ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לפני ה' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור ענינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

ח' תשרי, התשס"ה

לפני ה'

המיוחד בכפרת יום הכיפורים



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

מחילה וכפרה
המשנה ביומא 1 אומרת:
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ 2 , עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

יש משנה דומה במסכת בבא קמא 3 , שלכאורה אומרת את אותו הדבר. לאחר שמפורטים שם כל החיובים המוטלים על מי שחבל בחבירו (נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת) מוסיפה המשנה:
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר 4 וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאלוקים וַיִרְפָּא אלוקים אֶת אֲבִימֶלֶךְ.

גם אם שילם המזיק את מה שהתחייב בדין תורה, עדיין לא נמחל לו עד שיבקש את מחילתו של הניזק. המשנה לומדת מהפסוק שהקב"ה ציווה על אבימלך לבקש את מחילתו של אברהם על לקיחת שרה, ולא היה די בעצם ההשבה שלה אליו.

לכאורה, זוהי חזרה על אותו דין כפי שמופיע במשנה ביומא. אולם בבבא קמא הלשון היא "אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו", ואילו ביומא נאמר "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו".

נקודה נוספת הטעונה הסבר, שעמדו עליה גדולי הדור שלפנינו - מדוע המשנה ביומא מוצאת לנכון להזכיר את העניין הזה כהלכה מיוחדת, הנלמדת מפסוק; אם קבענו שאין יום הכיפורים מכפר אלא בתשובה, בין בעבירות שבין אדם למקום ובין באלה שבין אדם לחבירו, ולמדנו במשנה במסכת בבא קמא שעד שלא ביקש מחילה עדיין לא תוקן החטא, מדוע יש צורך בלימוד מיוחד שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה אותו, הרי בכל מקרה לא יימחל לו ללא התשובה והמחילה?

יש לחפש את שורש התשובה לשאלה זו בחילוק הלשוני שבין שני המקומות - "נמחל" לעומת "מכפר".

צריך לשים לב גם בדבריו של רבינו יונה בשערי תשובה, ישנו חילוק בלשון כאשר הוא מזכיר את שתי המשניות הללו.

בשער הראשון בשערי תשובה מונה רבינו יונה עשרים מדרגות שאותן הוא מכנה "עיקרי התשובה". חלקן נחשבות "עיקר העיקרים", יסודות מהותיים של התשובה, והשאר באות כדי שהתשובה תהיה שלמה ומהודרת. עיקרי העיקרים הם שלושה: החרטה, עזיבת החטא, והווידוי. על גביהם יש מקום להוסיף.

בעיקר הששה עשר כותב רבינו יונה 5 :
העיקר הששה עשר תקון המעוות באשר יוכל לתקון, כענין שנאמר 6 : וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ונאמר 7 : וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו הגזל והחמס, לא יתכפר עונו עד אשר ישיב את הגזלה, וכן אם ציער את חברו והציק לו או הלבין פניו, או סיפר עליו לשון הרע, אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אף על פי שנתן דמי בושתו ודמי צער ההכאה, אין צער הבושה וההכאה נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה.

רבינו יונה מביא כאן את דברי המשנה ממסכת בבא קמא. והוא מוסיף על כך:
וראוי לבעל התשובה לעשות כן קודם הוידוי כדי שיתרצה בוידויו.

בסוף שער רביעי 8 מביא רבינו יונה את ארבעת חילוקי הכפרה כפי שהם מופיעים בגמרא במסכת יומא 9 . והוא מחדש חידוש גדול:
ועל זה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקים, יש שאלה: והלא כתוב "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"(כלומר, הכפרה באה על ידי יום הכיפורים בלבד)? והתשובה בזה, כי מה שנאמר "לפני ה' תטהרו"- מצות עשה על התשובה , שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת - החיוב נוסף ביום הכפורים, והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים, אבל מה שכתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" - שהוא אמור על הטהרה, שהשם יתברך מטהר אותנו מן העוון ומכפר עלינו כפרה שלמה ביום הכפורים בלא יסורים, זה נאמר על מצות לא תעשה, אבל על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקים:

כלומר, הפסוק "לפני ה' תטהרו" אינו רק הבטחה או תיאור מציאות, אלא מצוות עשה לעשות תשובה ביום הכיפורים. וכותב שם עוד בהמשך דבריו 10 :
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה 11 "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" - עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, לכן מי שגזל את חברו ישיב את הגזלה ואחרי כן יתודה , ואם התוודה תחלה לא עלה לו הווידוי... ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אם הקניט אדם את חברו בדברים צריך לפייסו, ואין צריך לומר אם דבר עליו לשון הרע, כי זה מן העבירות החמורות.

בולט כאן השינוי לעומת מה שכתב בשער הראשון, שם שימוש הלשון היה שראוי לאדם לבקש מחילה קודם וידויו. כאן, לעומת זאת, אם אין מחילה קודם הווידוי אין זה עוזר כלל, אפילו בדיעבד. בולט ברבינו יונה ההבדל בין הדין המבוסס על המשנה בבא קמא, אשר הובא בשער הראשון, לבין הדין המבוסס על המשנה ביומא, שהובא בשער הרביעי. צריך לברר ממה נובע אותו הבדל.

