ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"כי נר מצווה ותורה אור" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים חנוכה עיונים בעניני חנוכה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ד

"כי נר מצווה ותורה אור"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

כי נר מצווה ותורה אור. ביאר מהר"ל בפירושו למסכת אבות (פרק ד משנה ב) על דברי בן עזאי, מצווה גוררת מצווה:
כי המצות כולן, דבר אחד. וזה שאמר הפסוק כי נר מצווה, כל מצווה היא נר, בפני עצמו. אולם אין התורה כולה נרות הרבה נפרדים, אלא, תורה אור, התורה שיש בה כל המצות, היא אור אחד. שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול, שהתורה היא אחת. ובא הרמז במילת התורה שהיא בגימטרייה תרי"א ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, משה ציוה לנו תרי"א מצות ועוד שתים מהגבורה שמענו). ולפיכך עשיית מצווה אחת גוררת אחריה עשיית מצווה אחרת כי כולן מהוות שלמות אחת וכל אחת היא חצי דבר בלבד. עכ"ד.

נמצא שישנן בתורה שתי מציאויות, האחת, המצווה מצד עצמה שהיא כנר, המפיץ את אורו המוגבל אולם בלא עזרת זולתו. והשנייה, התורה בכללותה שביחס אליה המצווה מהוה רק חלק מדבר שלם. (ההבדל בין שתי אלו כהבדל שקיים בין העבד שמקיים בכל פעם את דברי אדונו, לבין העבד שמעמיד את עצמו לרשות אדונו, כאילו שמציאותו אינה קיימת. ואולי זהו ההבדל בין עובד מיראה לעובד מאהבה) והנה על חנוכה אנו אומרים בתפילה, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. וגו', היונים ביקשו לבטל את התורה ככלל ואת המצות כפרטים, וכאשר ניצחום וקבעו את הדלקת הנרות כפרסום הנס קבעו שני דינים בהדלקה. דין אחד, הדלקת נר אחד בכל יום, שזה עיקר חיוב נר חנוכה. דין שני, הדלקת נרות נוספים שמדליקים המהדרין. הנר היחיד רומז לתורה בכללותה שהיא אור אחד גדול שכאמור אינו מורכב מנרות פרטיים נפרדים. הנרות הנוספים רומזים למצות המתפרטות שהן הגילוי המעשי של התורה כולה בכללותה. את עיקר מצות ההדלקה קבעו לנר אחד בכל יום שהוא כנגד התורה כולה שהיא היסוד למצות הנובעות ממנה. ואילו הנרות הנוספים היא מצות המהדרין בלבד. ועל פי זה אפשר להבין את מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית שמאי אומרים מתחיל בשמונה ופוחת והולך, כי לדעתם צריך בתחילה לעשות רמז למצות הפרטיות שהן הגלוי של התורה הכללית ושאותן בקשו היוונים לעקור. ואילו עקירת התורה כולה הייתה באה מאליה אחרי עקירת כל מצוותיה. לעומתם בית הלל סוברים, שבתחילה יש לעשות רמז למהות, והכוח הפנימי של הגילוי החיצוני, ואף על פי שאותו לא יכלו היוונים לעקור בלא עקירת המצות הגלויות. לפיכך בתחילה מדליק נר אחד כנגד האור האחד שהוא התורה כולה ורק אחר כך מוסיף בכל יום כנגד התפרטות המצות. ובזה יש להבין גם, מדוע מדליקים שמונה ימים ולא שבעה בלבד כפי שהיה הנס (כקושיית הבית יוסף) כי הנר היחיד הוא כנגד, להשכיחם תורתך ושאר שבעת הימים הוא כנגד, להעבירם מחוקי רצונך.

יש לחקור האם כל ימות החנוכה מצווה אחת הן או שכל יום הוא מצות הדלקה בפני עצמה. ולכאורה תלוי הדבר בתירוצים השונים שביארו מדוע מדליקים שמונה ימים בעוד הנס היה רק שבעה ימים. שהמאירי במסכת שבת (כא, ב) ביאר שהדלקת יום ראשון היא על הגאולה ומציאת פך השמן. ואילו שאר הימים הם על הנס של השמן. משמע שאין קשר בין דין הדלקה של היום הראשון לשאר הימים. ואילו הרא"ש בתוספותיו תירץ, שבכל יום הדליקו שמינית השמן ומה שצריך להדליק מערב עד בקר אינו לעיכוב. כלומר, עיקר הדלקה היא במצות מעשה ההדלקה, אבל שידלוק כל הלילה אינו אלא למצווה בלבד. ועוד תירץ, שהפך לא נחסר אחר היום הראשון ולפיכך נחשב הדבר לנס גם ביום הראשון נמצא לפי זה שגם הדלקת הנר ביום הראשון באה על נס השמן, ואם כן יש לומר שכל הימים מצווה אחת הן. אולם מאידך יש לומר כמו שמבאר המאירי מדוע גומרים את ההלל בכל אחד מהימים ולא אומרים הלל רק ביום הראשון כמו בחג הפסח. ותירץ, כי בכל יום נתחדש נס ולפיכך כל יום ראוי לומר עליו את ההלל, ואף אנו נאמר שלפי זה כל יום הוא חג בפני עצמו. וכן פסק הרמ"א, דמי שלא הדליק באחד הימים, למחרת מדליק לפי היום החדש ולא הפסיד ההדלקה מכאן ואילך, משמע שכל יום הוא מצווה בפני עצמו.

ולכאורה זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל (מסכת שבת, כא, ב) שבית הלל אמרו ביום ראשון מדליק אחד ומוסיף והולך בכל יום. דאם לא כן מעלין בקודש ולא מורידין. ואם כן קשה מדוע בית שמאי סוברים שביום ראשון מדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך וכי לית להו מעלין בקודש ולא מורידין. אלא בית שמאי סברי כל יום הוי מצווה בפני עצמו ולפיכך אין קשר בין הימים ולא שייך לומר שמעלין ולא מורידין. כמו שבת שמקריבין בה מוסף ואילו ביום ראשון אין מקריבין ולא שייך לומר מעלין ולא מורידין כי אין קשר בין יום אחד לשני. ובית הלל סברי שכל הימים שייכי אהדדי ולפיכך שייך מעלין ולא מורידין. אכן הטעם השני של בית הלל כנגד ימים היוצאים, סובר שכל יום הוא מצווה בפני עצמו ולא שייך מעלין ולא מורידין ולכן הוצרך לטעם אחר.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il