ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על זכרון והתנתקות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים שיחות לשלשת השבועות Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ד

על זכרון והתנתקות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

הדגשת זיכרון העבר בימי בין המצרים עשויה להטעות, כיון שאין בזיכרון העבר כל כוונה לטשטש את ההווה או להסיט את העתיד הצידה. אנו מכוונים אל העתיד, אך מצווים לבנותו בשימת לב אל לקחי העבר. לכן יש סכנה מסויימת למי ש'נתקע' בגעגוע משתק אל העבר, כמו שיש גם מידה רבה של יהירות למי שבונה את העתיד מתוך התנתקות מן העבר.

העבר הינו בית ספר מצוין, אך אסור 'להישאר כיתה' כל החיים. זהו אחד המסרים שניתן לראות באגדה בתחילת מסכת ברכות, המספרת על רבי יוסי המהלך בדרך לעת צהריים, ונכנס להתפלל תפילת מנחה בחורבה אחת מחורבות ירושלים. האגדה מספרת כי אליהו הנביא גוער בו על כך. הוא מלמד אותו כמה הלכות בענייני תפילה בדרך וסכנת הכניסה לחורבות.

בימי בין המצרים בהם אנו נתונים, גם אנו במידת מה נכנסים אמוציונאלית לחורבה מחורבות ירושלים, וחשים על עצמנו את האבלות על החורבן. באגדה של רבי יוסי, אליהו הנביא כמו סונט בו על כניסתו לחורבה, ומורה לו: "היה לך להתפלל בדרך", למרות הקשיים הברורים שבכך. מדוע אליהו מעדיף כל כך את הדרך על פני החורבה? אם מסוכן בחורבה למה הפיתרון הוא דווקא בדרך, מדוע לא להסתפק בהרחקה מן הסכנה? נראה שיש מסר חבוי בדברי אליהו זכור לטוב, והוא טמון במתח שבין הדרך לבין חורבות ירושלים. בדרך - פניך לעתיד, בחורבה - לעבר, למרות החשיבות שבזכרונו. לעזוב את התנועה הזורמת, המתקדמת, ולפנות עמוק מדי אל לזיכרון, זהו דבר שמשבש את התיקון וטמונה בו סכנת שקיעה מלנכולית בנוסטלגיה קדושה.

הערצתנו את המקדש כמו גם הערצתנו את הקדושים, זכרוננו אותם וגעגועינו אליהם מחייבים מידה נכונה. המידה הנכונה היא זו שעל פיה אין אירועי העבר משבשים את בנייני ההווה והעתיד. פנינו לבניית המקדש השלישי, להקמת ממלכת קדושים.

דוגמא חריפה ונוקבת לדבר מצויה בדברי ה' ליהושע מיד בפתיחת ספרו:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁע... משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה...", הקב"ה כמכיר את הנטייה האנושית להתכחש למציאות הקשה, מצווה את יהושע להביט ניכחה בגבורה: "משה עבדי מת"! אל תצפה שהוא יעשה את העבודה במקומך, הוא לא ישוב - בשלב זה לפחות. אל תעשה ממנו שליט"א - משה מת! הימנע מתהליכי הכחשה עצמית. אל תאריך מדי בהתפלשות בעפר - ועתה קום! עבור את הירדן, החיים זורמים אל ארץ ישראל ואתה נדרש לעשייה רבה - כמובן בתור משרת משה, לאור תורת משה ודאי.

גם לגבי יציאת מצרים לימדנו הנביא שלעתיד נזכור את נפלאותינו אנו ולא את נפלאות אבותינו: "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל" (ברכות דף י"ב)

לכך, אבלות בין המצרים לא תופסת אלא חלק מועט מן השנה, ותשעה באב גם הוא מחדש דברים הדחויים מסדר החיים היום-יומי כמו עצבות ורוח נכאים, ביטול לימוד תורה ואיסור אמירת שלום.

כן הדברים גם בפרשת דברים. משה מלמד את העם מהו ביאור התורה:
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם... נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ".

נכון, הייתה נפילה. אכן היה כישלון ואמנם היה עונש נוקב - ועם כל אלו, ולמרות כל זאת ומתוך כך - "רב לכם שבת... פנו וסעו לכם... באו ורשו את הארץ".

האדם כידוע, נקרא מהלך, כל שכן העם כולו. אנו הולכים ומיישמים חזונות, מממשים חלומות ומחכים לבאות. לעולם לא נחדל. כאן מצויה אחת מנקודות הכשל של התרבות החילונית, המבקשת לשבת תחתיה בלא להתאתגר באופן מתמיד על ידי העתיד. מי שלא חי את תפילת שמונה עשרה ייפול ב'חזון' תעתועים דוגמת התקווה החלולה ש"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". כל מי שמכיר את רשימת הייעודים של ברכת המזון, זו המדברת על 'ארץ חמדה טובה ורחבה', זו העוסקת 'בבית הגדול והקדוש' וזו המייחלת 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו' לא יוכל לשבוע מגרגירי שאיפות סכרניות דוגמת ''את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו - יותר מזה אנחנו לא צריכים''! כי עם כל חשיבותם של הדברים הנ"ל, יותר מזה אנחנו לא צריכים?? ומשיח? כהן גדול? נביא? סנהדרין? מקדש?

התנתקות גוררת התנתקות. המתנתקים מן העבר לא יוכלו להביאנו אל עתידותנו שלנו. אולי לעתידות נוסח שוויץ או לוכסנבורג, אך לא אל הייעודים של עם ישראל. ואיך יביאו בלא הזכרון המתמיד, המפכה לתודעתנו 'תמידים כסדרם' דרך התפילות כל יום, הברכות, האבלות על העבר? אין כל כח אפקטיבי שיוכל לפעול את הפעולה הנדרשת לבנות את העתידות לנו בלא זכירת חורבותינו - כי בזכירה סוד הגאולה.

לכן, רק זיכרון מזניק, לא שיקוע מחניק, יכול להובילנו, אך בלא הזיכרון הלאומי שלנו נאלץ לסוב על צירנו תוך בקשת זהותנו האבודה - המפורשת בתורה ובמסורת ישראל.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il