ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התפתחות תורת הסוד של רשב"י | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ל"ג בעומר רשב"י Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ל"ג בעומר תשנ"ט

התפתחות תורת הסוד של רשב"י

לל"ג בעומר



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

מחלוקת רשב"י ור' יהודה
מובא בגמ' שבת לג:
"ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג".

לכאורה קשה וכי לא ידע ר' יהודה שכל מה שתקנו הרומאים לא תקנו אלא לצורך עצמם?
ויותר מזה קשה מה שמובא בגמ' ע"ז ב: שלעת"ל יבואו האומות לטול שכרם, ובראשם הרומאים, ויעיזו לומר לקב"ה שכל מה שעשו לצורך ישראל עשו כדי שעסקו בתורה, וז"ל:
"אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמכם".

לכאורה קשה איך יעיזו הרומאים לשקר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לומר לו שכל מה שעשינו היה רק בשביל ישראל שיעסקו בתורה? אלא זה ודאי שהעובדות היו ידועות וברורות שהם עשו כל מה שעשו לצורך עצמם, אלא חלקו חכמינו במחלוקת עקרונית אם מעשה עיקר או שהכוונה עיקר, דהיינו אם יש ערך למעשה שהביא לטובה, גם אם הכוונה שלו אינה רצויה, או שמעשה כזה שנעשה בכוונה לא רצויה, גם אם הועיל בסופו של דבר, אין לו ערך של מעשה טוב.

לדעת ר' יהודה המעשה עיקר, ולכן שיבח את מעשיהם של אותה אומה, שהביאו לרווחה בעולם, גם אם כוונתם אינה רצויה. לעומתו רשב"י, ביטל את חשיבות מעשיהם, כיון שנעשו לצורך עצמן. (עיין ב"צפנת פענח" להרוגצו'בי פרשת"בחקותי" ,שמוכיח כי רשב"י סובר בכל מקום שהכוונה עיקר ור' יהודה - שהמעשה עיקר, כדוגמה: "אינו מתכוון" - ר"ש אומר מותר ור"י אומר אסור. ויותר מזה, בפסחים כה: "ר"ש אזיל בתר מחשבה", וכן בהרבה מקומות: בעניין "מלאכה שאינה צריכה לגופה", תורת כהנים א,ב "והשבתי חיה רעה מן הארץ, וכו'", ועוד.)

ולעת"ל יבקשו הרומאים ליטול שכרם בגלל שסוף כל סוף הועילו, ואז יבינו הכל שמה שהועילו לעולם היה לצורך ישראל, אע"פ שבודאי גם הם יודעים שאז לא התכונו לכך, (כמו שאומר הרמב"ם על המשתגעים לבנות, שהוא כדי שפעם אחת ינוח חכם בצל אותו בית!), אמנם אז בעולם הבא תהיה ההנהגה של הקב"ה על פי מידת האמת, וכיון שלא כוונו לשם כך, לא יהיו ראויים אז לשכר.

ר' יהודה ראש המדברים

בעקבות המעשה הנ"ל, שר' יהודה שבח את מעשיהם של הרומאים, הם מינו את ר' יהודה לתפקיד מנהיגותי והיה ל"ראש המדברים בכל מקום".
והנה מובא בגמ' (ברכות סג):
"תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש: שמות ל"ג ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה: שמות ל"ג והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה - על אחת כמה וכמה".

לכאורה קשה מדוע רבי יהודה לא דרש גם הוא בכבוד אכסניא, כמו כל שאר החכמים? ועוד צריך להבין לכאורה כמו שר' יהודה משבח מעשיהם של הרומאים, שבמעשיהם יצא טובה גם לישראל, והרי הם כמו אכסניא לתורה, נמצא שהוא דורש בכבוד אכסניא, והיינו מצפים שלשיטתו ידרוש תמיד בכבוד אכסניא? ונראה לומר שגם הוא דרש בכבוד אכסניא, אלא שדרש בשבחם בצורה עקיפה, ע"י שהעלה לשיא השבח את לומדי התורה, וממילא עלה גם שבחן של בעלי האכסניא שארחו אותם.

