ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השמחה בשמיני עצרת | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שמחת תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט

השמחה בשמיני עצרת


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

והיית אך שמח - לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה
מנהג ישראל להרבות בשמחה בשמיני עצרת יותר מכל חג אחר, ואף יותר מחג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו".

והנה המקור לשמחה בשמ"ע אינו מפורש בתורה, אדרבה בתורה נאמר רק " ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", ומכפל הלשון "ושמת בחגך והיית אך שמח" למדו חז"ל " לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה" (סוכה מח.). וידוע שכל דבר שנלמד מרבוי הוא פחות בחשיבותו מדבר שמפורש בכתוב (כמבואר בזבחים פט. דחטאת קודמת לאשם מפני שכתוב בהדיא שדמה ניתן בארבע קרנות, ובאשם נפקא ליה מרבויה), וא"כ מדוע השמחה בשמ"ע גדולה יותר מסוכות?

זאת ועוד, הראשונים חלוקים בדבר אם יש מצות שמחה ביו"ט אחרון. רש"י בסוכה שם כתב שמצות שמחה נוהגת בו, מדין ק"ו, ומה לילה שטפל ליום ונוהגת בו שמחה, יום שהוא עיקר -על אחת כמה וכמה. לעומת זאת רש"י בפסחים ע"א. ד"ה "לרבות לילי יו"ט האחרון" כתב:
"...ואין שמחה אלא באכילת שלמים, ויו"ט האחרון גופיה לא, דהא תרי זימני : שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישית, וממילא אימעיט שמיני".

לעומת זאת התוס' פסחים הוכיח שמצות שמחה נוהגת בשמיני שהרי המשנה בסוכה מח. אומרת שהשמחה וההלל כל שמונה, והלל אומרים ביום, משמע ששמחה נוהגת ביום.

בבאור שיטת רש"י בפסחים, שאין שמחה נוהגת בשמיני, צריך עיון הרי כל המועדים הוקשו זה לזה לשמחה, וקשה לומר ששמיני עצרת נתמעט בגלל שנזכרה שמחה בחג שבעת ימים, ועוד הרבה הלכות יו"ט נקבעו בגלל שמחת יו"ט ונוהגות גם בשמיני עצרת, משמע שנוהגת בו מצות השמחה, כדרך שהוכיח השאגת אריה שמצות שמחה נוהגת בר"ה, כיון שכל הלכות יו"ט נוהגות בו. ומצד שני דוקא בלילה ראשון של חג שיש בו מצווה מיוחדת של אכילה בסוכה אין בו מצות שמחה, אתמהה? ונראה לומר שיו"ט אחרון נתמעט רק מחובת קרבן שמחה, כדמשמע מלשון רש"י שמזכיר אכילת קרבן שלמים, וכן משמע מהגמ' (פסחים) שמסבירה מדוע אין שמחה בליל ראשון שלחג, מפני שאין זביחה אלא בשעת שמחה, ואין מקריבין קרבן בלילה. אבל בודאי שיש מצווה לשמוח בשמיני, בכל דבר שמשמח. והדברים מבוארים ברמב"ם רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יז:
"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר דברים ט"ז ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

משמע ששמחה נוהגת בכל דבר המשמח, ונוהגת מדאורייתא אף בזמן הזה, אלא שבזמן הבית יש רבוי לשמוח בקרבן ובשמיני נמעט מקרבן, וכך דייק השאגת אריה סי' ס"ה ברמב"ם).

ולפי זה נראה להסביר את המחלוקת בראשונים, אם נוהגת שמחה בשמיני, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומה שכתב רש"י (סוכה) שמצות שמחה נוהגת בשמיני, התכוון למצות שמחה בלא קרבן. ומה שכתב רש"י (פסחים) שאין שמחה בשמיני, התכוון לקרבן שמחה. ובכך מיושבים דברי רש"י בסוכה ופסחים שלא יסתרו. וכן מיושבת קושית התוס' על רש"י משמחה והלל שנוהגים כל שמונה, שכן לכו"ע השמחה וההלל נוהגים בשמיני, ורק קרבן שמחה אין צורך להביא בו.

וכך מצאתי שכתב החזון איש (במסכת חגיגה סי' קכ"ט - לדף ע"א בפסחים) שלכו"ע מצות שמחה נוהגת בשמיני, דלא גרע משאר רגלים, אלא שנתמעט מקרבן שלמי שמחה שלא צריך לשחוט בו, אבל לילו של שמיני נתרבה לאכול בו משלמי שמחה של יום השביעי.

והנה השאגת אריה סי' ס"ח הוכיח שיש מצות שמחה בליל ראשון של חג מדברי הרי"ף (פ"ד דברכות) ששמחת חג דוחה אנינות לילה שהיא דאורייתא, משמע שיש מצות שמחה בלילה הראשון של יו"ט מדאורייתא. אמנם בסיום דבריו כתב להקשות מגמ' פסחים שמעטו לילה ראשון משמחה?

והגיע למסקנא שלילה ראשון חיובו בשמחה רק מדרבנן, ודלא כהרי"ף. ולפי דברנו לא קשיא מידי דמצות שמחה בלילה הראשון היא באמת מדאורייתא, אלא שנתמעט רק מקרבן, ולכן מובן שאתי עשה דשמחת יו"ט ודחי אנינות לילה ראשון שהיא דאורייתא.

בכל אופן אנו רואים ששמחה של שמיני פחותה מסוכות, שי"א שאין בה כלל שמחה, ולפי דברנו לעיל יש בה שמחה אבל בלא קרבן, ואם כן ומדוע אנו מרבים בו בשמחה יותר מכל חג סוכות?