ראוי ומוכרח במדרגות התשובה

כבר הזכרנו כי רבינו יונה מגדיר את העיקר הששה עשר בתור "תיקון המעוות באשר יוכל לתקון". כאן מביא רבינו יונה את הדין הזה שבין אדם לחבירו. כפי שאמרנו, זה כלול בעיקר הששה עשר במדרגות התשובה, ולכן "ראוי" לבעל התשובה לעשות זאת קודם התשובה, משום שאין זה אחד מעיקר העיקרים של התשובה, אלא תוספת הידור, "ראוי כדי שיתרצה". לעומת זאת, אם לא היתה בקשת מחילה לפני הווידוי אין זה מועיל, אלא צריך לבקש מחילה ולשוב ולהתוודות מחדש, הווידוי הקודם לא הועיל. זהו עניין הכרחי.

מה פירוש "תיקון המעוות", הנזכר בשער הששה עשר?

בעיקרים הקודמים לכך, כותב רבינו יונה 12 :
"ומודה ועוזב ירוחם", הזכיר תחלה "ומודה" על החרטה והוידוי, ואחר כך "ועוזב". אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות - ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר 13 "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו". והמשל בזה - למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהיטהר, כי יניח השרץ תחלה ואחרי כן יטבול ויטהר. וכל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו, ואין הטבילה מועילה. והנה עזיבת מחשבת החטא - היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והווידוי והתפילה - במקום הטבילה.

עזיבת מחשבת החטא - היא השלכת השרץ. הווידוי והתפילה - כנגד הטבילה. "טובל ושרץ בידו" פירושו שגורם הטומאה קיים גם בתוך המעיין המטהר, ועל כן חוזר ונטמא. בעיקר הששה עשר אמר רבינו יונה כי יש לתקן את המעוות, כמו השבת ממון גזול ובקשת מחילה. זהו חלק מעזיבת החטא, שפירושה ניתוק העתיד מהחטא, הכולל גם את עצם ההפסקה של החטא וגם את תיקון הקלקולים להם גרם החטא. תיקון הקלקול אמנם אינו מעכב את התשובה, שהרי אם התוודה ואז תיקן - זה מועיל. אולם זה נכנס בגדר של "עזיבת החטא", זוהי מדרגה בתהליך הזה.

אפשר להוסיף מסברה, שאם זה בכלל עזיבת החטא, ניתוק העתיד מהחטא, כל זה תלוי בתנאי שקודם וידויו, גם אם לא השיב או ביקש מחילה, כבר החליט להחזיר ולבקש מחילה. אם לא החליט לעשות כך, הרי שאין זה עדיין בגדר עזיבת החטא, ולא יועיל לו הווידוי בדיעבד כל עוד לא השיב. ביום הכיפורים, לכאורה לא יועיל גם זה. בווידוי של יום הכיפורים לא מועיל גם בדיעבד אם ישיב רק לאחר הווידוי.

החטא והתרעומת - מחלה ותופעת לוואי
ביאור הדברים מובא ב"פחד יצחק". יש מצווה של "ואהבת לרעך כמוך". לפי חלק מהראשונים זהו היסוד של האיסור לגרום נזק לחבירו. טבעו של האדם, שכאשר הוא אוהב מישהו, אותה אהבה גורמת לכך שגם ירצה להיות נאהב, שהיחס יהיה הדדי. כשהתורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך" כלולה בכך גם המצווה לרצות להיות נאהב על ידו. לפי זה, כשאדם פגע בשני, אותה פגיעה נעשית בשני המישורים: קודם כל, היתה כאן הפרה של "ואהבת" , שכן כך לא מתנהג אוהב; בנוסף לכך, נוצר מצב של "כנגד", שהרי אם אני פוגע בו, "כמים הפנים לפנים", הוא מחזיר יחס הדדי, ונוצרת תרעומת על עצם הפגיעה. יש כאן פגיעה בעצם החובה לאהוב, ויש כאן פגיעה על עצם התרעומת, שהוא כועס עליי. כך ניתן להבין את המשנה בבא קמא - כשהשבת לו את הממון, כשהחזרת את מה שלקחת או הזקת, פתרת את העניין של "ואהבת", תיקנת את הפגיעה עצמה שגרמת; אולם עדיין יש לו היתר להתרעם עליך, וגם אותו צריך לתקן, לא רק להיות אוהב, אלא גם להיות נאהב. כשמבקש ממנו מחילה, היא נועדה לבטל את היתר התרעומת.

על בסיס הנחה זו מחדש ה"הפחד יצחק" חידוש גדול. מה הדין אם סיפר לשון הרע על חבירו, אולם החבר אינו מודע לכך שסיפר עליו - האם מחובתו ללכת ולספר לו על מנת לבקש מחילה ממנו או שמא עדיף שלא יספר לו כלל, ואז לא תהיה כפרה על החטא, כל עוד לא ביקש מחילה? בשם רבי ישראל סלנטר אמרו שלא יספר לו, כדי לא לגרום לו עכשיו את הצער.

