סוגיא דשמעתא מתחוורא כרבא דאמר לצאת לא בעי כוונה... וליתא לדר' זירא דאמר לשמעיה איכוון ותקע לי". ולפי זה החידוש של ר' זירא הוא בהלכות כוונה במצוות, אם די בכוונת השומע או שצריך לצרף גם את כוונת המשמיע, ואפשר משום שקשה להתפיס את הכוונה בשמיעה בעלמא שאינה מעשה לכן צריך גם המשמיע להתכוון להוציאו.

אך יש ראשונים מובאים בר"ן שם, וכן כתב הרשב"א, שר' זירא מצריך כוונת משמיע גם למ"ד מצוות לא צריכות כוונה, וצריך להבין מה טעם צריך המשמיע להתכוון לשם השומע? ולפי מה שהסברנו בשיטת ר"ת שצריך שליחות על מעשה התקיעה, אם כן אשר היה לומר, שכאשר אחד מוציא את חברו ידי חובתו צריך לכוון להוציאו גם למ"ד מצוות לא צריכות כוונה.

אולם מדיוק לשון הרשב"א נראה שלא צריך כוונה להוציא ידי חובה "דלא אמר ר' זירא איכוון למצווה ותקע לי אלא איכוון להשמיעני קול שופר בעלמא ", ולכאורה מה פשר כוונה זו אם אינו מתכוון להוציאו ידי חובתו מדין שליחות?

נראה לומר, שאדרבה! לשיטת הרמב"ם יהיו הדברים מבוארים יותר. שהמצווה היא רק לשמוע, אולם, לדעת ר' זירא כוונת שומע ומשמיע היא כוונה מינימאלית שצריך גם למ"ד מצוות לא צריכות כוונה, כמו שצריך התוקע להתכוון לכל הפחות לשיר, וכן צריך השומע להתכוון לשמוע את שיר השופר ולא לחשוב שזה "חמור בעלמא", כך צריך המשמיע להתכוון להשמיע לשומע, ואם לאו נחשב כאילו שמע מעצמו ובדרך ממילא כשמיעת "חמור בעלמא". (עיין צפנת פענח הלכות שופר).

איחוד השיטות של הרמב"ם ור"ת
לאחר הוכחות ניצחות אלו, שיש מצווה לשמוע קול שופר, וגם שיש מצווה במעשה תקיעה בשופר, נראה לומר שגם ר"ת מודה שיש מצווה לשמוע קול שופר, וגם הרמב"ם מודה שיש מצווה במעשה התקיעה. ובאמת חד אמר חדא וחד אמר חדא ולא פליגי.

שיטת ר"ת
נתחיל בביאור שיטת ר"ת, עלינו למצוא פתח להבין את כוונת דבריו, כפי שהביאם הרא"ש "ור"ת כתב, שיש לברך'על תקיעת שופר' , משום דעשיתה היא גמר מצותה", שמדיוק לשונו למד הרא"ש שהמצווה היא לתקוע ולא לשמוע.

והנה מתוך עיון בדברי ר"ת בספר הישר (סי' ש"מ), נראה שדבריו של ר"ת מתפרשים באופן שונה, ר"ת מסביר שם את הכלל איזה ברכות מברכים ב'על', ואיזה ברכות מברכים ב'ל'? והוא, שכל מצווה שעשייתה היא חד פעמית, והיא גמר המצווה, ואין המצווה נמשכת אח"כ - מברכים עליה ב'על', "כגון: מילה ושחיטה וכיסוי הדם ותקיעת שופר ופדיון הבן וטבילת כלים ונטילת ידים ומקרא מגילה ... על כל אלו וכיו"ב מברך 'על', דכיון שעשו פעם אחת שוב אינו חייב לחזור בו ולהאריך במצוותן". אבל מצוות שקיומן נמשך גם אחר המעשה, או שצריך לחזור ולעשותן, "כגון תורה תפילין וציצית וסוכה בכולן מברך עליהן ב'ל'". נמצא, שלפי ר"ת אכן מברך "על תקיעת שופר" וכפי שציטט הרא"ש משמו "משום דעשיתה היא גמר מצותה" , אולם ממוצא הדברים בספר הישר נראה שאי אפשר לדייק שהתקיעה היא המצווה ולא השמיעה, כי עיקר חילוקו של ר"ת הוא בין מצווה שקיומה נמשך לבין מצווה שעושים אותה במעשה חד פעמי, וא"כ לגבי תקיעת שופר אפשר להבין, שאפילו אם השמיעה היא המצווה ולא התקיעה, מ"מ נכון לומר ש"עשיתה היא גמר מצותה", כי כיון שעשה את מעשה התקיעה אינו חייב לחזור עליה שוב 7 .

