ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החזרה אל סוכות המדבר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים סוכות עניני החג Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

החזרה אל סוכות המדבר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

הזיכרון ההיסטורי
פסח, שבועות וסוכות הם "שלשת הרגלים", החגים הגדולים שבהם היתה עליה לרגל לירושלים. לשלשת הרגלים יש כמה צדדים משותפים, המחברים אותם למערכת אחת. אחד הצדדים הללו הוא המובן הכפול שיש לכל אחד מהם. מצד אחד הם חגים היסטוריים, המשמשים כזיכרון למאורעות מפתח בהיסטוריה של עם ישראל בימי הראשית שלו, ומצד שני הם קשורים למחזור השנתי של הצמיחה והחקלאות. המשמעות הכפולה הזו, המתבטאת גם בכפל שמות: פסח חג האביב, שבועות חג הקציר, סוכות חג האסיף, מוסיפה מימד נוסף בהבנתם של הימים הללו, כאשר שני המובנים של כל חג משלימים זה את זה, פעמים כהשלמה של צדדים דומים, ופעמים כהשלמה של ניגודים.

בחג הפסח ובחג השבועות, תוכנו של הזיכרון ההיסטורי הוא ברור וחד משמעי. חגים אלה מציינים נקודות מפנה בהיסטוריה של עם ישראל, מאורעות חד פעמיים ובלתי הפיכים יציאת מצרים ומתן תורה. כך הם מוגדרים גם בסדור התפילה, במסר ברור ופשוט: "זמן חרותנו" ו"זמן מתן תורתנו". לעומת זאת, לגבי חג הסוכות מוזכר רק: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" 1 . סוכות אלה לא היו מאורע חד פעמי או מפנה מהותי, אך למרות זאת, לא זו בלבד שיש מצוה לזכור אותן לדורות, אלא אנו אף מצווים לבנות סוכות כאותן הסוכות של אבותינו, ולשבת בהן כפי שישבו אבותינו; כלומר, לעשות פעולה שהיא מעין "הצגה" וחזרה על אותו מאורע, פעולה שיש לה משמעות גם לגבי חיינו הממשיים בהווה.

דומה, כי חג הסוכות אינו בא להזכיר מאורע מסוים אחד, אלא להיות זיכרון של תקופה; לא החלק ההירואי של יציאת מצרים, אלא ההמשך זמן הנדודים במדבר. הישיבה בסוכות במדבר, מבטאת את תמציתם של החיים בו את חוסר הוודאות לגבי מה שיקרה ביום מחר, שאינו מאפשר לבנות בנין של קבע, אלא סוכות ארעי בלבד. כאשר נכנסו בני ישראל לארץ והתיישבו בה, השתנו חייהם שינוי משמעותי, בעצם המעבר מקיום תלוש ואוורירי אל חיים של קביעות ושל בטחון יחסי. אלו חיים שמאפשרים לתכנן לעתיד, לחיות במקום קבוע, ולכן גם לבנות בנייני קבע. החיים היציבים של העם בארץ ישראל, הם החלום של ההולכים במדבר. הארץ המובטחת "ארץ טובה ורחבה" 2 , אשר "לא תחסר כל בה" 3 , היא משאת הנפש והמטרה של העם מיציאת מצרים ואילך. ואולם, לאחר הגשמתה של מטרה זו, ולאחר שהחיים מגיעים לכלל יציבות וקביעות או אז מצווה התורה לשוב ולהיזכר בתקופה הקודמת במדבר, בנדודים ובחוסר הקביעות.

חג האסיף

צירופם של חג הסוכות וחג האסיף, הוא כשלעצמו אמירה משמעותית. זמן האסיף הוא סוף השנה החקלאית, הזמן בו אנשים אוספים ואוגרים את פירות עמלם מן השנה הקודמת, לפני שמתחילה עונת העבודה הבאה. זמן כזה, הוא כרגיל זמן של נחת רוח וסיפוק, זמן שבו אנשים מרגישים מרוצים ממצבם הנוכחי, וחשים את הצד היפה של החיים הקבועים והיציבים. דווקא בעת הזו, מחויבים הכל לצאת מן הבתים ולשבת בסוכות. לאמור, לחזור אל המדבר, אל הארעיות של חיי הנדודים (ולא רק לזיכרון, אלא למעשה בפועל, שהוא כעין חזרה ממשית).

