ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צום יום הכיפורים - עינוי נפש או כמלאכים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור ענינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת שובה תשס"ג

צום יום הכיפורים - עינוי נפש או כמלאכים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

אנו היום בשבת שובה, לפני היום הקדוש והנורא יום הכיפורים, " שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם וגו'". ונראה להתבונן בעומק מצוות היום להתענות בו, מתוך עיון בהבדל שבין ר"ה ליוה"כ. קראנו השבת (דברים פרק לב) " האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי " 1 . ונראה שראש השנה הוא בבחינת "שמים", בו אנו ממליכים את ה', ועיקר תפילתנו היא "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", בתפילת ר"ה אנו מבקשים רק על גילוי מלכותו יתברך בעולם, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'", ודוחים כל בקשות פרטיות למרות שאנו מודעים לכך שהוא יום הדין. נמצא, שביום זה אנו נוסקים עד שמים, להמליך עלינו מלכו של עולם. לעומת זאת יום הכיפורים הוא בבחינת "ארץ", בו אנו עוסקים בתיקון עצמי, עד לוידוי על חטאנו, מירוק כל לכלוך עבירה, שיש בו טינופת שפיר ושליה, וממילא נמצא בו גם בקשות גשמיות, של הכהן הגדול שביציאתו אומר תפילה קצרה על הגשמים ועל המעוברות שלא יפילו, וכן בפיוטים יש בקשות לשנה טובה, נמצא, שביום זה אנו יורדים עד הארץ לתקן את עצמנו.

נראה ששני הדרכים הללו של ר"ה ויוה"כ, מזכירים את המחלוקת בין האחים הק' ר' אלימלך מליז'נסק ור' זושא מאניפולי זצ"ל, כיצד להגיע לשלמות. ר' אלימלך טען שצריך להתחיל עם עיון בגדלות הבורא, ור' זושא טען שצריך להתחיל בעיון בשפלות עצמו. וכן ר"ה הוא מבט על גדלות הבורא, ויוה"כ הוא מבט על שפלות עצמו. ובמוצא שני הדרכים הללו נביא לידי שלמות.

כך אפשר לפרש גם את המחלוקת בין החכמים הבאה (יבמות דף קה עמוד ב):
"דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר: מלכים א' ט' והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר: איכה ג' נשא לבבנו אל כפים. אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפלה; אמר להו, כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו".

השאלה אם לשאת עיניים למעלה לראות גדלות הבורא, או ליתן עיניו למעטה לראות שפלות עצמו, והמסקנה שצריך אדם לשתי המידות הללו, ולכן ייתן עיניו למטה ולבו למעלה.

ולפי זה צריך להתבונן שמצוות היום של תענית, האם היא באה לציין שפלות האדם, ויש בה סיגוף של תשובה, כמו שקראנו היום בהפטרה בספר יואל (פרק ב):
"וגם עתה נאם ה' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד: וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוקיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".

או שהצום בא לכפרה כקרבן, כמו שאנו אומרים בתפילה שלאחר התענית, שיהא מיעוט חלבי ודמי כקרבן. או שיש לתענית זו משמעות אחרת לגמרי, לפרוש מעניני עוה"ז כמלאכים 2 ?

לכאורה מפשט הכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", משמע שיש לענות עצמו, וזה מטרת חמשת העינוים של יוה"כ. וכן שעור האיסור הוא באכילה ככותבת משום "קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה" 3 (יומא דף פ עמוד ב), א"כ אין כאן איסור אכילה רגיל אלא עינוי נפש.

אולם נראה להוכיח שאין מצווה להתענות ביוה"כ, אלא לפרוש מאכילה. הגמ' (יומא דף עד עמוד ב) אומרת:
"תנו רבנן: ויקרא טז תענו את נפשתיכם, יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער, תלמוד לומר ויקרא טז וכל מלאכה לא תעשו. מה מלאכה - שב ואל תעשה, אף ענוי נפש - שב ואל תעשה. ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה - לא נימא ליה קום תוב בטולא, יתיב בטולא וקריר ליה, לא נימא ליה קום תוב בשימשא! - דומיא דמלאכה, מה מלאכה - לא חלקת בה, אף ענוי - לא תחלוק בו".