לסיכום, נראה לומר שגם ר"ת מודה שיש מצווה לשמוע קול שופר, מכוח כל המקורות בגמרא שהבאנו, ואין ראיה מדבריו שאינו סובר כן.

בעניין הקושיא השלישית, איך מועיל "שומע כעונה" על מעשה תקיעת השופר, נראה לתרץ ע"פ הסברו של החזו"א, שהתקשה בקושיא דומה בעניין קריאת המגילה, כיצד יכול בעל קריאה להוציא ידי חובה את השומעים שאינם רואים את הכתב, והרי הם לכאורה כקוראים על פה? ותירץ, שיסוד זה של "שומע כעונה", הוא כעין שליחות של הקורא להוציא את השומע, וכיון שהקורא קורא מתוך הכתב, הרי זה מתייחס גם לשומע 8 . וא"כ גם בנידון דידן התוקע בשופר הוא כעין שלוחו של השומע להוציאו במצוות התקיעה והיא מצטרפת לשמיעתו 9 .

נראה ש"בית הלוי" (על התורה) חולק על סברת החזו"א, הוא מסביר, מדוע הכהנים מברכים כולם ברכת כהנים, ואין אחד מוציא את כולם? ומתרץ: מפני שנאמר בתורה "אמור להם" בקול רם, ובזה אינו יכול להוציא את חברו! ואם היה סובר כהחזו"א השאלה אינה קיימת, מפני שמה שעושה המשמיע הוא בשליחות השומעים ומוציאם, ואם כן הקול רם של המשמיע מתייחס גם לשומעים!

ולפי זה חוזרת השאלה כיצד התוקע מוציא ידי חובת את השומע בתקיעתו? והנה בחידושי רבינו יונתן מלוניל בפירושו בסוף מסכת ר"ה, הקשה בפירוש את הקושיא הנ"ל, איך אדם יכול להוציא ידי חובה את חברו בתקיעת שופר, כדאיתא בגמרא "ויחיד שלא תקע חברו תוקע לו". ופירש רבינו יונתן:
"דהא לא כתיב 'ותקעתם', כדכתיב בלולב 'ולקחתם', 'שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. אלא 'זכרון תרועה' ו'יום תרועה', לפיכך כיון ששמע התקיעה מחברו 'יום תרועה' איכא, ו'זכרון תרועה' איכא" 10 .

משאלת רבנו יונתן אפשר ללמוד שהבין כר"ת שיש מצווה לתקוע, וממילא היה קשה לו איך אחד מוציא את חברו? והנה תירוצו מדרשת פסוקים אינה נמצאת בגמ', ונראה שהיא ברוח הדרשה שבירושלמי שהזכרנו לעיל, בעניין שופר של ע"ז, לתרץ מדוע יוצא בשופר של ע"ז ובשופר הגזול, ומצאנו שם שני תירוצים: א. שבלולב בעינן "ולקחתם לכם - משלכם" ובשופר "יום תרועה יהיה לכם - מכל מקום". ב. "תמן (בלולב) בגופו הוא יוצא, הכא (בשופר) בקולו הוא יוצא".

נראה ששני התירוצים הנ"ל הם בעצם מרכיבי התשובה של ר' יונתן מלוניל, מהפסוק "יום תרועה יהיה לכם" למדנו שלא צריך שהשופר יהיה "לכם", מפני שלא נאמר תתקעו לכם, אלא "יום תרועה יהיה לכם - מכל מקום", ומשמעות הדברים גם כן שאפילו אחד יתקע ויוציא אחרים, וממילא לא צריך השופר להיות "לכם" משלכם. ותירוץ שני בגמ' מבאר זאת בסברא, הואיל ויוצא בקולו של השופר. לכן לא צריך להיות השופר משלכם, וזאת הסיבה גם לכך, שאחד מוציא את חברו בשופר, שהעיקר הוא שמיעת הקול. ונראה שזו כוונת ר' יונתן מלוניל "כיון ששמע התקיעה מחברו 'יום תרועה' איכא, ו'זכרון תרועה' איכא", יום תרועה - הוא התירוץ הראשון, וזכרון תרועה - הוא התירוץ השני שיוצא בשמיעת הקול.

ונראה ששני התירוצים אינם חולקים אלא משלימים זה את זה, שצריך שאחד יתקע וכולם יוצאים בשמיעת קולו של השופר.

