ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלכויות זכרונות ושופרות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (68 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (68 ד')

כ"א אלול, התשס"ד

מלכויות זכרונות ושופרות

ראש השנה ל"ד ע"ב



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

מקורות
מסכת ראש השנה, משנה בדף לג: רש"י ד"ה תוקע ומריע.
דף לד: תנאי אמרו לו וכו' עד לה. "גופא".
רא"ש שם סימן י"ד באמצע הדיבור: וכן כתב רי"ץ גאות ז"ל שנהגו בשתי ישיבות וכו'.
עיין שם במחלוקת בעל המאור והמלחמות.
רמב"ם הלכות שופר פרק ג' הלכה ז' והלכה י'.
ר"ה לד: ת"ר תקיעות אין מעכבות, ושם ברש" ובתוס' לג: ד"ה "שיעור" בסופו באותו ענין.


המשנה בדף לג: אומרת: "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים".
רש"י: מי שבירך - התפלל מוספין ובירך ט' ברכות. תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים - תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכויות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות.
ממשיכה המשנה: "כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
והגמרא (בדף לד:) מביאה ברייתא: אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין, אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו.
רש"י: למה ציבור מתפללין - בלחש.
אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה, אמרו לו כדי להוציא את מי שאינו בקי (ולא התפלל בלחש) אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי.

כמה ברכות אומרים הציבור במוסף של ראש השנה?
הרא"ש כאן (סימן י"ד) מביא מחלוקת ראשונים גדולה ביחס לאותן ט' ברכות של ראש השנה:
"כתב הרי"ץ גאות ז"ל שנהגו בשתי ישיבות ובכולהו בבל שמתפללים הציבור רק שבע ברכות ושליח ציבור יורד ואומר תשע. והביא תשובות הרבה לראשונים, לרב עמרם ולרב נטרונאי, שאמרו מעולם לא התפללו ציבור בראש השנה אלא שבע... אבל הוא (הרי"ץ גיאת) כתב ואנו קיבלנו מחכמים גדולים... הלכה למעשה שאין מתפללים שבע אלא תשע וכן מורים ועושים. ומתניתין מסייע להו, דמקשי רבנן לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללים, והוא עונה להם לדבריכם למה שליח ציבור יורד (ואם הציבור מתפללים רק שבע מדוע תמה רבן גמליאל למה שליח ציבור יורד, הרי יורד כדי להוציאם ידי חובת שתי ברכות נוספות - קרבן נתנאל) וכתב הרמב"ן ז"ל באמת שטענותיו של הרב גדולות הן, אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים שמעולם לא נעשה כן בישיבה ע"כ יש לנו לקבל עדותן... ועוד שהיה מנהגם פשוט ברוב ישראל".
ועל זה כותב הרא"ש: "ולא הבנתי הדברים הללו שנאמרו למשה מסיני. דכיוון שתקנו תשע ברכות לאמרם במוסף של ראש השנה היאך יהיו הקהל חייבין לומר שבע מהן וידלגו שתיים... דברכות מעכבות זו את זו, ואם יתפללו שבע יהיו כולן לבטלה כיוון דמחסר מן הברכה ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות".
אם כן יש מחלוקת האם רק השליח ציבור אומר תשע ברכות והציבור אומר שבע, או גם הציבור אומרים תשע ברכות.

וכך נחלקו הבעל-המאור והרמב"ן. בעל המאור אומר:
"ואל תתמה על מה שאמרנו שנשתנו המנהגות בדורות האחרונים מדורות הראשונים... כי משורש ההלכה אין בראש השנה שבע ברכות אלא תשע הן לעולם בן בערבית בין בשחרית ובין במוסף ובין במנחה. וכמו שאמרו בברכות (כט.) "הני תשע דראש השנה כנגד מי", ואף על פי שאין תוקעים אלא במוסף... אלא שמנהג הוא בידינו מאבותינו ומאבות אבותינו שאין מתפללים תשע אלא במוסף... ומנהג אבות תורה הוא".
אך קשה, שמצד אחד אומר הבעל המאור שמנהג אבות תורה הוא ומצד שני הוא לא מקבל את מנהג הגאונים שהציבור מתפללים שבע ברכות, והרי הוא בעצמו העיד על מנהג זה!
והרמב"ן חולק על בעל המאור כפי שהזכיר הרא"ש.

צריך לברר שני דברים:
1. מה יסוד המחלוקת בענין הברכות.
2. יש לתרץ את הסתירה הנראית לכאורה בדברי בעל המאור.

תקיעת שופר – סוג של תפילה!