א"כ אין מצווה להצטער ביוה"כ, ולמעשה בודאי שמותר לשבת במקום שנעים לו בו, ולהפעיל אמצעי מיזוג שלא ירגיש בחום ובקור.

הוכחה נוספת מעצם מקור הלמוד ש"ועיניתם את נפשותיכם" מתיחס לאכילה:
"תניא אידך: תענו את נפשתיכם יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער - תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה - דבר שחייבין עליו במקום אחר, אף ענוי נפש - שחייבין עליו במקום אחר. ואי זה זה - זה פגול ונותר. אביא פגול ונותר שהן בכרת, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת - תלמוד לומר, תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה. אביא הטבל שהוא במיתה, ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה - תלמוד לומר תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה. - אביא את הנבילה שהוא בלאו, ולא אביא את החולין שאינן בלאו - תלמוד לומר תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה. אביא החולין שאינן בקום אכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול - תלמוד לומר תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה. אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו - תלמוד לומר תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה".

הרי לנו שהגמ' דרשה חמש דרשות לרבות כל סוגי האכילה, ואם צריך לענות עצמו פשיטא שכל מיני אכילה אסורים, אלא מכאן שרק אכילה אסורה, ואפשר להבין זאת כפרישה מאוכל כמו פרישה ממלאכה.

ראיה נוספת מזה שביוה"כ יש גם כן דין "חצי שעור אסור מן התורה" 4 . ואם כל האסור הוא עינוי שלא יהיה "מיתבא דעתיה", סביר לומר שכל זמן שלא הגיע לשיעור זה לא התחיל האיסור, דוגמה לדבר, אם יבשל בשבת פחות משעור מאכל בן דרוסאי, לא יעבור על חצי שעור, מפני שלא בשל כלל, אבל אם האיסור הוא "אכילה", ושיעור האכילה ככותבת, מובן שגם בחצי שיעור כותבת עבר על איסור אכילה, כיון שסוף כל סוף אכל.

עוד נראה להוכיח, מהתיחסות הגמ' למי שראה קרי ביוה"כ. וז"ל (יומא דף פח עמוד א):
"תנא דבי רבי ישמעאל: הרואה קרי ביום הכיפורים - ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו שנה - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אמר רב נחמן בר יצחק: תדע, שכל העולם כולו רעב והוא שבע".

לכאורה מה היתרון של מי ששבע ביוה"כ, הלא מצווה היא להתענות בו? אלא מכאן שאין מצווה להיות מעונה, אלא לשבות מעניני עוה"ז, ואם הוא שבע בלא שיעשה מעשה, יצא ידי חובת היום, ואדרבה סימן טוב לו שלא הצטער והוא שבע.

וכך משמע מלשון הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ד) " מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר ויקרא ט"ז תענו את נפשותיכם", הגדיר את איסור האכילה ביוה"כ כשביתה מאכילה, ולא כעינוי נפש.

וכך כתב המהר"ל בדרשתו לשבת שובה:
"וכן כל המצות שצוה השם יתעלה ביום הגדול והקדוש הכל לסלק הגופניות שבאדם עד שהוא כמו מלאך לגמרי, ולפיכך צוה לענות נפשו, הכל לסלק ולמעט את הגוף עד שיהיה האדם קדוש כמו מלאך"

ולכן נקרא יוה"כ "שבת שבתון", שיש בו שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה ושתיה וצרכי הגוף. ובאמת הדברים מפורשים בחז"ל, והביאם הרמב"ן (ויקרא ט"ז,ח):
"ראה ס"מאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה: רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו'".

וכך נאמר על הכהן הגדול שמראהו היה כמראה מלאך ה' צבאות, אמרו חכמינו חז"ל (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כא) "וכל אדם לא יהיה באהל מועד (שם ויקרא ט"ז יז). אמר ר' אבהו: וכהן גדול לא אדם היה? אלא כההוא דאמ' ר' פינחס: בשעה שהייתה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. עליו הוא אומר כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב, ז)". היינו, שהכהן הגדול בבואו אל הקודש פשט מעליו את הגשמיות והיה כמלאך. והוא היה שליחם של ישראל, ואם כן למדרגה זו שואפים ישראל להגיע ביום הקדוש.

