ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סוכות - חג של צמצום פערים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ד

סוכות - חג של צמצום פערים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

שמחת החג - שמחה של צמצום פערים
אמרו חכמים:
"חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו" (שו"ע או"ח תקכט, ב).

והגברים רגילים לשמוח בבשר ויין, לפיכך מצווה לאכול בחג בשר ויין (פסחים קט, א). באופן כללי כל דבר שמשמח בכלל המצווה, אלא שציינו חכמים דברים אלו שרגילים לשמוח בהם.

כשנתבונן במקור המצווה שבתורה, נמצא כי המצווה לשמוח בחג אינה מצטמצמת לחוגו של היחיד ומשפחתו, אלא מתפשטת למעגלים רחבים יותר, ובמיוחד לעניים ולסובלים, שכן נאמר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך אתה ובנך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".

וכן נפסק בשולחן ערוך, שחובה "להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". וכן כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יח):
"אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב'): וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".

שמחת העניים בזמן שבית המקדש היה קיים
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה השמחה בשלושת הרגלים בירושלים כוללת ומאחדת את כל ישראל. בסעודות החג היו אוכלים את המעשרות ומזמינים את חבריהם ואת העניים להשתתף עימם בשמחת החג.

כדי להבין את מה שהתרחש בירושלים ברגלים, צריכים להתבונן מעט במצוות הפרשת מעשר שני, לפיה כמעשר מהיבול של ארבע שנים מתוך שבע שנות השמיטה היה צריך להאכל בקדושה בירושלים. מי שגר בריחוק מקום, או שהיה חשש שפירותיו ירקיבו עד שיספיק לעלות לירושלים, היה פודה את פירותיו בכסף, ובשעה שהיה עולה לירושלים היה קונה בכסף הפדיון מיני מזון שונים, לחמים, פירות וירקות, יין ובשר, וקדושת המעשר הייתה חלה על אותם המאכלים, והיו אוכלים אותם בירושלים בקדושה ובטהרה.

בנוסף לכך, כל מי שהיו לו עדרי צאן ובקר (ולרבים היו), היה צריך להפריש מעשר מוולדותיו, ולהעלותם לירושלים, להקריבם לקרבן, ולאכול את בשרם בקדושה וטהרה.

יוצא איפה שקרוב לעשירית מכל יבול השדות שבארץ היו צריכים לאכול דווקא בירושלים. וכן מעשר מכל הוולדות שהומלטו בעדרים של יהודים היו צריכים לאכול בירושלים. ואותם שזכו לעושר, לא היו מסוגלים לאכול לבדם עם בני משפחתם את כל מעשרותיהם, מפני שהיו מרובים. ולמוכרם אסור. ואם היו מקפידים לאכול את הכול לבדם, היו צריכים להישאר לשם כך בירושלים זמן ארוך. ומה יהיה על שדותיהם? ומה יהיה על צאנם ובקרם? ומה יהיה על שאר עסקיהם? ואפילו אנשים בינוניים, שלא היו עשירים במיוחד, לא היו מצליחים לאכול את כל מעשרותיהם לבדם. הלא את מעשר היבול בדרך כלל אוכלים בעשירית השנה, נמצא שהיה לוקח להם לאוכלו למעלה מחודש, ושלושת הרגלים אינם אלא מעט יותר משבועיים.

לפיכך היו העשירים עורכים ברגלים סעודות גדולות, ומזמינים את כל עולי הרגל להשתתף עימהם בשמחת הסעודה. ואף שניתן לאכול את המעשרות בכל השנה בירושלים, כיוון שממילא היו מצווים לעלות לרגל, עיקר זמן אכילתם הייתה בחגים.

נמצא שהיו ימי הרגל לישראל ימים של שמחה שמאחדת את כל ישראל, עשירים עם עניים. וגם אותם העניים שבמשך כל השנה נאלצו להסתפק בלחם צר ומים לחץ, בימי הרגלים חגגו יחד עם העשירים ואכלו מטוב הארץ, ושמחו יחד לפני ה'.

מתנות העניים כיום

על פי זה אפשר להבין את דברי חז"ל, ששאלו מדוע באמצע פרשת קרבנות החגים שבויקרא (פרק כג) נזכרו פתאום מצוות פאה ולקט לטובת העניים. ובארו שרצתה התורה ללמדנו "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (תו"כ יג, יב).

כלומר, למרות שבית המקדש חרב, ואין אנו יכולים לעלות ולהקריב את קרבנות חובותינו לפני ה', מכל מקום לשמח את העניים אנחנו יכולים. ולא דבר קטן הוא, אלא באה התורה ללמדנו, שכל הדואג לעניים, ומשתפם ביבולו, בלקט שכחה ופאה, כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קורבנותיו בתוכו.