למרות שראינו דרשת הפסוקים, נראה לבאר בסברא מדוע בלולב צריך לקיחה לכל אחד ואחד, ולא מועילה שליחות, ובשופר יכול אחד לתקוע להוציא את חברו, ומועילה בו שליחות, אם הוא שומע את התקיעה ממנו.

ונראה לבאר זאת ע"פ תוספות רי"ד (קדושין מ"ב), שמבאר מתי מועילה שליחות במצוות. ומחלק בין קדושין וגירושין ומצוות שחיטת הפסח שמועילה בהם שליחות, כיון יש בהם תוצאה שאפשר ליחסה למשלח, לבין מצוות שבגופו, שאין להם תוצאה שאפשר ליחסה למשלח כמו הנחת תפילין 11 , שבהן אין דין שליחות. וא"כ הואיל ותקיעת שופר היא מצווה שיש לה תכלית ותוצאה של השמעת קול השופר, לכן במצווה כזאת שייך שליחות. וחברו יכול לתקוע בשבילו. אלא שעל השמיעה עצמה לא שייך שליחות שהיא מצווה שבגופו. ואת כל זה למד מ"יום תרועה" וזכרון תרועה".

ונראה בדרך זו להסביר גם את החזו"א שהזכרנו לעיל, שמפרש את הדין של "שומע כעונה" מדין שליחות, שלמד זאת משופר, שהתוקע הוא שליח להוציא את השומע, ומכאן למד לכל "שומע כעונה", שהוא מדין שליחות 12 .

אולם לאחר העיון, הואיל ורבינו יונתן מלוניל מבסס דבריו על פסוקים שבמצוות תקיעת שופר, נראה שעלינו למצוא הגדרה מיוחדת למצוות תקיעת שופר, שיש בה את שני חלקי המצווה התקיעה והשמיעה, שאופן קיומם שונה, שהתקיעה יכולה להיות צבורית, היינו שאחד יויא רבים ידי חובתן, והשמיעה חייבת להיות לכל אחד ואחד. ונראה לבאר זאת בהקדים באור שיטת הרמב"ם בתקיעת שופר בראש השנה וביובל.

שיטת הרמב"ם בתקיעה בראש השנה וביובל
והנה, בעוד שלגבי תקיעת שופר בר"ה הרמב"ם נוקט בעקביות לשון " לשמוע קול שופר " הרי בהלכות שמיטה ויובל (י',י') הוא כותב "מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בשנת היובל". וכן בספר המצוות מ"ע קל"ז "שציוונו לתקוע בשופר בעשרה בתשרי", ועמד על כך הלחם משנה (הל' שופר פ"א), ועונה, "כיון דאמרינן ביובל דמצווה זו מסורה לבי"ד תחילה, כדכתב רבינו, אם כן משמע דבי"ד מצווין לתקוע, והתקיעה היא עיקר המצווה, משא"כ בר"ה שלא נמסרה התקיעה לבי"ד". היינו, משום שביובל עיקר המצווה מסורה לבי"ד להכריז על שחרור העבדים וחזרת שדות לבעליהם, ולכן מודגשת בו התקיעה, שהרי החיוב המיוחד של בי"ד הוא להשמיע לאחרים את היובל. מה שאין כן בר"ה עיקר המצווה היא לשמוע קול שופר. וכן מדויק ברמב"ם בספר המצוות שמבאר את ההבדל בין שתקיעה בר"ה ליובל, שביובל התקיעה היא להכריז על שחרור העבדים , ובר"ה התקיעה לזכרון לפני ה' . ובהלכות שמיטה ויובל:
"מ"ע לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצווה זו מסורה לבי"ד תחילה, שנאמר: 'והעברת שופר תרועה' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר: 'תעבירו שופר' ותוקעין תשע כדרך שתוקעין בר"ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל".

הרי לנו שעיקר המצווה היא על בי"ד. וכך משמע בחינוך מצווה של"א שמצות יובל מסורה לבי"ד, ולכן "אם עברו בי"ד ולא תקעו ... בטלו עשה זה" 13 .

