ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ההודאה בנס - שורש הגאולה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גאולה ונבואה תפקידנו במהלך הגאולה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יום העצמאות תשנ"ט

ההודאה בנס - שורש הגאולה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

"נתת ליראך נס להתנוסס מפני קשט סלה".

פירש ה"שפת אמת":
הקב"ה נתן לנו נסים כדי לרומם אותנו, בחינת נס הרים. ואם נזכה להתרומם ולהכיר בניסים ולהודות לו עליהם, בחינת "קושט" - "דבר אמת" אזי התקיימו בידינו, כדבר אמת שקיים לעד, וזהו " מפני קושט סלה".

אנו מוצאים שהגלות באה על אי הכרה בניסים. כך בתוכחה של בחוקותיי נאמר:
"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ... אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה",

היינו שבעוון בטול השמיטה גלו מארצם. מדוע מצות השמיטה חמורה כל כך, שבעוון בטולה נענשים בגלות? מפני שבארץ ישראל היינו צריכים להרגיש את השגחתו יתברך, ואין לך מצווה כמצות השמיטה להוכיח את אמונתנו בהשגחת ה', במצווה זו אנו מעידים שהארץ היא לה' וברצונו "שבתה הארץ שבת לה'", וכאשר מבטלים מצווה זו, שוכחים כי ה' משגיח עלינו, מידה כנגד מידה בא עונש של גלות, שהוא הסתר השגחתו יתברך. וכן אריכות הגלות באה כאשר אין מאמינים בהשגחתו יתברך עלינו " במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי", מעילה היא הוצאה מהקודש לחול, וההולך בקרי וחושב שהכל מקרה, מוציא את מעשה ה' לחולין.

וכך אנו מוצאים גם בפרשת ב"כי תבוא" לפני התוכחה מדברת התורה על מצוות הבכורים שהיא הכרת הטוב "על הארץ הטובה". התורה חוזרת ומדגישה את העובדה שהקב"ה נתן לנו את הארץ.
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה ... אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך ... אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו... וייתן לנו את הארץ הזאת ... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'... ואת האדמה אשר נתת לנו".

ואילו בתוכחה עצמה לא מוזכר שה' נתן לנו את הארץ כי שכחו שהארץ היא מתנת ה' "עד רדת חמתיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך".

וממילא מובן שההודאה בנסים אשר ה' עושה עמנו, והכרת הטובה שהביא עלינו היא יסוד גאולתנו, ולכן אם אנו רוצים שהישועות יתמידו עלינו להודות להקב"ה על נסיו עמנו, עלינו "להתנוסס מפני קשט סלה".

והנה במציאות של זמנינו ראינו נסים גדולים כיצד עמנו יצא מאפילה לאורה, משואה נוראה לתקומה שלא היה דומה לה מאז מלכות ישראל, "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וכו' אין אנחנו מספיקין להודות".

מאידך גיסא, אנו עדים היום לתופעה שנראית כנסיגה לעומת מה שהיה במאבקנו על ארץ ישראל, הרבה מרגישים ששוב אנו במצב של "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים". מה עלינו לחשוב על גאולתנו עתה?

והנה הרמב"ן עומד על תופעה דומה בשתי התוכחות "בחוקתי" ו"כי תבוא" שאחרי שישראל מתוודים על עוונם וחוזרים בתשובה עדין יש מצב של הסתר פנים, שהוא אף קשה מקודמו, והדבר אומר דרשני, למה ומדוע!? ומפרש הרמב"ן: פרשת בחוקתי (כ"ו, מ"א):
"והנה אחר והתודו את עונם היה ראוי שיאמר וזכרתי את בריתי יעקב וגו'... ועל דעתי ירמוז כי אחר הוידוי ילך עמם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויבהם... והוא רמז שיביאם אל הארץ, ולא נכבשה לפניהם וכו'",

כלומר תהיה גאולה וישובו לארץ, אלא שילך עמם קרי גם בארץ בהסתר פנים, ואז יהיה להם אתגר נוסף להכיר בגאולה שהיא בהשגחתו יתברך.

וכן כתוב בדברים (ל"א, י"ח) לאחר שיתוודו "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" יהיה הסתר פנים "ואנכי הסתר אסתיר פני - מפרש הרמב"ן:
"כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ... היה ראוי לרוב רחמי ה' שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז ... יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון... רק שיהיו בהסתר פני הגאולה וכו'".

אמרו חז"ל (במ"ר יא, ב):
"דומה דודי לצבי - מה צבי הזה נגלה ונכסה וחוזר ונכסה כך גואל ראשון נראה ונכסה ... וכגואל ראשון כך גואל אחרון".

אנו צריכים להיות מודעים לכך שהסתר הפנים היום הוא לא הסתר של גלות אלא הסתר בזמן של גאולה. נתרומם להכיר בחסדיו יתברך ונזכה לגאולה שלמה.

נראה שחלק ממצוות זכירת יציאת מצרים הוא להודות על הישועות המתרחשות עלינו בכל דור, וזה הפירוש "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", והוסיף רבא בגמ' שם וחייב לומר "ואותנו הוציא משם". מה הוסיף רבא על הנאמר לעיל? נראה שבא לומר שאין די בכך שיזכור את יציאת מצרים ויראה עצמו "כאילו" גם הוא היה שם, אלא לחשוב על יציאתו בעצמו בפועל ממש משם. הא כיצד? בכך שזוכר את גאולתו עתה וכוללה בגאולת יציאת מצרים.

