בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

עד כמה לדבוק במנהגי אבות?

שאלה בעניין שמירת נוסח אשכנז הקדום כמנהג האבות, לעומת תפילה בנוסח אשכנז של תלמידי הגר"א * מי שנוסחו האישי שונה מנוסח רוב הציבור, כיצד יתפלל לעצמו וכיצד כשליח ציבור * את מנהגי האבות המחייבים לומדים מהמציאות ולא מספרים * מתי נכון לדבוק במנהגי אבות השנויים במחלוקת * האם צריך לעבור דירה כדי להתפלל בנוסח אבות? * כיצד ליישם בימינו את המצווה לתת עשירית מהנכסים לחתונת כל ילד * לחנך את הילדים על ערך הנישואין ולא להבליט את הבעיות

undefined

הרב אליעזר מלמד

שבט תשע"ה
5 דק' קריאה
מנהגי אבות
כבוד הרב, עניין שמירת מנהגי אבות מטריד אותי מאוד, ואיני מוצא מנוח לנפשי.
משפחתי מיוצאי גרמניה. נהגנו בביתנו כמורשת אבותינו - למשל, ליטול ידיים לפני הקידוש בשבת ולשמור שלוש שעות בין בשר לחלב. כידוע לרב, מדובר במנהגים שיסודם בהררי קודש ובקהילות גרמניה נלחמו עליהם שלא לזוז מהם. כך גם בענייני תפילה: מניחים תפילין לאחר אמירת קרבנות, ברכות התורה לפני קרבנות, אין אומרים "אין כאלוקינו" ביום חול, וכך עוד דיוקים רבים בנוסחאות התפילה.
אך בעניינים רבים אני חושש לנהוג כמנהג אבותיי, שהרי בארץ נהגו כמנהג המחודש של הפרושים תלמידי הגר"א. וטוענים נגדי שמנהג המקום מחייב, וממילא התבטלו הנוסחים השונים. אלא שלא ראינו שנהגו זאת בשום ציבור מלבד הציבור האשכנזי-גרמני. אין מוחים בידי מרוקאים ואלג'יראים ששומרים על נוסחיהם, וכן בכל חסידות משמרים את מנהגיהם המיוחדים.
ויש להעיר ולהוסיף שמנהג אשכנז עתיק וקדמון בהרבה ממנהג הפרושים, שכידוע אינו אפילו מנהג הגר"א המדויק, ומעציב אותי שמנהגנו נשכח והולך. האם כדאי לעבור דירה למקום שבו יש מניין בנוסח אבותיי המדויק?

תשובה
יישר כוחך על ההתקשרות העמוקה שלך למנהג אבות, ובמיוחד למנהג ותיק ומדויק של קדושי ישראל שמסרו נפשם על קידוש השם באשכנז. וכך ראוי לך להמשיך במנהגי הסעודה, הקידוש וכל כיוצא בזה.
כדרך אגב אספר לך, שאף משפחת אמי נהגה כמנהג אשכנז. אמנם מצד משפחת סבו של אבי, שעלתה מאוקראינה, אנחנו נוהגים ליטול ידיים לאחר הקידוש. אולם פעם התארחתי אצל משפחה שנוהגת להקדים את הנטילה, ושאלו אם ארצה שישנו את מנהגם לכבודי. והשבתי שלהפך, זו הזדמנות בשבילי לקיים את מנהג אבותיי מצד משפחת אמי.
לגבי נוסח התפילה, הכלל הוא שבכל הדברים שהיחיד אומר, תאמר כמנהג אשכנז המדויק. ורק כאשר צריך לומר דברים בקול, אל תפרוש מן הציבור אלא תאמר כמותם. וכשאתה חזן, אם מדובר בבית כנסת שמניח לכל חזן להתפלל כמנהגו, תתפלל כמנהגך. אמנם בדברים שההבדלים בין המנהגים גדולים מאוד, תאמר כמנהג הרבים.
זוהי ההדרכה המאוזנת, ששומרת מחד על הלכידות הקהילתית ומאידך על מסורת האבות. אמנם לאחר שתקום הסנהדרין במהרה בימינו יוכלו חבריה לקבוע מנהג אחיד, אבל בינתיים טוב לקיים את המנהגים המגוונים, שלכל מנהג ערך מיוחד. והעיקר החשוב ביותר הוא הערך של המשכת מסורת אבות, שכן זו השלשלת שעל ידה כל יהודי מתקשר אל הדורות הקודמים, עד אבות האומה ומתן תורה.