נראה לפרש שהשמחה של שמיני אינה מוגבלת לשמוח בה לפי גדרי שמחה מסוימים, ע"י קרבן שלמי שמחה, או לשמוח בד' מינים כמו שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"- ופרשו חז"ל -בלולב, אבל בודאי שמחה נוהגת בו. ואין זה מראה על חסרונה של השמחה אלא אדרבה על מעלתה, ששמחת שמ"ע אינה צריכה אמצעים נוספים שישמחו אותנו, וזה גופא מרומם את השמחה לדרגה רוחנית יותר.

ודומה למה שאמרו בגמ' מדוע בסוכות מקריבים ע' פרים ובשמ"ע רק פר אחד:
"משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון, אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך." (סוכה נה).

היינו שסעודה גדולה יכולה להסיח את הדעת מאהבת רעים, שעסוקים בסעודה הגדולה ולא בבטוי האהבה שביניהם.

וכך אפשר לפרש "עשו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם", וקשה וכי עוד יום אחד עשוי להקל על הפרידה, שמא יקשה אותה עליהם? אלא שכל ימי הסוכות היו עסוקים בדברים משמחים אבל לא היה פנאי לחשוב זה על זה וזהו "קשה עלי פרידתכם" הפירוד שלכם ממני, ורצוני שנהיה ביחד בלא כל הדברים שמסביב לשמחה.

השמחה פורצת גדר ההלכה

ולא זאת בלבד שהשמחה של שמ"ע אינה מוגדרת בקיומה ע"י מצוות, אלא שהיא אף פורצת גדר ההלכה אנו מוצאים שהתירו משום שמחת תורה למחות כף, ולרקוד לכבוד התורה, ולא חששו לאסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר(בשם רב האי גאון) וכך העיד ר' חיים ויטאל:
"וראיתי למורי האר"י ז"ל שהיה נזהר מאד להקיף... ולרקד ולשורר לפניו בכל יכולתו. וכן מעלים לתורה, יותר מז' קרואים, ואף חוזרים ושונים ומשלשים את קריאתה, וכולם מברכים עליה ברכת התורה, וכן מעלים קטן למנין הקרואים, ואין מקפידים בדבר. מובא עוד בפוסקים שאם הזיק לחברו משום שמחת התורה פטור מלשלם. (ועיין גם בתוס' סוכה מה. "מיד")

מנהג קדום היה לרקוד לפני התורה באבוקות של שעוה ובעל "פרי חדש" יצא לערער על המנהג, משום כבוי אש ביו"ט, אמנם תלמידו ר' יצחק כהן בספרו "בתי כהונה" מיישב המנהג שאין אסור כבוי בטפטוף השעוה ואינו דומה למסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

וצריך להבין הטעם לשמחה זו שהתירו בעבורה אסורים? ונראה שכל זה בא ללמד שאנו שמחים עם עצם נתינת התורה לנו, ואף לפני שקיימוה, סוף כל סוף היא "מורשה קהילת יעקב".

ר' נפתלי מרופשיץ היה אומר שמעולם לא נצחו אלא אדם אחד שרקד הרבה עם התורה, ושאלו הרבי מדוע כ"כ שמח עם התורה הרי אינו לומד בה? השיב לו: אם אחיך עושה שמחה ומחתן בת לא היית שמח עמו, אף אני כן. למדנו מאותו האיש שגם מי שלא למד תורה יש לו לשמוח על כך שהתורה הונחלה לעם ישראל.

עומק הסיפור הנ"ל יבואר ע"פ המדרש הבא: (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג ד"א ושם)
"מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר א"ל משגח רבי מתקבלא גבן אמר לו אין הכניסו לביתו האכילו והשקהו בדקו במקרא ולא מצאו במשנה ולא מצאו באגדה ולא מצאו בתלמוד ולא מצאו א"ל סב בריך א"ל יברך ינאי בביתיה א"ל אית בך אמר מה דאנא אמר לך א"ל אין א"ל אמור אכול כלבא פיסתיא דינאי קם תפסיה א"ל ירותתי גבך דאת מונע לי א"ל ומה ירתותך גבי א"ל חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין (דברים לב) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב א"ל למה זכיתה למיכלא על פתורי אמר לו מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא קרא עליה שם דרך דשיים אורחיה סגי שוי דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה הה"ד (בראשית ג) לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואח"כ עץ החיים זו תורה, אראנו בישע אלוקים"

גם כאן מצאנו שאותו יהודי פשוט נצחו לר' ינאי, ובמה נצחו? שאין לו להתפאר בתורה שלמד מפני שהתורה שייכת לכל ישראל, ואם הוא זכה להגיע להישגים בתורה הרי זה בזכות שכל ישראל קבלוה. לאחר מכן בדקו ר' ינאי ומצאו מושלם בדרך ארץ, ונזכר במאמר חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה, והרי ר' ינאי עצמו נכשל בהתנהגות ו כלפי אותו האיש, נמצא שבעניין זה של דרך ארץ עולה עליו, ואין לו במה להתגאות עליו, ונתברר שהתורה אכן ירושת כלל קהילת יעקב!

וכך מצאנו ששלמה נתבשר בחלום שהקב"ה ייתן לו חכמה, ולמחרת קם ועשה סעודה לגמרה של תורה. ומכאן למדו חז"ל שיש לעשות סעודה כשמסיימים ללמוד, שמחה לגמרה של תורה.

ולכאורה שלמה עדין לא גמר ללמוד אלא שבקש את החכמה ללמוד וקבלה? אלא מכאן שזו מהות השמחה, לא על מה שגמר ללמוד, אלא על ההבנה שיש לו עוד ללמוד. ועל זה אנו שמחים בשמחת תורה, ולזה שותפים כל קהילת יעקב גם אלו שלא למדו עדין, ובשמחה זו מבטאים את חפצם בתורה.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il