ראיה לדבר מהברייתא במסכת ברכות י"ב: מחלוקת בן זומא וחכמים אם מזכירים יציאת מצרים לעת"ל... אמרו לו חכמים: לא שתתבטל זכירת יציאת מצרים אלא שתהיה טפילה לגאולה העתידה. ואין זה אמור רק לימות המשיח! הרי הרמב"ן למד מפסוק זה "לא יאמר עוד חי ה' וגו'" שגאולת עזרא מבבל כבר נתקיים לא יאמר עוד, שיצי"מ נעשתה טפילה לגאולה האחרונה. משמע שבכל דור ודור יש לראות את גאולתו עיקר, וכך משמע מהגמ' שם שאומרת "צרות אחרונות משכחות ראשונות" (ובלשון רבים דבר!), וגאולת מצרים היא שורש הדבר ובאור לכל הגאולות ומבארת אותה. ועל דרך זה אפשר לומר שגאולתנו עקר וגאולת מצרים טפלה לה.

ונראה להסביר יותר לעומק מדוע גאולת עזרא מבבל האפילה על גאולת מצרים, ונעשתה עיקר יותר ממנה. וע"פ זה נבין גם מה שמוטל עלינו בגאולתנו עתה. המשך חכמה בפר' בשלח עומד על כך מדוע קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, וקדושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. (ומבאר הרמב"ם שקדושה ראשונה מפני הכבוש, וכיון שבטל הכבוש בטלה הקדושה. וקדושה שנייה מפני החזקה, ולכן לא בטלה, והדברים צריכים עיון, הלא גם החזקה בטלה לה? ועוד גם בכבוש יש חזקה ולא התבטל?)

ובאר שם מפני שכבוש ראשון היה ע"י נסים, והשראת השכינה במקדש בכך שראו י' נסים במקדש, וכיון שנתבטלו הנסים והשראת השכינה בטלה הקדושה. אבל קדושה שנייה שבאה מכוחם של ישראל לא בטלה. והוסיף להסביר שם בטוב טעם ע"פ חידושי הרמב"ן מסכת שבת שבגלות הראשונה מסרו מודעה רבה לאורייתא שח"ו אינם מחויבים במצוות בגלות ולכן בטלה הקדושה. וכשחזרו וקבלו עליהם עול מצוות בגלות "הדור קבלוה בימי אחשורוש" וחזרו לארץ נתברר שהיא ארצם גם בגלותם ממנה. ולפי זה מבאר הפסוק:
"עד יעבור עמך ה'- בביאה ראשונה שהיה בא גלוי שמו יתברך, עד יעבור עם זו קנית- בביאה שניה שלא מוזכר בה שם ה'. ובביאה שלישית יתקיים "מקדש ה' כוננו ידיך"- מקדש שלישי שירד באש מן השמים.

וראיתי לבאר את הייחוד בביאה שלישית. זכו- עם ענני שמיא- בדרך נס, מקדש באש מן השמים. אבל לא זכו- עני ורוכב על חמור. -ביהמ"ק יבנה אז הדרך הטבע, אבל איך זה נרמז בפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך" - הנה בגמ' כתובות ה. אומר "גדולים מעשה הצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ". מעשה שמים וארץ מבינים שזה מעשה ה', והיינו מצפים שמעשה הצדיקים הם המעשים שלהם, מצוות ומעשים טובים, ובגמ' אמרו שזה המקדש שנאמר "כוננו ידיך". ולכאורה "ידיך" בפסוק מתייחס לקב"ה. ומפרש רש"י שמעשה הצדיקים הוא מעשה ידיו של הקב"ה. הם מתפללים והקב"ה מוריד גשם - והוא- נחשב למעשה הצדיקים. לפי זה מובן מדוע המקדש נבנה בשתי ידיים, מפני שהוא מעשה ידיהם של הצדיקים שפועלים דבר זה אצל הקב"ה, וביחד יש שתי ידיים. (עיין באבות דרבי נתן בסוף פרק ראשון, שבית המקדש נבנה בשתי ידיים, אולם הרשעים גורמים שיהיה רק יד אחת, ולפי דברינו לעיל, כאשר אין שיתוף בין האדם והקב"ה נשאר רק יד אחת של הקב"ה! ועיין עוד התוס' כתובות, "ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", שארץ ביד שמאל, ושמים ביד ימין, וזה מרמז לשני הידיים שהזכרנו). וא"כ עלינו להשרות השכינה במעשה ידינו עד שיחשב כאילו נעשה ע"י הקב"ה.

חידוש גאולה האחרונה שבה אנו נתבעים לבנות ארץ, ומלכות, ומשפט הכל בדרך התורה, ובתנאי חיים חדשים שלא היו אז אלא כבית שני שאין בו מלכות, ולהעביר את כל זאת למערכת החיים שלנו בדור של קליטת עליה. ואם נזכה להשרות שכינה במעשה ידינו נזכה שיתקיים בנו "מקדש ה' כוננו ידיך", אלו מעשה הצדיקים "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" כאשר הכול בהתערותא דלעילא כאילו יש רק יד אחת, אבל כשיש גם התערותא דלתתא מתחברים שתי הידיים ומשתלבות הן ביחד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il