ואולם, דווקא זמן האסיף אינו נראה כמתאים ליציאה למדבר, לחיים בסוכות. לאחר שעברו ימי הקציר והדיש, לאחר שאנשים יצאו מן הסוכות והמלונות שבכרמים ובמקשאות ואחרי שנאסף היבול אל הבתים. דווקא בזמן כזה, אין זה נוח לצאת מן הבית ולשבת בסוכה. בשעות כאלה, של קורת רוח, אפשר להעלות רק איזה זיכרון נוסטלגי. אבל, כאן הדרישה היא מעשית הרבה יותר היא מחייבת עקירה ממשית ממצב קיים של קביעות, וחזרה אל הארעי ואל חוסר הוודאות שבמדבר.

חיים של קיבעון
העקירה מן הקביעות, הזיכרון והמעשה הסמלי של החזרה אל המדבר, מעוררים את השאלה: מה רע בחיים של קביעות? האם יש מעלה בגלות ובנדודים, המחייבת אותנו להיזכר בה ולהיצמד אליה?

נראה, כי לא עצם חיי הקבע הם הנושא הצריך בדיקה וזוית ראיה אחרת, אלא צדדים שונים של מחשבה והרגשה המתלווים לחיים אלה. עם היושב על אדמתו במשך זמן מסוים, מרגיש לא רק קשר ובעלות עליה, אלא גם בטחון שהדברים יימשכו כפי שהם, עד עולם. משבנה אדם בית של קבע, משזרע שדות ונטע כרמים, הוא מתחיל לחוש שישיבתו במקום זה היא נצחית, ושאי אפשר לעקור אותו ממנה. הקביעות מביאה, אפוא, להרגשה של שאננות, בטחון מופרז וחוסר דאגה. תחושות אלו, מונעות את האדם מלראות סכנות ואיומים מבחוץ או מבפנים. לעומת זאת, יושבי הסוכות במדבר יודעים שהם נמצאים במקומם רק לפי שעה. גם אם ישיבתם בסוכות היא לזמן ממושך היא עודנה מפוקפקת ובלתי יציבה. יכולתם לקדם כל פורענות, מבוססת דווקא על מציאותו של ספק, על מדה מסוימת של חשש שהמצב הקיים אינו בהכרח המצב הנצחי. סטטוס קוו יכול להיות טענה או הוכחה בכל דיון, אבל אינו מקנה כל ודאות באשר להמשך קיום זה במציאות.

אלמנט אחר הנובע מחיי קביעות, הוא המעבר המתמשך מן ההחזקה אל תחושת הבעלות, וממנה להרגשה עד כדי בטחון מלא בצדקתה של בעלות זו. לאחר זמן מסוים של ישיבת קבע במקום (והוא הדין להחזקה במשרה או תפקיד כל שהוא), נוצרת תחושה שהדבר הוא "שלי", ולא זו בלבד, אלא שהוא גם "מגיע לי". לטיעונים אלה אין צורך בשום הנמקה רציונלית ובשום הוכחה, מכיוון שעצם העובדה שמציאות מסוימת קיימת במשך זמן נעשית כשלעצמה ההוכחה וההצדקה לקיומה. החשש להצדקה של מציאות רק משום שהיא קיימת ומתמשכת, מצוי בתורה עצמה בכמה וכמה מקומות, כגון: "אל תאמר בלבבך, בהדוף ה' א להיך אותם מלפניך, לאמור: בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" 4 . הטענה "מגיע לי" אינה פגומה רק משום שאינה אמיתית לעצמה, אלא בעיקר משום שהיא מונעת כל אפשרות להתחיל בחיפוש הצדקה וסיבה אמיתיות.

קיהוי הרגש
לאלה נוסף עוד גורם אחד. חיים של קבע, וכל שכן בתוך רווחה והצלחה ידועה, גורמים לכך שאין אדם מסוגל עוד להבין את בעיותיו וצרכיו של מי שלא זכה ל"מנוחה ונחלה". השבע אינו מבין את הרעב, בעל הבית מתקשה להבין את חסר הבית, תושב קבע אינו מבין את הנודד, ובאופן כללי: מי שיש לו מתקשה להבין ולהשתתף ברגשותיו של מי שאין לו. דבר זה נכון לא רק לגבי מי שחי דור אחר דור ברווחה ובמנוחה. מפתיע הוא, שגם מי שאבותיו עברו סבל, ואפילו אם הוא עצמו עבר דברים קשים גם אלה ממהרים לאבד את היכולת לחוש אמפתיה כלפי הסובל. כשם שבמנגנון הפיסיולוגי האנושי אין יכולת לזכור את תחושת הכאב, כך פועל מנגנון פסיכולוגי להשכיח סבל מסוגים אחרים. המתעשר, לא רק שאינו רוצה להזכר בזמן שהיה עני, אלא פעמים רבות הוא אפילו מאבד כל תחושה וכל רגישות כלפי העוני. הנודדים חסרי הכל שבאו מן המדבר, מרגישים לאחר זמן לא רב של חיי קבע ויציבות שקביעותם ומנוחתם היו קיימות מאז ומעולם. בעקבות זאת, קיימת בהם עוינות כלפי הגר וחסר הבית.