וכפי שאמר מרן הרב קוק זצ"ל, כי באהבת חינם יבנה בית המקדש.

להזמין יתומים ואלמנות גרים ועניים
כיום נתמעטו יחסית האנשים שאינם מסוגלים לקנות לעצמם מזון לחג, מכל מקום הצימאון לתשומת לב, לחברות, לחום אנושי, לא פחת. וכך בדיוק מצווה התורה, לשמוח עם העבד והשפחה, הגר היתום והאלמנה, שגם כאשר לא חסר להם אוכל, הם דחוקים לשולי החברה והדבר מכאיב לליבם. היום אין עבדים ושפחות אבל יש גרים, עולים גלמודים, יתומים ואלמנות, וכשהם רואים את כל האנשים הרגילים והחשובים שמחים להם עם בני משפחותיהם, הם חשים יותר את צער שיפלותם וכאב בדידותם. והתורה מצווה אותנו שהשמחה תהיה עימם דווקא.

לפיכך, צריך כל אדם לחשוב בחג, כיצד לשמח נפשות נכאבות. להשתדל לאכול את סעודתיו עם היתומים והאלמנות, עם נפגעי הטרור והמתייסרים במחלות, עם הגרים והעולים ועם המובטלים. כי רק אם ישמח עימם תהיה שמחתו אמיתית ורצויה לפני ה'.

הזמנה לשמחות
לא רק בשמחת החג הדגישה התורה שהשמחה צריכה להיות יחד עם החלשים, אלא בכל המצוות שמבטאות מידה של הצלחה והישגים צריך אדם לשתף בשמחתו את החלשים. כך נאמר לגבי המביא נדרים (דברים יב, יב), ולעניין העלאת מעשר שני (דברים יד, כו), והבאת ביכורים (דברים כו, יא).

כיום איננו זוכים להביא נדרים, מעשרות וביכורים, אבל עדיין נשארו לנו שמחות של מצווה: ברית מילה, בר מצווה ונישואין. וצריך כל אדם בעת שמחתו, בשעה שהוא עורך את רשימת מוזמניו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. אם ישכח חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מה הם יחשבו בליבם. "כשבעלי היה בחיים" תחשוב האלמנה בליבה, כשדמעות בעיניה "הם היו צריכים אותו ואף פעם לא שכחו להזמין אותנו. אבל עכשיו... כבר לא נאה להם להזמין אלמנה. נוכחתי ודאי תעכיר את שמחתם, תזכיר להם צרות שהם רוצים לשכוח". והעני או הפנסיונר יחשוב: "כשהרווחתי יפה ויכולתי לתת להם מתנה יפה, הם דאגו לשלוח לי הזמנה ולהזכיר לי לבוא. היום כשאין לי יכולת לקנות להם מתנה, אני לא נחשב..." בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת בדואר. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, לא בדואר ולא בטלפון, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יגבר. אותם אסור לשכוח.

אם יש שמחה קודם היא צריכה להיות למענם. ורק אחר שישתפם בשמחתו, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים. שאם לא כן שמחתו מגונה, ואינה אלא התהוללות של אדם אטום, מנוכר ואדיש. ולא רק שאין בה מצווה, אלא שהיא עצמה מגדילה את צערם וקנאתם של החלשים.

שמחת תורה
גם שמחת התורה מתקשרת לרעיון יסודי זה, שכן בקריאת התורה הציבורית הנערכת בכל שבת אין הבדל בין גדול וקטן, בין תלמיד חכם לעם הארץ, כולם יחד שומעים את הקריאה, וכולם יחד עולים לאותה התורה ומברכים אותה הברכה, שלכולם נתנה התורה.

ולכן כל אחד ואחד מישראל יכול לזכות בכתרה של תורה, בין אם הוא ממשפחת עשירים ובין ממשפחת עניים, בין מיוחס ובין שהוא בן גרים. וכבר אמרו חז"ל (נדרים פא, א): היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. וכמה מגדולי התנאים היו ממשפחות גרים. ולכן בשמחת תורה בולטת במיוחד השותפות של כל רבדי החברה בשמחה.

הדבר רמוז בהקפות, שהן עגולות, אין בהם ראש ואין סוף, כולם יחד רוקדים עם התורה. לכן שמחת התורה כל כך גדולה, שהיא מקיפה את כולם.
"שישו ושמחו בשמחת התורה".

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il