נראה לומר שדווקא בגלל הגישה שלו לשבח בעלי האכסניא בדרך ממילא, לפי ערך האורחים שלהם, באופן כזה שאפשר היה לו גם לשבח גם את מעשיהם של הרומאים, שהם מצד עצמם בודאי שלא התכוונו לשם שמים, אלא כיון שסוף כל סוף זכו באיזו מידה להביא להטבה לישראל הרי זה נזקף לזכותם.

יהודה בן גרים
מי היה יהודה בן גרים זה שסיפר דבריהם ונודע הדבר למלכות? האם היה רשע מספר דילטוריא על חכמים, ומוסר אותם למלכות? כפי שמשמע מסוף המעשה בגמ', מסופר שם אחרי שיצא רשב"י מן המערה וראה אותו, אמר "עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות".

אמנם התוס' שם מוכיח מגמ' מו"ק ט. שהיה אדם גדול ונקרא שם "רבי יהודה בן גרים" "איש צורה" (רש"י - חכם), ומתרץ ר"ת, שאין לגרוס עשהו גל של עצמות אלא "נח נפשיה". ולפי זה צריך לומר שרבי יהודה בן גרים לא התכוון לספר את דברי החכמים למלכות כמלשינות, אלא דן בדבריהם ומתוך זה בדרך אקראי בעלמא, נודע הדבר למלכות. ואפשר שהוא לא הסכים עם שיטתו של רשב"י ולכן היה נסער מדבריו, ודבר על זה עם אחרים עד שנודע הדבר.

והנה כדי לעמוד מעט על טבעו של רבי יהודה בן גרים נעיין באותה גמ' מו"ק ט. , שם הוא מופיע יחד עם רבי יונתן בו עסמיי כ"אנשי צורה", ורשב"י שולח אליהם את בנו ר' אלעזר כדי שיברכו אותו. וז"ל הגמ' (מועד קטן ט.):
"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא? אמרו ליה: למדתנו רבינו, תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב דברי הימים ב' ז' וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם! אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת. אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב משלי ד' פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו, וכתיב משלי ה' ארח חיים פן תפלס! - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב משלי ג' יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב משלי ח' וכל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. - אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן - אבל צעורי צעורן. - אמר ליה: מאי אמרו לך? - הכי והכי אמרו לי. - אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו; תזרע ולא תחצד - תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק - תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל - תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך - דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב תהלים מ"ט קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך - בבני ובנתא, ולא תיחזי שתא חדתא - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי".

גמ' זו טעונה הסבר מדוע רשב"י שלח את בנו אליהם שיברכוהו ולא ברכו בעצמו? ויותר קשה מדוע ברכוהו בלשון המשתמעת כקללה?

נקדים בתאור דמותו של ר' אלעזר בר' שמעון בצעירותו. כמה מקורות בחז"ל מספרים לנו על כך שבצעירותו לא היה בן תורה. ורבי השפיע עליו והחזירו למוטב. כמובא מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן לח ", כמו כן מתארים אותו כבעל כח גופני רב,. וכשקיבל על עצמו עול תורה "אפילו טליתו לא היה יכול לסבול" (שהש"ר ה, י"ג). (כפי שמסופר על ריש לקיש שגם הוא חזר בתשובה כשנאמר לו "חילך לאורייתא", ואגב הספור על ר"ל מופיע בגמ' פרק השוכר את הפועלים בהקשר לתאור דמותו של ר' אלעזר). ואם כן סביר להניח שרשב"י שלח את בנו לאותם "אנשי צורה" שיברכו אותו, כדי לחזקו בתורה.