ולכאורה תשובתו של הלחם משנה אינה מובנת, מה העדיפות שיש לתקיעת בי"ד ביובל על כל ישראל? הרי גם ביובל הלכה היא שכל אחד מישראל חייב לתקוע או לשמוע קול שופר, וכן הקשה במנחת חינוך מצווה של"א? ונראה שהרמב"ם סמך על הגמ' (ראש השנה דף ט עמוד ב) "זו מסורה לבית דין, וזו אינה מסורה לבית דין". היינו תקיעה מסורה לבי"ד ולכן תלתה התורה את חלות היובל בתקיעה, אבל שלוח עבדים שנמסר לכל אחד, לא רצתה התורה לתלות את חלות היובל בכך. ומכאן למד הרמב"ם שיש מחויבות מיוחדת על בי"ד לתקוע כדי שיחול היובל. וכן מפורש בחידושי הריטב"א (ר"ה דף ל) שמסביר מדוע יש לתקוע בזמן ישיבת בי"ד, למרות שלא שייך ביובל גזירה דרבה, שכן כל תקיעה ביובל היא ביום הכפורים שדינו כשבת, ואם היו גוזרים שלא לתקוע לא היו תוקעים לעולם, ואעפ"כ צריך לתקוע בזמן בי"ד, וטעמו של דבר: "אלא משום דאיכא חיובא לתקוע [בית דין] שופר ביובל בבית דין, דנפקא לן מדכתיב 'והעברת שופר תרועה', ובתר הכי כתיב 'תעבירו שופר', דהוי חיובא ליחידים, משמע דתלויה תקיעת יחידים בשל בי"ד", (ומפשטות דבריו משמע שזה דין דאורייתא, וצ"ע), הרי לנו שעיקר התקיעה ביובל מסורה לבי"ד.

אולם קשה הרי למדנו במשנה (ר"ה כו:) "שווה ראש השנה ליובל לתקיעה ולברכות", והוקשו זה לזה ללמוד מצירוף שניהם את מספר התקיעות, ושתוקעים בשופר, ואיך אפשר לומר שיש לכל אחד מהם הגדרה אחרת? לכן נראה לומר, שיובל ור"ה מלמדים זה על זה גם בהגדרת התקיעה, מיובל למדנו שמצווה לתקוע, ומר"ה למדנו שמצווה לשמוע.

יתרה מזאת, גם בראש השנה עצמו, יש דין מיוחד על בית דין לתקוע. וזאת יש לדייק משיטת הירושלמי בעניין תקיעות בר"ה שחל להיות בשבת 14 , מדברי הירושלמי משמע שדין זה שאין תוקעין בשופר בשבת הוא מדאורייתא, ומה שתוקעים במקדש הוא מגזרת הכתוב האומרת שבמקום בי"ד שמקדשים את החודש ויודעים בבירור שהיום ר"ה, ובצירוף לכך שזה מקום המקדש, תוקעים אפילו בשבת. ומה היחוד בבי"ד שבמקדש? נראה שזה בכך שהם מכריזים על חלות יום ראש השנה. ולפי זה תקיעת בי"ד בר"ה דומה לתקיעת בי"ד ביובל, שמצווים לתקוע, וכל היחידים מצווים לשמוע "זכרון תרועה".

ולפי זה יאירו דברי רבינו יונתן מלוניל שהזכרנו לעיל, שיש שני דינים בתקיעת שופר, האחד לתקוע, וזאת למדנו מ"יום תרועה יהיה לכם", ותקיעה זו אין צריך כל יחיד ויחיד לתקוע, זאת היא תקיעה ציבורית לרבים, והדין השני הוא לשמוע, וזאת למדנו מ"זכרון תרועה" שכל יחיד ויחיד חייב לשמוע.

ולפי זה נראה לומר, שגם הרמב"ם בתשובה לא התכוון לומר שאין מצווה כלל לתקוע, אלא שבא למעט את הפירוש שהתקיעה היא מצווה מצד עצמה, ואין הדבר כן אלא המצווה היא לתקוע ע"מ לשמוע. וראיה לדבר מלשונו בתשובתו, שמסביר מדוע אי אפשר לומר שהמצווה היא התקיעה, וז"ל:
"והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אוזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצווה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצווה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר".

מתחילת דבריו נראה, שבא לשלול את הדעה שיש מצווה רק לתקוע, שאם כן הרי שהיה אפשר לסתום את אוזניו ולא לשמוע! ואת ההנחה הזאת בא הרמב"ם להפקיע, אבל אפשר לומר שיש מצווה לתקוע לתכלית של שמיעה, וכדי להדגיש שעיקר המצווה היא השמיעה הביא את הדוגמה של עשית הסוכה כדי לישב בה, אבל אין הם דומים לגמרי, שעשית הסוכה אינה מצווה כלל, מה שאין כן התקיעה בשופר גם היא חלק מהמצווה.