מה הם מנהגי האבות המחייבים
אמנם צריך להדגיש שמנהג אבות חל רק על מנהגים ידועים שאדם ראה בביתו, ולא לגבי מנהגים שראה אותם כתובים בספר, שלגביהם יש אמנם מעלה של שמירת הגוונים, אבל המעלה העיקרית של קיום מסורת אבות לא קיימת. וצריך להוסיף, שהדבקות בנוסח אבות צריכה להיות בנועם ומתינות, בלא להעיק על הילדים או קרובי המשפחה בתוכחות על דקדוקי דקדוקים שרק ירחיקו אותם ממנהג אבות.

מנהגים שנויים במחלוקת
לגבי מנהגים שנויים במחלוקת שרבים מגדולי ישראל מחו כנגדם, אם אלו מנהגי אבות שרק כתובים בספר ואינך זוכר אותם מבית אביך - אין לקיימם, הואיל ואין להם תוקף של מנהג אבות.
ואם אתה זוכר אותם מבית אביך, אזי אם יש לגדולי הרבנים מבני עדת אשכנז תשובות על הקושיות, נכון להמשיך במנהג אבות. וכך נוהגים כל יוצאי אשכנז לגבי אמירת הפיוטים בשלוש ברכות ראשונות של הימים הנוראים.

מעבר דירה
אם יזדמן לך צורך לעבור דירה, אכן טוב לעבור למקום שבו יש בית כנסת כמנהג אבותיך. אך זאת בתנאי שבאותה קהילה ינהגו כתורה ביחסם לדרך ארץ, כלומר שיהיה להם יחס חיובי לפרנסה ומדע, או לכל הפחות שלא יהיו בעמדה מתנגדת, כפי טעותם של חלק מהחרדים. כי היחס הנכון לפרנסה ולמדע הוא הרבה יותר חשוב ויסודי מנוסחי התפילה.

האם יש חובה להורים לתת מעשר מנכסיהם לנישואי ילדיהם?
אכן מצווה להורים לתת מעשר מנכסיהם כדי לחתן כל אחד מילדיהם, כמבואר בגמרא (כתובות נב, ב): "ועד כמה (צריכים ההורים לתת לחתונת בתם)? אביי ורבא דאמרי תרוויהו (אמרו שניהם): עד לעישור נכסי" - (מעשר נכסים). ולכן אם נפטר האב בלי שהביע את דעתו כמה הוא רוצה לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות סח, א; שו"ע קיג, א), אבל אין כופים על כך (רמ"א ע, א).
וכן הדין לגבי חתונת הבן. וכתב מהר"מ מינץ שאסור לתת לבת יותר מעשירית הנכסים, כדי שלא להפלות לרעה את הבנים (יעויין שו"ת מהר"ם מינץ א, לא; תוס' בשם רבנו חננאל, כתובות נ, ב, 'ומאי').
אולם כתבו הפוסקים, שבפועל פעמים רבות לא נהגו כן (רמ"א קיג, א; ט"ז א). משום שלעתים המציאות הכלכלית הייתה דחוקה עד שאם ההורים לא נתנו לבת חומש מנכסיהם ואף יותר, לא היו יכולים למצוא לה חתן והייתה נשארת גלמודה כל ימי חייה.

מצוות מעשר נכסים לחתונה בימינו
אמנם קשה להתאים את הדרכת חכמינו לימינו. תוחלת החיים שלנו התארכה לממוצע של שמונים שנה ויותר, שמתוכם אדם ממוצע צריך לחיות מכספי הפנסיה כ 15 שנים. ואם לא ידאג לחסוך סכומים נכבדים לקרנות פנסיה, יסבול בזקנותו ממצוקה. לעומת זאת, בעבר תוחלת החיים הממוצעת של אדם מבוגר הייתה כחמישים-שישים שנה, כך שימי הזקנה שבהם לא עבד היו קצרים בהרבה.
עוד הבדל משמעותי: בעבר עשירית הנכסים נועדו לבניית בית (של חדר אחד), למתן אמצעים לפרנסת הזוג (כדוגמת חלקת אדמה) ולסעודת החתונה. לעומת זאת, כיום עלויות ההכשרה המקצועית גדלו והתייקרו לאין שיעור, אבל לאחר שיהיה לאדם מקצוע, יוכל להרוויח יותר מכדי צורכו ולזכות לרווחה שבדורות הקודמים לא חלמו עליה.
בעבר נער היה מתחיל לעבוד אצל אביו או אצל אומן אחר, ותוך כדי עבודה היה לומד את המקצוע ואף מקיים את עצמו ללא שום עלויות להורים. ואילו כיום ההורים צריכים לפרנס את ילדיהם על פי החוק עד גיל שמונה עשרה, ובדרך כלל נוהגים לפרנסם עוד מספר שנים, וזאת כדי שיתחנכו, יתבגרו וילמדו מקצוע, ויוכלו לעמוד על רגליהם ולהקים משפחה ולהתפרנס בכבוד.