הובא באחרונים חידוש בשם ר' חיים מבריסק, על הפסוק בפרשת בלק "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". יש דיון במפרשים מה פירוש "ותרועת מלך בו". חלק פירשו מלשון רֱעות, המלך (ה') הוא כביכול רֵע לישראל, ויש שפירשו שהכונה ממש תרועה כלומר בעם ישראל יש תרועה של מלך. מה הכוונה? אומר הרב מבריסק: כתוב בתחילת הלכות תעניות - "מצות עשה בתעניות לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר: וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות". וכך יש הסביר את הפסוק הנ"ל - המושג של תפילה (עבודה שבלב) שייך לאו דווקא בישראל אלא גם בגוי (וכמו שאמר שלמה המלך לאחר בניית בית המקדש) תקיעת שופר היא גם כן סוג של תפילה באמצעות התקיעה, אבל היא משמשת כתפילה רק אצל ישראל. וזהו "ותרועת מלך בו" - המציאות הזו של תקיעת שופר כתפילה (אל מלך מלכי המלכים) שייכת דווקא בישראל.

על בסיס הנחה זו אפשר לדייק ברמב"ם שכתב בהלכות שופר פרק ג' הלכה ז': " הציבור חייבים לשמוע התקיעות על סדר הברכות". (מקור דברי הרמב"ם הוא הגמרא בדף לד: "אמר ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר, תניא נמי הכי: כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים בחבר עיר" ופירש רש"י: חבר עיר - "חבורת עיר אבל יחיד מברך את כולו ואחר כך תוקע תשע תקיעות")
כלומר יש חיוב מיוחד על הציבור לשמוע התקיעות על סדר הברכות. מה המשמעות של דין זה? מדוע יש חילוק בין יחיד לבין ציבור?
לפי ההסבר של ר' חיים מבריסק, שתקיעה היא צורה של תפילה המיוחדת לישראל מובן שהתקיעות הן חלק מהתפילה. ובתפילה מצינו שיש חילוק בין יחיד לבין ציבור, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפילה: "וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם והשאר שומעים וכו'" ולפי זה דווקא ציבור חייבים לשמוע התקיעות על סדר הברכות כי התקיעה היא כתפילה ויש דינים מיוחדים לתפילת הציבור.

אם כן, במה נחלקו הראשונים?
מוסכם על כולם שמלכויות זכרונות ושופרות, המצורפות לתקיעות, יש להם דין של תפילת-ציבור ויש חיוב מיוחד להתפלל מוסף של ראש השנה בציבור. השאלה היא לְמה אנו זקוקים כדי לתת לתפילה הזו שם של תפילת ציבור.
לדעת הגאונים , כשהשליח ציבור חוזר ואומר תשע ברכות ותוקע - התפילה קיבלה שם של תפילת-ציבור (וכמו שכתוב ברמב"ם הנ"ל בהלכות תפילה, שההגדרה של תפילת ציבור היא שהשליח ציבור מתפלל בקול רם והציבור שומעים ועונים אמן).
ואילו לדעת הרי"ץ גיאות והרא"ש , כדי שמעמד זה יקבל שם של תפילת ציבור, צריך קודם כל שהציבור יתפללו את כל התשע ברכות, ואז יקבלו כל התשע ברכות דין של תפילה ורק אחר כך יבוא השליח ציבור ויהפוך זאת לתפילת ציבור.

זה נותן מקום קצת להבין בלשון הרמ"א בסימן תקצ"ג (ס"ב) שכתב: "אבל הברכות אין מעכבים התקיעות, וכן להיפך, ואיזה מהן שיודע יעשה.. וכן סידרן אינו מעכב ואם התפלל קודם שתקע יצא". העיר החזון-איש: אם כתב הרמ"א שהברכות והתקיעות לא מעכבות זו את זו ברור שאם התפלל קודם שתקע - יצא, שהרי אפילו אם לא תקע יצא מכל מקום ידי חובת הברכה. ותירץ החזון-איש שאין כוונתו של הרמ"א כשאמר "וכן סדרן אינו מעכב" לומר שסדר הברכות לא מעכב, אלא כוונתו שאע"פ שהתקיעות אינן על סדר הברכות - אין זה מעכב. (וצריך להשמיט את ה - "ו" ולגרוס "וכן סדרן אינו מעכב אם התפלל קודם שתקע יצא", כלומר זה הסבר ל"סדרן אינו מעכב". וכ"כ המשנ"ב)
וצריך לבדוק על מה דיבר הרמ"א, אם על היחיד, - הרי זו משנה מפורשת שאין זה מעכב - "מי שבירך ואחר כך נזדמן לו שופר וכו'" (לג:), ואם על הציבור- הרי בציבור ישנה הלכה מיוחדת: "חייבים הציבור לשמוע על סדר הברכות", ואם לא יתקעו על סדר הברכות אין כבר דין של תפילת-ציבור. אלא צריך לומר שמדובר אכן בציבור, ובדיעבד יצאו ידי חובת יחיד אולם הפסידו "תפילת-ציבור".