ובכך מיושבים כל הקושיות שהקשינו על הרמב"ם, ולמעשה נראה שאין מחלוקת בין הרמב"ם לר"ת: א. מובן מדוע חש"ו שאינם בני חיובא אינם יכולים להוציא את הרבים ידי חובתן, כיון שהתקיעה היא חלק מהמצווה וצריך לתקוע בר חיובא. אמנם בעניין זה יש מחלוקת על המדבר ואינו שומע שאנוס מלקיים את המצווה אם נחשב לבר חיובא להוציא את חברו. ב. וכן מובן מדוע צריך כוונת משמיע כדי ליצור את הקשר בין השומע למשמיע.

האם אפשר לדייק מנוסח הברכה על הגדרת המצווה
נראה שאין לדייק מנוחס הברכה על הגדרת המצווה. וכך משמע מהר"ן על פסחים פרק קמא, שנוסח הברכה על השופר אינו מלמד על הגדרת המצווה. הר"ן שם דן בעניין נוסח הברכות, מתי מברכים ב"על" ומתי בלמ"ד, אומר שזה תלוי אם המצווה נעשית ע"י עצמו או ע"י שליח, ולכן מברכים "לשמוע קול שופר", מפני שכל אחד ואחד צריך לשמוע בעצמו. ומברכים "על מקרא מגילה", מפני שאחד קורא ומוציא את כולם. וממשיך ושואל, מדוע לא מברכים להיפך "על תקיעת שופר" שהרי אחד תוקע ומוציא את כולם, וכן "לשמוע מגילה" שכל אחד ואחד צריך לשמוע? מפני שבמגילה יש להקפיד על פיסוק אותיותיה, וזה מודגש בקריאה, משא"כ בשופר נשמע קול בעלמא ולכן יש להדגיש את השמיעה. נראה מדבריו ששתי הנוסחאות באות בחשבון, והעדפה של אחת מהן "לשמוע קול שופר" היא מסיבה צדדית. משמע שגם התקיעה היא מצווה, וא"כ יש כאן אולי שיטה שלישית, שהמצווה היא גם בתקיעה וגם בשמיעת הקול.

זאת ועוד, נראה שנוסח הברכה נקבע לפי מעשה המצווה ולא תמיד לפי הגדרת המצווה, כגון הברכה על הציצית "להתעטף בציצית". והקשה תוספות (יבמות דף צ עמוד ב):
ד"ה "כולהו נמי שב ואל תעשה הוא" - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר"

היינו שמצוות ציצית היא לקשור את הציצית לאחר שאנו לבושים בבגד של ד' כנפות, ולפי זה הקשה על נוסח הברכה "ומיהו קשה, מדמברכינן 'להתעטף בציצית' משמע, דבשעת העיטוף עביד מצווה, ומלשון להתעטף מוכיחות נמי, [בה"ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא". ומכוח קושית התוס' צריך לומר שנוסח הברכה נקבע על פי המעשה שאנו עושים בפועל והוא להתעטף בציצית, ואין אנו קושרים את הציצית לאחר שמתכסים בה. וכן אנו מברכים להניח תפילין אע"פ שהמצווה היא שיהיו מונחים עלינו, ו"לקבוע מזוזה" אע"פ שהמצווה היא שהיא תהיה מונחת על פתח הבית. וכיון שכדי לשמוע קול שופר צריך לתקוע אפשר שכך תקנו לברך "לתקוע בשופר" אע"פ שהמצווה היא לשמוע קול שופר.

תקיעת שופר לנשים כשהתוקע כבר יצא
הרא"ש כתב במסכת ראש השנה פ"ד ס"ז שאנשים שכבר יצאו ידי חובתם בתקיעת שופר יכולים לתקוע להוציא נשים. וכן מבואר ברמ"א (סימן תקפ"ט ס"ו "והמנהג שהנשים מברכות לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים". הרי מבואר שיכול לתקוע לנשים אלא שאסור לברך בשבילן. ונשאלת השאלה הרי נשים לא חייבות בתקיעת שופר, שזו מצווה שהזמן גרמא, ולכאורה כל הדין של "יצא מוציא" מבוסס על "ערבות", ולא שייך ערבות למי שעצמו אינו חייב?

ובמקום אחר חידשתי, שכל מה שבר חיובא תוקע בזמן חיובו הוא תקיעה של מצווה, שהתורה לא קבעה שעור למעלה אלא שעור למטה, כמה יתקע לכל הפחות, וכל מה שמוסיף לתקוע הכל נכלל בכלל תקיעה של מצווה. ומה ש"יצא מוציא" צריך "ערבות" זה בשביל להוציא בברכה שאינו יכול לברך לאחר שכבר יצא. ולפי זה מובן מדוע מי שכבר יצא ידי חובתו בשופר יכול להמשיך לתקוע תקיעה של מצווה להוציא את הנשים.