לכאורה יש להוכיח להיפך מגמ' (שבת דף קטו עמוד א) "יום הכיפורים שחל בשבת מותר בקניבת ירק. - מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש ".

פרש"י:
"מותר בקניבת ירק - דשבות לאו איסורא דאורייתא הוא, אלא דרבנן, והכא משום עגמת נפש, שמתקן ואינו אוכל, והרי קרוב לעינוי - שרי , ודווקא מן המנחה ולמעלה, שהוא שואף ומצפה לעת אכילה, ואיכא עגמת נפש טפי".


משמע שמהות האיסור הוא עינוי ועגמת נפש! ואולי ניתן לישב, שחז"ל חפשו היתר לאיסור שבות זה להכין מקודש לחול, וכיון שהאיסור הוא לעשות ביו"ט דבר של חול, ולזה יש שייכות מה ליום טוב של יוה"כ לכן התירו זאת.

לכל הרעיון המחשבתי הזה יש השלכות הלכתיות. האם אסור ביוה"כ להזין אדם דרך החלחולת, או ע"י אינפוזיה דרך הוריד? כתב על זה האחיעזר ח"ג סימן ס"א, שאין איסור בדבר כיון שאינו דרך אכילה. ואע"פ שאינו רעב וצמא ע"י זה, ודעתו מיושבת עליו, כיון שאינו דרך אכילה מותר.

האחרונים דנו בשאלה: חולה שחייב לאכול ביוה"כ, האם צריך למעט בהנאתו, ולאכול לחם במקום בשר, ומים במקום חלב? "עמודי אור" סבור שיש לעשות כן ולמעט בהנאה, אולם ה"אור שמח" הוכיח שאין חיוב בכך, כיון שלפי גדרי האכילה אין חילוק אלא בכמות האוכל ולא באיכותו 5 .

ומכל זה נראה שאיסור אכילה ביוה"כ נמדד לפי גדרי אכילה בכל התורה, והוא משום המצווה לשבות מאכילה ושתייה. לפי זה יוצאת מסקנה הלכתית, שמותר לקחת תרופות מקילי צום בערב יוה"כ, שהתורה לא רצתה שנצטער ביום זה , אלא אדרבה שנפרוש מן הגשמיות בלא לחשוב עליה, ועד כמה שאפשר להקל בדבר יותר טוב, וזה הטעם שציותה תורה לאכול בתשיעי וכפי שפרש רש"י כדי להקל על צום.

וכך משמע מרבינו יונה (שערי תשובה שער ד,ח), שטעם התענית כדי שנתפנה לעבודת התשובה. ואדרבה היום הוא יום שמחה וכיון שאי אפשר לאכול בו הקדימו את זמן הסעודה לערב יוה"כ וז"ל:
"ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה ט, א): כל הקובע סעודה בערב יום הכיפורים כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו. והשנית כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצווה, כי יגדל וישגא מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר (דברי הימים א כט, יז): "ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך", ונאמר (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת המצווה בערב יום הכיפורים. והשלישית למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכיפורים ולשית עצות בנפשנו על התשובה ועיקריה".

אחד המקורות המופלאים לאסור אכילה ביוה"כ הוא למוד מאכילת המן במדבר, וז"ל הגמ':
"תנא דבי רבי ישמעאל: נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי, מה להלן ענוי רעבון - אף כאן ענוי רעבון, - ... דברים ח המאכלך מן במדבר למען ענתך, רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל".

לכאורה קשה הרי את המן אכלו ואיך למדו מכאן שיש לצום? אלא מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל, שביום זה אנו ניזונים מן המזון הרוחני של היום שהוא בבחינת מן לפני התגשמותו, והוא נקרא אוכל שאוכלים מלאכי השרת "לחם אבירים אכל איש" - לחם של אבירים - אלו מלאכי השרת, לחם הנבלע באברים. מכל זה נראה שהצום הוא כדי שנהיה כמלאכים. האר"י ז"ל אומר "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי כל כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו- על כל מוצא פי ה' שבלחם יחיה האדם, וביום זה אנו ניזונים ממוצא פי ה' שבלחם.