על איזה גודל משפחה דיברו
עוד מוכרחים לומר, שחכמים דיברו על משפחות שזכו לחתן לכל היותר שישה או שבעה ילדים. גם מי שלא סבל מבעיות עקרות או חוליים אחרים לא זכה לחתן יותר ילדים, מפני שרוב הילדים היו נפטרים בשנות הינקות והילדות. בפועל, ברוב המשפחות לא הגיעו יותר מארבעה ילדים לחופה. וכך גם לאחר שנתנו עשירית נכסים לכל ילד, רוב הנכסים נשארו להורים כדי שיוכלו להמשיך להתקיים על ידם בכבוד.
ועלינו להודות לה' על הברכה שנפלה בחלקנו בדורות האחרונים, שבזכות התקדמות הכלכלה והרפואה, משפחה תורנית וחרדית ממוצעת זוכה לכשמונה ילדים, כאשר לא מעטים זוכים אף ליותר. בכל אופן ברור שחכמים לא התכוונו שהורים שזכו לעשרה ילדים, יחלקו להם את כל רכושם בחיים ויישארו אביונים למשך שלושים שנה עד שיעלו לישיבה של מעלה.

הלכה למעשה
נחזור להלכה: מכיוון שתנאי חיינו השתנו מאוד וגם קשה לחשב את כל נכסיו של האדם (עם הקרנות, הפיצויים וכדומה), יש להבהיר תחילה את מגמת המצווה, שהיא לסייע לילדים להתחתן ולקיים את משפחתם.
לפיכך, המצווה המוטלת על ההורים היא לסייע לילדיהם במימון החתונה ובקניית הרהיטים הראשונים בהתאם למצב הכלכלי, וכן לרכוש מקצוע שמתאים לכשרונם, שעל ידו יוכלו לפרנס את משפחתם בכבוד ולקנות בית. ואם יש ביכולתם - טוב שגם יסייעו להם בקניית הבית.
בדרך כלל, סך כל ההשקעות בחינוך הילדים ובהחזקתם בעת שהם לומדים מקצוע ועלויות החתונה, יכול להגיע לכדי עשירית מהנכסים הנצברים עד לאותה תקופה. אבל אין צורך לחשב זאת באופן מדוקדק.
כל מה שכתבתי לגבי המצווה על ההורים לסייע לילדיהם בחתונתם, הוא כאשר הילדים מתחתנים עד גיל 24, הגיל הראוי לפי דברי חכמים, שבגיל זה עזרת ההורים חשובה ומסייעת מאוד לקיום החתונה. אבל ככל שהילדים גדלים, הם אמורים לחסוך לעצמם כסף, וחובת ההורים לסייע להם הולכת ופוחתת.

לחנך לערך הנישואין
ולפני הכול, מצווה מן התורה על ההורים לחנך את ילדיהם לתורה ומצוות, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), והכוונה ללמדם תורה כדי שישמרו מצוות. ואחד העניינים החשובים והמרכזיים ביותר בתורה הוא ערך הקמת המשפחה, שמקפל בתוכו את כל הערכים כולם, כמו: ואהבת לרעך כמוך, נאמנות, גילוי אחדות, לידת ילדים, בריאות הנפש והגוף, קירוב הגאולה וכו'. ומצווה על ההורים להרבות בדברי חינוך על הערכים השונים שמתגלים דרך הנישואין.
פעמים שהורים מתנים את צערם וכאבם הנורא על שילדיהם לא מתחתנים. הבעיה היא שכאשר הילדים מבוגרים כבר קשה לחנכם. על ההורים להקדים תרופה ולחנך את הילדים לכך בעודם צעירים. ולפני שיגיעו לפרקם, יאמרו להם שיעמדו לצדם ויעזרו להם כפי יכולתם.

התקשורת
ראוי להוסיף שהעיסוק המוגבר של התקשורת במסורבות גט ובנשים מוכות, אינו מועיל בלשון המעטה לעידוד הנישואין. כאשר ילדים ונערים שומעים על כל הבעיות, ומנגד לא מדברים על המעלות והערך והמצווה שבנישואין, אין פלא שהם מתקשים להינשא. לצערנו ישנם גם מוסדות דתיים שבמשך כל שנות התיכון מרבים להביא הרצאות על מסורבות גט ונשים מוכות ושוכחים להקדיש פי עשרה זמן לערך הנישואין.
חובה אמנם להיאבק בעוולות הללו ולתקנן ככל האפשר, אבל אסור שהעיסוק בהן יעיב על כל הטוב שבחיים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il