מדוע נקראו אותם החכמים " אנשי צורה" ? רש"י פירש "אנשי צורה"- חכמים, המהר"ל משתמש במונח "צורה" בניגוד ל"חומר" ונראה שרוצה לומר שאותם האנשים יודעים להפך חומר לצורה, להפוך גשמי לרוחני. רשב"י קורא להם "אנשי צורה" אחרי שראה שהם הקפידו מאד באמירת שלום ופרידה ממנו. ולמרות שנפרדו ממנו בערב, חזרו אליו בבקר שנית לטול ממנו ברכת פרידה. ולשאלת רבם מדוע עשו כן, הביאו מקור מפסוק שגם כשנפרדים ללכת מביהמ"ק "ופנית בבקר והלכת לאהלך", צורך לחזור ולהפטר ממנו בברכה.

והנה נטילת ברכה בשעת פרידה מביהמ"ק ומהרב, היא כדי שהקדושה שקבלו מהם תשאר אף בשעה שהם יוצאים לחיי המעשה. ולפי זה מובן הנושא שאותם החכמים דנו בדרכם, האם תלמוד תורה עדיף תמיד על המצוות, או שפעמים המצוות חשובות כתלמוד תורה. ומסקנתם הייתה שאם אי אפשר לעשות את המצווה ע"י אחרים, אזי המצווה נעשית כתלמוד תורה (כך משמע מן הפסוק "כל חפציך לא ישוו בה" - "אבל חפצי שמים ישוו בה"). מפני שעזבו את רבם ויצאו לחיי המעשה התלבטו אם הם שקולים בזמן הצורך כתלמוד תורה.

ובגלל זה קורא להם רשב"י"אנשי צורה" , שמבינים את פנימיות המעשה שערכו משתנה לפי העניין. ויודעים להפך חומר לצורה. לאנשים אלה שלח את בנו שבאותם הימים אפשר שהיה בעל מלאכה, כמובא בפסיקתא דרב - כהנא שהיה "כתף" (סבל), ולכן האנשים האלו היו יכולים להשפיע עליו להדריכו לעשות כל זאת בהדרכת התורה. אמרו לו "אנשי הצורה" מה שאמרו לו שהיה נשמע כקללה, וכוונתם לפי הנ"ל לומר לו שההתעסקות בעניני עוה"ז היא עלולה להיות קללה "זריעה בלא קצירה", אם חלילה ישכח את יוצר הכל, ועלולה היא עלולה להביא לנפילה רוחנית.

וכשחזר אצל אביו וסיפר לו זאת, אמר לו אביו, שכל האזהרות החמורות ששמע מהם, מטרתן הייתה ליסרו להדריכו בדרך האמת, וסופן להפך לברכות אם ישגיח על עצמו וילמד לשום תורתו עיקר ומלאכתו טפל, וכך פירש לו את כל הקללות כיצד נהפכות לברכה. יש בפרושו חכמת חיים גדולה, שההסתכלות על מה שקורה לאדם יכול להתפרש על ידו לטובה ולרעה, והדבר תלוי בו כיצד הוא אמון על הקב"ה, ואותם הדברים שנראים כטרדות העוה"ז, כלידת ילדים, שההורים זורעים בדמעה, ואח"כ מתבלבל שולחנם בטפול בהם, בתפיסה נכונה של החיים יכולה להפך למקור שמחה.

ולפ"ז ניתן להסביר מדוע רבי יהודה בן גרים (לפי ר"ת בתוס' שבת לג:) היה זה שסיפר מה שאמר רשב"י על אומה הרשעה (הרומאים), אפשר שהסיבה שדבר על כך מפני שלשיטתו הנ"ל יש ערך למעשה כמו לתורה, ואפשר שסבירא ליה כר' יהודה שיש להם זכות על מעשיהם גם אם לא כוונו לשם שמים.

הכנעה הבדלה המתקה
בעניין שיטתו של רשב"י אנו רואים לכאורה שעבר מהפך בין מה שהיה לפני היותו במערה, ובזמן היותו במערה, לבין מה שהיה אחרי שיצא מן המערה בפעם השניה.