הכתוב אומר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ושואלת הגמ' וכי בתשעה מתענים? אלא מכאן שיש להוסיף מחול על הקודש. פירש הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: מהכתוב נראה שרק בתוספת יוה"כ אנו מתענים, אבל ביום הכיפורים עצמו אין אנו מתענים אלא "תשבתו שבתכם", וזאת מפני שביום הכיפורים עצמו אנו כמלאכי השרת, שאין מרגישים את צער התענית, ולכן מחשב ששובתים מאכילה, ורק בתוספת יוה"כ נאמר "ועיניתם את נפשותיכם", שאז עדין לא הגיע עצם היום הקדוש, ובזמן זה מורגש העינוי.

עומק נוסף יש בכך שחז"ל דימו את תענית היום לאכילת המן, מפני שהמן הוא סמל למזונותיו של אדם, וביום זה נקבעים מזונותיו לכל השנה כאמור במסכת ביצה (דף טז עמוד א) "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים", היינו לכל השנה.

ע"י המזונות אנו מרגישים את הקשר הישיר לאבינו שבשמים, מובא במסכת תענית (דף ב עמוד א):
" אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים ... במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה , דכתיב תהלים קמה פותח את ידך וגו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא? אמר לך: גשמים היינו פרנסה". (ואפשר להוסיף אף זיווגו של אדם שקשה כקריעת י"ס כמזונות).

אמרו בגמ' (פסחים דף קיח עמוד א):
"(אמר רבי) מסורת הש"ס:[ואמר רבי] יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה . דאילו ביולדה כתיב בראשית בעצב, ובמזונות כתיב בראשית בעצבון. אמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה. דאילו בגאולה כתיב בראשית מח המלאך הגאל אתי מכל רע - מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב בראשית מח האלוקים הרעה אתי".

ופרש"י שהקושי במזונות הוא לא מצד הקב"ה אלא מצד האדם שצריך להרבות בתפילה. ואפשר להסביר זאת, לפי מאמר חז"ל הקודם, מפני שהמזונות לא נמסרו לשליח אלא הכל בפניה ישירה של תפילה לקב"ה.

ולכן בר"ה ויוה"כ שאנו ממליכים עלינו את הקב"ה, אנו מחלים פניו למזונות, שנקצבים אז לכל השנה, ובהם מורגש איך זה ניתן מידו הרחבה, ובלא שליח.

מובא בגמ' (יומא דף עו עמוד א):
"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים".

והנה ביוה"כ אנו מקבילים פני אבינו שבשמים והוא פסק לנו מזונות לכל השנה, אלא שכדי לקבל את מה שנפסק, צריך להתפלל אליו בכל יום, כפי שהמן ירד דבר יום ביומו, כדי שנקביל פניו יתברך תמיד 6 .

חז"ל למדונו שבעשרה מאמרות נברא העולם, וז"ל המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה יז):
"תנינן בעשרה מאמרות נברא העולם, ואלו הן: בראשית, ורוח אלוקים מרחפת, ויאמר אלוקים יהי אור, ויאמר אלוקים יהי רקיע, ויאמר אלוקים יקוו המים, ויאמר אלוקים תדשא הארץ, ויאמר אלוקים יהי מאורות, ויאמר אלוקים ישרצו המים, ויאמר אלוקים תוצא הארץ, ויאמר אלוקים נעשה אדם , מנחם בר יוסי מוציא ורוח אלוקים מרחפת, ומביא: ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם",

נראה שעשרת ימי תשובה הן כנגד עשרה מאמרות, ולפי זה ביום הכיפורים מתגלה המאמר העשירי "נעשה אדם", שמשמעותו שלמות האדם "בצלמנו וכדמותנו", לפעול ולתקן עולם במלכות ש-די. אמרה חסידית אומרת מדוע נאמר "נעשה" בלשון רבים? שהקב"ה פונה אלינו ואומר בואו ונעשה אדם ביחד! וביום הכיפורים שהאדם חוזר בתשובה, הוא זוכה לתקן עצמו ולהיות שותף לקב"ה באמירת "נעשה אדם".