ועוד ניתן לתרץ, לפי מה שאמרנו לעיל, שבתקיעת שופר יש שני חלקים, התקיעה והשמיעה, בעניין התקיעה אחד מוציא את חברו מדין שליחות, ובעניין השמיעה חייב כל אחד ואחד לשמוע בעצמו. וא"כ בשביל להיות שליח עבור השני אינו צריך להיות מחויב עתה, אלא צריך להיות בר תקיעה, שהתורה חיבתו, ולכן גם עם הוא כבר יצא ידי חובתו יכול להיות שליח להוציא את הנשים (ולא צריך לזה ערבות), ואת שמיעת השופר תשמע היא עצמה. (וכך מצאתי אח"כ במקראי קדש ר"ה).

משמעות תקיעת שופר בראש השנה וביובל
הזכרנו לעיל את המשנה "שווה ר"ה ליובל לתקיעה ולברכות", ההשוואה בין ר"ה ויובל נובעת מכך שהלכותיהן הוקשו זה לזה, ונלמדו זה ומזה. אלמלא יובל לא היינו יודעים שמצווה לתקוע בשופר (שופר מוזכר רק ביובל), וכן לא היינו יודעים שיש שלוש תרועות (שתים מוזכרות בר"ה ואחת מוזכרת ביובל), וכן לא היינו יודעים שתקיעה לפניה ולאחריה (ביובל נאמר "והעברת שופר תרועה ... תעבירו שופר" שכאן שתקיעה לפניה ולאחריה). נמצא שההיקש כאן לא רק משווה אותם אלא מחבר אותם להיות כמצווה אחת גמורה. ולאחר העיון בהגדרת המצווה ראינו ששתיהן שוות גם בתקיעה ובשמיעה. וזה היה היסוד לדברי חכמינו ז"ל שהם שווים גם לעניין הברכות "מלכויות זכרונות ושופרות". ולכאורה מה שייכות אמירת מלכויות ביובל שבו משתחררים העבדים? ומאידך גיסא, צריך לומר שיש קשר מחשבתי של משמעות תקיעת יובל בראש השנה, ובמילים אחרות, מה עניין שחרור עבדים בראש השנה?

נראה שהמלכת ה' היא שגורמת את שחרור העבדים, וחזרת שדות לבעליהן, מפני שביובל מתברר "כי לי הארץ", וממילא משתחררים העבדים וחוזרות השדות לבעליהם, כיצד נעשה עבד? ע"י שלא היה מודע לכך שהוא עבד ה', ואוזנו לא שמעה את המסר הזה נעשה עבד עולם, כמו שאמרו חז"ל (קידושין דף כב עמוד ב):
"רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה) 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע".

וכן אמרו חז"ל (ערובין דף נד עמוד א):
"ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'חרות על הלחת' ... רב אחא בר יעקב אמר: אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות".

ובאליהו זוטא (פרשה יז) "אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ובלשונו של רבי יהודה הלוי "עבדי זמן עבדי עבדים, עבד ה' הוא לבדו חפשי". למדנו מדבריהם, מי שאינו משעבד עצמו לה' הופך להיות עבד ורק מי שמשעבד עצמו לה' משתחרר מכל עבדות.

והנה היובל מתחיל בראש השנה, אלא שכל הלכותיו תלויות בתקיעת שופר של יובל, וכמו שאמרו חז"ל והובא ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל (פרק י הלכה יד):
"מר"ה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן".

המציאות הזאת של העבדים בין ר"ה ויוה"כ מזכירה את דברי חז"ל על עשרת ימי תשובה שבהן "בינונים תלוין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה", והכל תלוי בקבלת מלכותו יתברך, ולכן שווה ראש השנה ליובל לתקיעה ולברכות, בשניהם אנו תוקעים להמליך עלינו את ה' ואומרים מלכויות וכו' וכמו שביובל משחררים העבדים, כן בכל ר"ה אנו משתחררים מעבדות היצר ועבדות לטרדות הזמן.

והדברים מפורשים בספר שבולי לקט שמסביר מדוע אנו אומרים בראש השנה בקדוש "זכר ליציאת מצרים"? מפני שבר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים (ר"ה י"א.), וכן ביום הכפורים אנו מזכירים זכר ליציאת מצרים מפני שבו משתחררים עבדים ביובל, ולכאורה העובדה שבטלה עבודה מאבותינו במצרים בר"ה אינה מפורשת בתורה, ואינה נראית כדבר מרכזי שיש הזכיר אותו בר"ה, וכן שחרור העבדים הוא רק בשנת החמישים של יובל ולא בכל שנה ושנה ומדוע ראו חכמים צורך להזכיר זאת? לפי דברינו הדברים מבוארים, מפני שהשחרור מעבדות הוא מעצם מהותם של ר"ה ויוה"כ, כי ע"י קבלת עול מלכות שמים אנו יוצאים לחרות.