מקודם היה מבטל לגמרי את עניני העוה"ז, ובפרט מה שעשו הרומאים. במערה פרש לגמרי מחיי עוה"ז, וכתוצאה מכך, כשיצא בפעם הראשונה מן המערה וראה מי שחורש וזורע אמר: "עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ושרפם במראה עיניו, והיו גל של עצמות. ואחר שיצאו בפעם שניה וראו ההוא סבא שרץ עם שני חבילות הדסים בע"ש עם חשיכה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אמר רשב"י לבנו ש"מ חביבין מצוות על ישראל, וכך נחה דעתם. האם יש ללמוד מכאן שרשב"י שינה את שיטתו, לאחר שיצא מהמערה?

נראה לומר שקו המחשבה המנחה את שיטתו נשאר כפי שהיה, היינו קו מחשבה פנימי, שהכוונה שבו קובעת יותר מן המעשה, והפנימיות עיקר ולא החצוניות, ואעפ"כ חל אצלו מעבר של הפנמה הדרגתי, שאפשר להגדירה ע"פ הנחית הבעש"ט בכמה מקומות ב"כתר שם טוב" בשלש שלבים: "הכנעה, הבדלה, המתקה".

הכנעה: בתחילה היה רשב"י דוחה מכל וכל מעשים שיש בהם חצוניות בלבד בלא כוונת לשמה, ולכן בטל לגמרי מעשיהם של הרומאים. ואז גזרה המלכות שיהרג ונאלץ לברוח. נראה שגזירת מלכות באה משמים כדי לברר את אמיתות גישתו של רשב"י עד כמה הוא מחזיק בה. (כשיצא בפעם השניה מהמערה ראה ציד שצד צפורים, וכאשר בת קול אומרת שהצפור תהיה ניצודת היא ניצודת, וכך הבין שאם הבת קול אומרת לו לצאת מהמערה הוא יכול לצאת ולא יפגע, ומכאן שהגזרה לברוח למערה הייתה גזירת שמים! שעתה הגיע לסיומה. )

הבדלה: במערה קיים רשב"י את שיטתו במילואה, פרש מעניני עוה"ז מכל וכל. במשך כל היום שעסק בתורה פשט את בגדיו כדי שלא יבלו וכסה עצמו בחול, ובזמן התפילה לבש את בגדיו כדי לקיים "הכון לקראת אלקיך ישראל". פשיטת הבגדים מסמלת התפשטות הגשמיות, ואף את גופו קבר באדמה, והיה כולו נשמה שעוסקת בתורה. ורק בזמן התפילה שהיא "חיי שעה" לעומת התורה שהיא "חיי עולם", לבש את בגדיו.

ואכן נתקיים בו מה שפסק, שכאשר אדם עושה רצונו של מקום ועוסק בתורה מלאכתו נעשית ע"י אחרים (ברכות), ונברא לו חרוב ועין מים. גם זה מסמל את הסתפקותו במועט, ופרישה מכל תענוגי עוה"ז.

המתקה: לאחר י"ב חודש במערה, שמר לו אליהו הנביא זכור לטוב הפתח, ואמר: מי יבשר לרשב"י שמת קיסר ובטלה גזירה. ידוע שאליהו הנביא זכור לטוב בא ללמד זכות על ישראל, ובאמירתו הייתה התקוה שרשב"י ילמד זכות על העוסקים במלאכה. וכשלא הועיל לו, ורשב"י הקפיד על הזורעים ושרפן במבט עיניו, נגזר עליו לחזור למערה, ולהמשיך בחיי פרישות מעוה"ז. רק לאחר שקבלו על עצמם דין העונש י"ב חודש, הכינו נפשם למבט אחר על העולם, נתן להם הרשות לצאת אל העולם. ושוב אנו מוצאים שביוצאם מהמערה פגשו את ההוא סבא הלא הוא אליהו הנביא זכור לטוב (לפי התוס' כל מקום שנאמר ההוא סבא- הוא אליהו הנביא ז"ל).

ריצתו בערב שבת עם חשכה עם שני הדסים אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור" מסמלת את החבור בין ימי המעשה לשבת שהיא נשמת ימי המעשה ותקונם. זכור- הוא הקשר הנשמתי לשבת, ו שמור- הוא מצד הגוף, פרישה ממלאכה שעסק בה בימות השבוע, וע"י זה נותן לכל העשיה הזאת את המשמעות הרוחנית, והחבור בין זכור לשמור הוא החבור בין גשמיות העולם ורוחניותו, ומקובלנו שבדבור אחד נאמרו הדברים.