והנה לפי מ"ד ש"בראשית" אינו מאמר א"כ המאמר העשירי הוא " ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו" , שהוא זיווגו של אדם. ובודאי יש לכך קשר עם העובדה שביום הכיפורים קבלנו לוחות שניות, ונקרא "יום חתונתו ויום שמחת לבו", ומזה משתלשל שפע של ברכה לזיווגו של אדם ולשלמות יצירתו.

מהו יום חתונתו ומהו יום שמחת לבו? אמרו במדרש (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ):
"הה"ד ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש שיר השירים ג, יא), ביום חתונתו זה הר סיני, וביום שמחת לבו זה אהל מועד".

והואיל ואהל מועד נקבע בזכות יום הכיפורים שבו נתנו לוחות שניות. אם כן מובן מדוע ביום הכיפורים הוא יום שמחת לבו.

מדוע יום הכיפורים נקרא "יום שמחת לבו"? עומק הרעיון בזה, שבסיני נוצר הקשר הראשון בין כנסת ישראל לקב"ה בחינת יום חתונתו, אולם בחינת הקשר הזה תלויה בקיום הקשר הזה במציאות המעשית של קיום ההבטחות שקבלנו על עצמנו, והן נבחנות דוקא בעתות משבר ונפילה, ולכן לאחר חטא העגל שישראל חזרו בתשובה וקבלו לוחות שניות, הם הוכיחו שהקשר עם הקב"ה הוא קשר של קיימא שלא ינתק, ולכן זהו יום שמחת לבו.

ולפי זה מובן גם הקשר בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות והדברה המקבילה למאמר העשירי, כפי שבארו במדרש אוצר המדרשים (עמוד תפו) "בעשרה מאמרות נברא העולם ... מאמר עשירי:
"ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, כנגד לא תחמוד, מה האדם הראשון לא היה לו אלא אשה אחת ולא חמד אשה אחרת, כך לא תחמוד אשת רעך".

וכן מובן מדוע יוה"כ נקרא "יום חתונתו יום שמחת לבו", מפני שבו מתגלה המאמר העשירי שהוא " לא טוב היות האדם לבדו " והוא כנגד הדברה האחרונה "לא תחמוד אשת רעך", כנגד זיווגו של אדם שגם הוא נגזר ביוה"כ.

ולפי זה יש להבין מה שהשווינו את יוה"כ ל"ארץ", והנה אנו בו כמלאכים? אך לעומת זאת ר"ה הוא כ"שמים", ואנו אוכלים ושותים בו כבני אדם? אלא בר"ה המלכות יורדת עד הארץ, וביוה"כ האדם מתרומם עד שמים כמלאך. הרבי הקוצק אמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" לעשותם שמים.

כעין זה מפרש מהר"ל מדוע משה רבנו נותן התורה היה עשיר, ובריא בגופו עד שנאמר שלא נס לחו ולא כהתה עינו, ור"ע שורש תורה שבעל פה נהרג במיתה קשה, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל? משום שמשה רבנו הוריד תורה משמים לארץ, ולכן היה צורך להוכיח שהתורה נקלטת בארץ בבני אדם שאינם מלאכים, ולכן מפסולתן של לוחות נתעשר משה. לעומת זאת ר"ע דרש כתרי אותיות מה שעלה במחשבה של הקב"ה והוא צריך להוכיח את ההיפך ממשה, שאדם יכול להתרומם ע"י התורה עד לבטול גשמיותו, ולכן ר"ע מסר נפשו על קדוש השם, עד שהפך לבחינת "אותיות פורחות באויר" שמסמל את תורה שבעל פה. והנה יום הריגתו של ר"ע בערב יוה"כ. ואנו רומזים שמו בליל יוה"כ לאחר כל נדרי באמירת "אור זרוע לצדיק ולישר י לב שמח ה" סופי תיבות עקיבה, יום זה מתאים למידתו של ר"ע מפני שאנו מבטלים את גשמיותנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכי השרת.

ונראה שבסוכות יש שילוב של שני הענינים הנ"ל. ומתחברים שמים וארץ בדרך טבעית של תשבו כעין תדורו ואנו חוסים בצילא דמהמנותא, והחיבור שנעשה בינינו לקב"ה מושלם, ויום חתונתו הופך ליום שמחת לבו.