^ 1 קרבן נתנאל העיר שלא מצא זאת בירושלמי, ואולי אין זה ציטוט מירושלמי, אלא למד זאת מירושלמי ריש פ"ג דסוכה, בעניין שופר של ע"ז שיוצא בו "תמן בגופו הוא יוצא, הכא בקולו הוא יוצא", משמע שהמצווה בשמיעת קול השופר.
^ 2 עיין ברמב"ם הלכות לולב פ"ח ה"ט שפסל לולב הגזול רק ביום הראשון משום "לכם". פסק כשמואל בפרק לולב הגזול, דלית ליה מצווה הבאה בעברה.
^ 3 יש יתרון בהוכחה זו מקודמתה, בהוכחה הקודמת ניתן אולי לומר שעיקר המצווה היא התקיעה והשמיעה היא רק שעור בתקיעה, ולכן צריך לשמוע את התקיעה, אבל מהוכחה זאת רואים שעיקר המצווה היא השמיעה והתקיעה של עצמו היא הכשר מצות השמיעה ולכן לא יוצא אף בתקיעת עצמו.
^ 4 תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד ב "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה - דכתיב מלכים ב כב את (הדברים) מסורת הש"ס: [כל דברי הספר] אשר קרא (יאשיהו) מסורת הש"ס: [מלך יהודה], וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה".
^ 5 הסבר זה שמעתי ממו"ר הרה"ג רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א.
^ 6 משנה ברורה (סימן לט ס"ק ט) "בכל - ומי שנקטעה ידו השמאלית אע"פ שאינו בקשירה יכול לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה".
^ 7 קרבן נתנאל על הרא"ש בר"ה מקשה סתירה מהרא"ש בפסחים ז' בסוגית הברכות, מביא את החילוק הנ"ל של ר"ת וכתב שלכן מברכין על השופר 'לשמוע קול שופר', כיון שמפסיקים בין תקיעות שמיושב לתקיעות דמעומד, נחשב למצווה שיש בה שיהוי ולכן נוסח הברכה ב'ל'. וזה סותר מה שכתב בשם ר"ת לברך 'על תקיעת שופר'? ונראה לישב, שהרא"ש הביא בשם ר"ת רק את החילוק שלו, ולפי דבריו הסביר גם את שיטתו שממברך 'לשמוע קול שופר', וזה לא מדברי ר"ת עצמו. ובאמת הסבר זה של הרא"ש קצת קשה, שכן החזרה על התקיעות היא כדי לצאת כל הדעות, ואינו דומה למצווה שיש בה שיהוי מצד עצם חיובה.
^ 8 יש להעיר, שבודאי אין כוונתו לומר שזו שליחות גמורה, כי אז לא היה צריך השומע לשמוע כלל, אלא מתבצעת גם שליחות לשלימות המצווה.
^ 9 לעצם שאלת החזו"א מקריאת המגילה, אפשר לתרץ, שקריאת המגילה מתוך הכתב היא דין צדדי בקיום המצווה, מהטעם שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, וכיון שהקורא אומר מתוך הכתב זה מספיק גם עבור השומע, דוגמא לכך אפשר להביא מקדוש שטעון כוס, ברם די שהמקדש יברך על הכוס ואין צורך שגם השומעים יחזיקו כוס בזמן שהם יוצאים ידי חובתם. אבל בשופר לפי ר"ת לכאורה עיקר המצווה היא בתקיעה, וכאן אנו חיבים לבוא לחידושו של החזו"א, שהתוקע מוציא בתקיעתו מדין שליחות.
נראה שיש ראיה לדברי החזו"א מהר"ן (מגילה דף ז: בדפי הרי"ף) הר"ן מביא את רבינו שמואל הסובר, שמי שמכוון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא אף למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה. וכן את ראיתו של הרשב"ם מכך שהשומעים הבדלה בבית הכנסת חוזרים ומבדילים בבית, משמע שמועילה כוונתם שלא לצאת יד". אלא שהר"ן דוחה ראיתו ואומר ששם בהבדלה שאני, מפני שהשומע אינו מבדיל בעצמו אלא שומע מפי המבדיל, ובכדי לצאת ידי חובה בשמיעה זקוקים לדין שומע כעונה אשר בנוי על שליחות, ואם אינו רוצה בכך אינו מיוצא יד"ח. הרי לנו שדין "שומע כעונה" מבוסס על שליחות.