ריצתו של אליהו מזכירה את ריצתו לפני אחאב מלך ישראל אחרי שהרג את נביאי הבעל. ולמרות הופעתו כ"סבא" - זקן, הרי הוא מתגלה כאן כזקן מלא רחמים וקל ברגליו לרוץ ללמד זכות על ישראל. ומכאן והילך גישתו של רשב"י ללמד זכות על ישראל, אבל גם זה נובע מאותו מהלך מחשבתי החודר אל הפנימיות, וקובע שישראל קדושים, וגם בעסקם בעניני עוה"ז כוונתם לשם שמים. הוא היה זה שאמר "אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם", וכמו שמצאנו שרשב"י העלה את ישראל לשיא מעלתם, כן ידע לדחות את אוה"ע, הוא היה זה שקבע"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" , וכל עשיתם לשם עצמם, ולכן הם משדרים חצוניות בלא פנימיות טובה, ובסופו של דבר ישראל נטלו את התפקידים שהיו מוטלים על אומות העולם בעסק בעוה"ז.

באותה גמ' שבת מסופר שרשב"י בקש לעשות איזו תקנה לטובת העולם, כשם שעשה יעקב כשניצל "ויבא יעקב שלם" לשכם. אמרו חז"ל שתקן שם גשרים, מטבע (שווקים), מרחצאות. חז"ל באו ללמדנו כאן, שבדיוק אותם דברים שעשו הרומאים, שהם מזרע עשו, עשה יעקב אבינו, אבל בצורה מתוקנת וכדי להועיל לצבור, וממילא גם זרעו אחריו יכול לעסוק בעניני העוה"ז ולהעלותו לקדושה ולשם שמים. דברים אלו נאמרו כהקדמה ותקון שעשה רשב"י לאחר יציאתו מן המערה..
והנה אם נדייק נראה שגם רשב"י תקן כעין ג' תקונים אלו.

הגשרים- מסמלים את הקשרים בין המקומות, וממילא גם הקשרים גשרים בין בני האדם השונים. וכך "גישר" רשב"י בין שיטתו לבין שיטת ר' ישמעאל ולמד זכות על אלו שעוסקים בחיי שעה. וכך אפשר להבין את אמירתו "ראיתי בני עליה והם מועטים... אם שנים הם אני ובני מהם". אימרה זו אינה יוהרא חלילה, אלא באה ללמד זכות על אלו שאינם מסוגלים לעסוק רק בתורה.

תקן מרחצאות- כאשר נכנס לבית המרחץ ור' בפנחס בן יאיר חתנו טפל בו ועסק בתקון גופו שהושחת בזמן היותו במערה.

תקן שווקים- המסמלים מקום אסיפת בני אדם, והוא טהר את העיר טבריא מחשש טומאת מת, ובכך אפשר להתאסף שם בלא לחשוש. טהור העיר מטומאה, עד שאמרו עליו בדרך גוזמא "טהר רשב"י את בית הקברות", מסמלת גם את כוחו בלמוד על דבר שנראה כטמא לגמרי, וגם לו מצא נקודות זכות בירר את שורש הטומאה והפרידה ממקום הטהרה. (היה שם איש אחד שרצה לקנטרו וקבר שם מת ידע זאת רשב"י ברוח הקדש, וגזר שתחתונים יעלו למעלה ועליונים למטה. רמז בזה שאותו האיש הרשע הוא מקור הטומאה של המקום, ולכן ראוי שיקבר שם).

הרי לנו מהלך שלם של חדירה לעומק המחשבה של רשב"י, שבתחילה בטל את מעשיהם של הרומאים, וזה הביאו להבדל מעולם הזה המסמל חיצוניות, ולבסוף מצא את סוד הפנימי שיש בעולם הזה גופא, וטהר את העולם כולו.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il