ישוב הסתירה בדברי בעל המאור
לאור מה שאמרנו נוכל להבין קצת את הסתירה בדברי בעל-המאור. (שהביא ראיה מהגמרא בברכות שבכל תפילות ראש השנה צריך תשע ברכות, אלא שמנהג אבותינו תורה ולכן אומרים תשע ברכות רק במוסף. ומאידך לא קיבל את המנהג שהציבור במוסף מתפללים בלחש רק שבע). הגמ' (בדף לב:) שואלת על המשנה שאמרה "השני מתקיע" מדוע לא תוקע הראשון (השליח ציבור בשחרית), ועונה הגמרא: אמר ר' יוחנן בשעת גזירת המלכות שנו. ורואים שמעיקר הדין היינו צריכים לתקוע בשחרית, אלא מנהג אבותינו בידנו. והבעל המאור מסכים עם הרא"ש, שתפילה, כדי שתֵחשב תפילת ציבור קודם כל צריך שיהיה לה שם של תפילה, שיתפללו הציבור בלחש את כל התשע ברכות, אלא שבשחרית בגלל הגזירה נאלצנו "לוותר" על דינא דגמרא שצריך תשע ברכות, אבל בתפילת מוסף שבה אנו תוקעים אין ברירה אלא לבטל את המנהג כדי שתחשב תפילה ואז כשיתקע השליח ציבור על סדר הברכות יהיה לה דין של תפילת הציבור.

יש מחלוקת למעשה בין ר' חיים מבריסק לחזון-איש. הרב מבריסק טען על פי היסוד הנ"ל שחייבים לשמוע כל מילה של השליח ציבור בחזרה של תפילת מוסף של ראש השנה כדי שנוכל לצאת ידי חובה. והחזון-איש (בסי' קל"ז) אומר שמספיק לשמוע את התקיעות שתוקע השליח ציבור ויוצאים ידי חובה בזה שהשליח ציבור עצמו תוקע על סדר הברכות, ובדיעבד גם מי שלא שמע חלק מן הברכות יצא ידי חובת תקיעות בציבור.

האחרונים העירו על הדין המיוחד הנ"ל שחייבים לשמוע התקיעות על סדר הברכות, שלפי זה לא מובנת השקלא וטריא בגמרא (לד:) בין רבן גמליאל לחכמים. הרי היו צריכים חכמים להשיב לרבן גמליאל שהשליח ציבור יורד לפני התיבה כדי לתקוע על סדר הברכות. שהרי ביחיד לא שייך לתקוע על סדר הברכות. (הרדב"ז דן, מה דין יחיד שהתפלל ותקע על סדר הברכות - האם זה מותר? אולי זה הפסק ודווקא הציבור יכולים לעשות כך כי זה חלק מתפילתם, ומצא הרדב"ז נקודה להתיר).
והתשובה כתובה כבר בראשונים: שאלתו של רבן גמליאל לא היתה על מוסף של ראש השנה, ושם ברור לכולי עלמא שצריך שליח ציבור כדי לתקוע על סדר הברכות. השאלה היתה על התפילות בשאר ימות השנה.

מלכויות זכרונות ושופרות – מדאורייתא או מדרבנן?
בגמ' בדף לד: "תנו רבנן תקיעות אין מעכבות זו את זו, ברכות אין מעכבות זו את זו, תקיעות וברכות של יום הכפורים מעכבות". רש"י: "תקיעות וברכות דעלמא, כגון תעניות אין מעכבות זו את זו אם בירך ולא תקע". משמע מרש"י שבראש השנה אם בירך ולא תקע או להיפך - מעכב. והתוס' (בדף לג:) מקשים על רש"י מהברייתא המובאת בגמרא: "שתי עיירות באחת תוקעים ובאחת מברכים הולכים למקום שתוקעים" כלומר הברכות לא מעכבות את התקיעות.
שאלה דומה שאל הרמב"ן על רש"י בפירושו על התורה בפסוק: "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כ') שכתב רש"י: פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור אילו של יצחק. ומקשה הרמב"ן: מדוע לא הוסיף רש"י גם מלכויות? ועוד מקשה שמה שאמרו ש"זכרון תרועה" היינו פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, זה רק אסמכתא, ומוכח כך מהגמרא על הברייתא הנ"ל "שתי עיירות וכו'" שאמרה הגמרא "פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן" כלומר הברכות הם רק דרבנן. (ואינם מעכבים).

אלא כדי ליישב את רש"י, צריך לומר כמו שאמרנו קודם שבציבור צריך לתקוע על סדר הברכות, וזה דין של תפילת הציבור. ולמד רש"י שזכרונות ושופרות הן מדאורייתא כאשר הן מחוברות לתקיעות. תקיעות על סדר הברכות בציבור זה מדאורייתא וזה מה שנקרא תפילת הציבור. אז גם הברכות מקבלות שם של תרועה - "זכרון תרועה". אך כאשר אין שופר עם הברכות - ירדנו למדרגה של יחיד, והזכרונות ושופרות הן רק מדרבנן. התקיעה היא מדאורייתא גם ללא הברכות מצד חיוב תקיעה של יחיד.
וממילא מתורצת קושיית התוס' והרמב"ן, התקיעות מעכבות לדין של תקיעה וברכות בציבור - "זכרון תרועה" אך אם יש רק אחת מהן - זה כבר לא מעכב כי לברכות יש מדרגה של דרבנן.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il