^ 10 וכך ראיתי בפירוש בספר "כפות תמרים" למהר"ם בן חביב, שהקשה: כיצד יוצא אדם בתקיעת זולתו הא מצווה שבגוף ליתא שליחות? ומתרץ, דיש לומר, שהפסוק "יום תרועה יהיה לכם", משמע שכל ישראל יוצאים בתקיעה אחת, כדדרשינן כל ישראל יוצאין בסוכה אחת, אם כן גלי קרא, דלעניין תקיעות מצי לעשות שליח, ולא הקפיד בגוף של האדם אלא על השמיעה, עכ"ד.
הרעיון הוא כמו שכתב רבינו יונתן מלוניל, וכוון לדבריו מבלי לראותו, אלא שיש בדבריו תוספת הסבר, שהמצווה מתחלקת לשנים, על התקיעה מועילה שליחות, ועל השמיעה לא מועילה שליחות, וצריך לשמוע בגופו.
^ 11 קצות החושן סימן קפ"ב הקשה על הבנה זו בתוספות רי"ד, מדוע לפי ב"ש יש שליח לדבר עבירה, באומר צא והרוג לי את הנפש, וכאן אין איזה חלות דין שיתיחס למשלח? ולכן הבין אחרת בדבריו, שכוונתו לחלק בין מצווה שיש בה מעשה למצווה שאין בה מעשה כגון הנחת תפילין שהן מונחות עליו ומקיים את המצווה ממילא. ונלע"ד לענות על קושיתו, שבעבירה שבין אדם לחברו שע"י נגרם לו נזק, נוצרה מציאות שמחיבת את המזיק לשלם, וכן אם הרג נאמר "ונתת נפש תחת נפש", ואם יש שליחות לדבר עבירה חל החיוב הזה על המשלח. אבל בשכר ועונש שהם רק כלפי שמיא זה שייך אך ורק לעושה המעשה ולא ניתן להעבירו בשליחות, אלא אם כן יש כאן פעולה שיש לה תוצאה ואת התוצאה יקבל המשלח. ולע"ד תקיעת שופר יכול להיחשב לפעולה שעיקרה שמיעת הקול, ושייך בזה שליחות.
^ 12 אולם יש קושי לפרש את הסברא שתועיל שליחות במגילה. מפני שקיי"ל בק"ש ובמגילה, שאם קרא ולא השמיע לאוזנו יצא (מגילה י"ט:), ואם כן אין כאן מעשה מצווה שיש לו תוצאה, שאותה אפשר ליחס למשלח. והנה ראיתי בספר "קהילות יעקב" חלק ו' סימן ה', שהקשה על הר"ן ששואל מדוע אין מברכים "לשמוע מגילה", והרי אין מצווה בשמיעה כלל רק בקריאה אפילו לא השמיע לאוזנו? ומתרץ, שגם שמיעת הלב נחשבת לשמיעה, אלא שלא צריך להשמיע לאוזנו ובשופר לא שייכת שמיעת הלב, כיון שצריך לשמוע את קול השופר. ולפי זה גם במגילה וגם בשופר המצווה מורכבת מתקיעה ומשמיעה, ולכן לפי הכלל שאמרנו מועיל כאן שליחות.
^ 13 לפי זה אפשר גם להסביר, מדוע גם בהלכות תעניות כתב הרמב"ם "מצות עשה להריע", ולא אמר מ"ע לשמוע קול שופר, מפני שגם בתעניות המצווה מוטלת על בי"ד להכריז על חובת התרועה, היא התפילה בעת צרה, כמו שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'" ומפורש ברמב"ן (במלחמות ה' במסכת ר"ה) שהמצווה חלה רק במלחמה של כלל ישראל, ולא בצרה של יחידים, וא"כ זו מצווה צבורית המוטלת על בי"ד.
^ 14 תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ד דף נט טור ב ה"א "ױרבי אבא בר פפא א"ר יוחנן ורשב"ל הוון יתיבין מקשיי אמרין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אין דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה אין לית הוא דבר תורה אף במקדש לא ידחה עבר כהנא אמרין הא גברא רבה דנישאול ליה אתון שאלון ליה אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחר אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהו' חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין ר' זעורה מפקד לחברייא עולון ושמעון קליה דרבי לוי דרש דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן ועל ואמר קומיהון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחר אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין מעתה אף במקדש לא ידחה תנא באחד לחדש מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה תני ר"ש בן יוחי והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il