ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סוכריות בלי כיפות ;">

דף הבית בית מדרש עם ישראל היחס למי שאינו שומר מצוות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ה

סוכריות בלי כיפות


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רוני תחיה בת טובה

שבת בבית כנסת, אפשר לזהות אותם בקלות. כיפות קטיפה לבנות מעטרות את הראש בזווית משונה, לעתים מגוחכת. מבט מהוסס ומבויש בפניהם. מבט של אדם שמרגיש זר בחגיגה של עצמו. סידורים בידיהם אבל העיניים בולשות לצדדים, מבקשות להגניב מבט אל סידורו של מתפלל בן-בית, להירמז היכן אוחזים. לפרקים מזהה סבו של נער הבר-מצווה את המנגינה ופוצח בניגון, משעשע את משפחתו בפער שנשמע בין ניגונו שלו ובין זה של מקהלת המתפללים, והמולה משפחתית נרגשת נשמעת מעזרת הנשים.
הילד מתכבד בנשיאת ספר התורה מארון הקודש אל הבימה. הוא מתרגש. אי אפשר שלא לחוש בזה. אין זה משנה מה לימדו אותו בבית ובבית הספר על תוכן המילים שחבוי בקלף המגולל שנישא בידיו. אין זה משנה אם סיפרו לו על בורא עולם או על כתיבה אנושית פורצת דרך. כשספר התורה בחיקו, אפילו לא יידע למצוא לכך מילים – הוא מרגיש את השכינה ששורה. כך גם אביו.
הוא מנגן לאט ובקול "ברכו את ה' המבורך". המלמד שלו אמר לו שזאת המנגינה, וזאת אכן המנגינה הרשמית. ובכל זאת קיווה המלמד שהילד לא יבחין שאיש מן העולים לפניו אינו מברך במנגינה המוקפדת שאותה למד... "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". ואחר כך הפטרה. מנגינה עמוקה, סבלנית. המילים אינן מובנות לו. גם לילד דתי אינן תמיד מובנות. מילד בר-מצווה מצופה לשיר יפה ולהבין פחות. והעיקר – הסוכריות. והן ניתכות באהבה, מתוקות שכמותן. ונשיקות לחתן בר המצווה והתרגשויות.
קהילה בעלת לב תקדיש לחתן המהולל כמה דקות נוספות. נציג הקהל יעלה לבמה, יברך אותו ויפקיד בידיו ספר יסוד ביהדות עטוף ביסודיות. ואחרי התפילה הם יודו לגבאי, וילכו לדרכם.
איש מהמתפללים לא יידע עליהם דבר. מה שמם? מה עיסוקם? מה הייתה משמעות התפילה בעבורם? האם הרגישו נעים? רק דבר אחד יידעו כולם: בשבת הבאה הם לא יופיעו כאן, עולם כמנהגו ינהג, תפילות שבת של המתפללים הקבועים. אולי יגיע ילד אחר. זה שהיה כאן השבת כבר לא צפוי לחזור. ייתכן שחווה כאן חוויה מופלאה. ייתכן שקדושת השבת פרטה לו על מיתרי נפש עדינים, ובכל זאת הוא לא יחזור. בראש ובראשונה מפני שאיש לא קרא לו לחזור. איש לא העלה בפניו ובפני משפחתו את האפשרות הזאת שהבית הזה הוא גם הבית שלהם. איש לא בדק איתם אולי, כמובן רק אם ירצו, אולי יש דרך להנגיש ללבם את המקום הזה, להפוך לחברי קהילה "חילונים" בבית היהודי הזה, שאמור להיות שייך לכל היהודים.

לא רק לחברי מועדון
בכל מסעדה שאכלו בה בשנה האחרונה הוזמנו לבוא שוב, שאלו אותם אם הכול היה בסדר. שלחו אליהם מייל עם הצעת חברוּת מועדון. בכל משחק ששיחקו בו במחשב שאלו אותם רגע לפני הפרידה: "האם אתה בטוח שברצונך לעזוב?". בכל מקום עשו הכול כדי לראות אותם שוב, חוץ מהמקום הכי חשוב. איש לא הזמין אותם לשוב. איש לא הניח בידם הצעה לחזור. איש לא אמר להם שיש בשבילם מקומות שמצפים. בית הכנסת סגור - רק לחברי מועדון.
לא, לא מפני שמדובר בחברי מועדון מתנשאים. לא מפני שאינם חפצים בחברים חדשים ולא מפני שמאיימת עליהם נוכחות של חילונים. מפני שאינם מאמינים שהזמנתם תתקבל ברוח טובה. מפני הפחד להיתפס כמיסיונרים, מפני הענווה שהופיעה בסנה ואמרה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות ד, א), והולידה יד מצורעת כשלג.
בית הכנסת אינו מסעדה, ברוך השם, ובוודאי איננו משחק מחשב. הוא לא אמור לרדוף אחרי לקוחות אפשריים, ואוי לו אם כך יעשה, אבל בית כנסת חייב לפתוח את השערים. ואת הלב. ומי יודע כמה מהמוני הבאים בשבתות לחגוג עלייה לתורה מייחלים בסתר לבם להזמנה; לכמה מהם הייתה מועילה הידיעה, שאם ביום מן הימים, באחת השבתות ירצו לשוב – יתקבלו באהבה. ששמור להם מקום בקהילה, שהם יכולים להפוך לחלק ממנה, בלי שידקדקו בציציותיהם הגשמיות והרוחניות.
השבת הם הגיעו כי היה להם תירוץ רשמי, הילד הגיע למצוות. בשבת הבאה כבר לא יהיה תירוץ, אבל תהיה כמיהה. כמיהה למשהו שכל כך חסר בעולם המודרני המצליחני והמנוכר: כמיהה לקהילה, לאמת. כמיהה שאפשר לשמוע היום מבין שורותיהם של שירים של מובילי תרבות חילונים. כמיהה שאסור לנעול בפניה את השער.
מתוך העיתון .
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il