מוסיף על כך ה"פחד יצחק" שאין צורך לספר לו, לא משום שהוא אנוס ולא יכול לגרום לו צער, אלא על פי דין: חובת בקשת המחילה נובעת מהצורך לנטרל את היתר התרעומת כלפי החוטא. כל זה קיים רק אם הנפגע יודע מה שסופר עליו. ללא ידיעה זו הרי אין לו היתר כזה, וממילא יש מקום לומר שאין צורך לבקש את מחילתו.

הטהרה "לפני ה'"
זהו לכאורה הגדר במשנה בבא קמא; ביומא הגדר שונה: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". יש מהמפרשים שלמדו מהפסוק שדווקא החטאים שלפני ה' מתכפרים על ידי היום הזה, בשונה מהעבירות שבין אדם לחבירו, שדורשות גם את הריצוי של חבירו. אולם קשה מאוד להסביר כך: "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" - משמע שלאחר שנתרצה לו תועיל כפרת יום הכיפורים.

ניתן לומר, שללא בקשת המחילה מהחבר יש חסרון ב"לפני ה'" - כדי שיום הכיפורים יכפר צריך להיות "לפני ה'", ואם אתה לא מרצה את חברך אין זה "לפני ה'".

את המושג הזה, "לפני ה'", מוצאים בתורה בכמה הקשרים, וכולם - פרט לזה אצלנו, לגבי יום הכיפורים -מציינים עדיפות של מקום: הגמרא בזבחים לומדת, שאין סמיכה על ראש הקרבן בבמה, משום שלגבי זה נאמר בתורה "לפני ה'" , ובמת יחיד אינה עונה לגדר הזה. יש מצבים שבהם אנו אומרים שההיכל נקרא "לפני ה'", יש מצבים שגם העזרה היא "לפני ה'", או ירושלים כולה. בכל אופן, ברור שהמושג הזה מבדיל לגבי קדושתו של מקום מסויים ביחס לאחרים. לפי המשנה ביומא, כל עוד אין הוא מרצה את חבירו הוא אינו נמצא במדרגה הזו של "לפני ה'". זוהי מדרגה שאותה ניתן להשיג רק על ידי הריצוי של החבר, כי אחרת אין זה "לפני ה'".

במשנה בבבא קמא נאמר שהוא צריך לבקש ממנו, שם נדרשת בקשה, כל העניין הוא רק ביטול התרעומת. ביומא כבר נדרש ריצוי. וכפי שמבאר רבינו יונה בעיקר החמישה עשר של התשובה:
ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו, ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא, כענין שכתוב בדברי אליהוא על בעל התשובה אחרי היסורים 14 :יעתר אל אלוק וירצהו, כי יתכן להיות העוון נסלח ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לה' חפץ בו, ומנחה לא ירצה מידו, ותאוות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם. ורצונו - החיים הקיימים והאמיתיים והאור הגדול הכולל כל הנעימות, כענין שנאמר 15 : חיים ברצונו, ונאמר 16 : ה' אלקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים מזמור פ): אין לנו אלא הארת פניך, והוא ענין הרצון, וכבר הקדמנו ובארנו זה.

ביום הכיפורים אותה מדרגה מיוחדת של "לפני ה'" כבר הופכת למשהו מהותי, המעכב גם בדיעבד. בכל מצב רגיל, בקשת המחילה נועדה לבטל את התרעומת, השבת המצב הקודם של "ואהבת לרעך כמוך", תיקון המעוות. יום הכיפורים הוא כפרה מיוחדת של "לפני ה'", וכאן כבר צריך ריצוי, אור פנים, הארת פנים. אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. עיקר עבודת יום הכיפורים היא הקטרת הקטורת לפני ולפנים. בקטורת היו אחד עשר סממנים, שכולם מדיפים ריח טוב, פרט לחלבנה שריחה רע, אולם מציאותה מעכבת. עבודת הקטורת היא איחוד של כל הכוחות. המדרגה של "לפני ה'" דורשת מצב של ריצוי, של אור פנים, אין זו רק בקשת מחילה, אלא הארה של פנים. כשיש אחדות, יש מציאות של "לפני ה'", זהו התנאי בכפרת יום הכיפורים.


^ 1 ח, ט
^ 2 ויקרא טז, ל
^ 3 ח, ז
^ 4 בראשית כ,ז
^ 5 שער ראשון אות מד
^ 6 יונה ג,י
^ 7 שם שם, ח
^ 8 אות יז
^ 9 פו, א
^ 10 אות יח-יט
^ 11 יומא פה, ב
^ 12 שער ראשון אות יא
^ 13 ישעיה נה,ז
^ 14 איוב לג,כו
^ 15 תהילים ל,ו
^ 16 שם פ,כ

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il