^ 1 השמים מסמל שמימיות והארץ ארציות. כך בילקוט שמעוני (תורה פרשת האזינו רמז תתקמב) "דבר אחר האזינו השמים על שם שניתנה תורה מן השמים שנאמר אתם ראיתם וגו', ותשמע הארץ שעליה עמדו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". מדרש תנחומא (פרשת האזינו סימן ב) "[האזינו השמים ותשמע הארץ]. אמר ישעיה שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיה א ב), מה ראה ישעיה לומר שמעו שמים והאזיני ארץ, אלא ללמדך שכל דברי הנביאים שוים, משה אמר האזינו השמים, וישעיה אמר שמעו שמים. אמר ר' עקיבא מלמד כשאמר משה את התורה בשמים היה, ומדבר עם השמים כאדם שהוא מדבר עם חבירו שאמר האזינו השמים, וראה הארץ רחוקה ממנו, ואמר ותשמע הארץ אמרי פי, אבל ישעיה שהיה בארץ, אמר שמעו שמים, [שהיו הן] רחוקים ממנו, אחר כך אמר האזיני ארץ, שהיתה קרובה לו".
^ 2 מנהג ישראל ללבוש קיטל לבן ביוה"כ, וגם בזה מצאנו שני פירושים, א. שהוא בגד של מתים, להזכיר לו יום המיתה ב. שהוא בגד לבן, להדמות למלאכים שהם טהורים, ולכהן גדול שלובש בגדי לבן.
^ 3 בגמ' שם "מתקיף לה רבי זירא: מאי שנא אכילה - דכל חד וחד בככותבת, ומאי שנא שתיה דכל חד וחד בדידיה? אמר ליה אביי: קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא. בשתיה - בדידיה מיתבא דעתיה, בדחבריה לא מיתבא דעתיה. - מתקיף לה רבי זירא: וכל העולם כולו בככותבת, ועוג מלך הבשן בככותבת? אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה. מיהו, כולי עלמא - טובא, ועוג מלך הבשן - פורתא. מתקיף לה רבי זירא: בשר שמן - בככותבת, ולולבי גפנים בככותבת? אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה. - מיהו, בשר שמן - טובא, לולבי גפנים - פורתא. מתקיף לה רבא: כזית בכדי אכילת פרס, וכותבת בכדי אכילת פרס? - אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בטפי מהכי - לא מיתבא דעתיה". משמע שכל כללי השעור של יום הכפורים הוא על פי שקול דעת חז"ל מה מישב דעתו של אדם. ולכאורה הרי שעורין הלכה למשה מסיני? המהר"ץ חיות שם מישב שהשעורין נתנו מסיני באופן כללי, ובלי פירוט איזה שעור לאיזה איסור, וחז"ל קשרו ביניהם לפי סברתם. ולפי דבריו נראה לישב גמ' נוספת שם "אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום, והכתיב ויקרא כז אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! - אלא: שכחום וחזרו ויסדום".


ואם כל השעורים נתנו מסיני, לא שייך לחדש זאת בסברא אלא בנבואה, ואחרי שנתנה תורה אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה? אלא לפי הנ"ל אפשר שנשכח רק איזה שעור לאיזה איסור, שהוא חידוש הלכתי שנשכח, ואח"כ חזרו חכמים וחידשו זאת בסברתם. בכל אופן אנו רואים שהשעור של יוה"כ הוא לפי כללי העינוי וזה מהות דינו.
^ 4 כל סוגית הגמ' על חצי שעור נאמרה במסכת יומא בענין אכילה ביוה"כ.
^ 5 כן מוכח מסתימת הגמ', שדברה על "הקל הקל תחילה", ולא הזכירה שיש למעט בהנאה. ועיין בקוץ "אורייתא" בעניני ימים נוראים, מאמרו של הרה"ג אשר ווייס שליט"א, שהוכיח שיטת האור שמח.
^ 6 עיין תוספות (ראש השנה דף טז עמוד א), שהקשה איך מתפללים כל השנה על המזונות לאחר גזר דין של ר"ה? וז"ל: "ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין (דף יז:) שאם פסקו גשמים מועטין שיורידם המקום בזמנן". והוא כפי שאמרנו שצריך תפילות בכל יום כדי לקבל את השפע באופן המועיל.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il