מנגנוני השכחה וההדחקה וקהות הרגשות הבאה עמהם, הם כה עזים, שכנראה אין אפשרות שלא להיות נפעל על ידם. לא רק אנשים פחותים ושפלים שעלו לגדולה מתנהגים בגסות כלפי מי שהיו בני דרגתם ובני מעמדם, אלא גם אנשים עדינים ורגישים אינם יכולים להמנע מכך לחלוטין.

אמנם, מצד שני השכחה היא אמצעי הגנה חשוב, ואינה פגם ביכולות המוח ותו לא. אילו היה אדם זוכר את הכל, ובפרט אם היה זוכר תדיר את כל הכאבים, היסורים והבושה שעבר במשך ימי חייו, יתכן שלא היה מסוגל להמשיך ולחיות את חייו. רק מפני שהאדם מסוגל לשכוח ולהדחיק זכרונות רבים, יכול הוא להמשיך ולהתקדם.

את השינוי הנפשי המתרחש עם המעבר לחיים של קביעות, על הטוב והרע שבו, לא ניתן, אפוא, לבטל לחלוטין. אולם חובה לדאוג לכך שהדבר לא יפליג עד כדי שכחה והתקהות גמורה. "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית... ותשכח אל מחוללך" 5 הוא אחד מתוצרי הלוואי האפשריים של ההצלחה ושל המנוחה.

דע מאין באת
אף כי אי אפשר להימנע לגמרי משכחה ומקהות הרגש, אפשר בהחלט להלחם בתופעות אלה. לשם כך, יש צורך להזכיר ולהיזכר תדיר בעבר בסבל, בנדודים ובחוסר הבטחון. הזיכרון גורם לכך, שגם אם התחושה הספונטנית של התייחסות לסובל ולחסר אינה קיימת עוד, הרי מכל מקום, לפחות בתודעה נשארת ידיעה אחרת. כאשר אדם זוכר תדיר שאף הוא (או אבותיו) היו נוודים חסרי בית, הוא מונע את צמיחת התחושה שיש הבדל מובהק בין "אנחנו" המוצלחים, הבטוחים והחזקים, ובין "הם" חסרי הבטחון וחסרי הישע, ולמסקנה ש"מגיע להם" שיישארו כמות שהם. מי שזוכר שאף הוא עצמו יליד הגלות, אינו יכול לראות את עצמו כנטוע בארצו החדשה בדרך אינטגרלית. כן הדבר גם להיפך, כאשר מנסים לשכוח ולהשכיח את העבר, צומחת מעצמה וללא כל טיפוח הרגשה של שורשיות מדומה, שמסוגלת לכל היותר "לסבול" את הזר, בלי לראותו כאח.

משום כך, דווקא בספר דברים, שהוא ההכנה לקראת הכניסה לארץ ישראל, חוזר פעמים רבות המשפט "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" 6 . בני ישראל שכבר לא היו במצרים, אותם אנשים העומדים להיכנס ולהתיישב ישוב של קבע בארץ חדשה, עלולים לשכוח עד מהרה שהמצב בו הם נמצאים אינו כורח המציאות, או שיש לו הצדקה מעצם קיומו. הזכרת העובדה הזו והחובה להמשיך ולהזכיר אותה, באה על מנת להימנע מן ההתקהות והאדישות העשויות לבוא על ידי חיי הקבע. ואם בחיי יום יום כך, בזמנים של שמחה ומנוחה על אחת כמה וכמה. האיש היושב בחוג משפחתו ושמח בזבחי החג, עלול לפתח מידה עצומה של אי אכפתיות כלפי אלה שאין להם כל. לכן נזכר יחד עם "ושמחת לפני ה'... אתה ובנך ובתך" גם "והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" 7 ; יחד עם "ושמחת... בכל משלח ידיך", אנו מצווים לשמוח גם עם אלה שלא זכו לנחלה, ונשארו נודדים חסרי בסיס בארץ "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך" 8 .

פנים אל פנים
ישנו אופן נוסף להסברת הצורך בחזרה הממשית אל המדבר בחג הסוכות.
מצבו של עם ישראל במדבר, מבחינות דתיות רבות, היה טוב לאין ערוך מכל מצב שהיה בו לאחר מכן. היה קשר מיוחד בין עם ישראל ובין הקב"ה, העם כולו היה מרוכז בכל רגע מחייו סביב למשכן ה', וכל מערכות השלטון היו מרוכזות בידיו של נביא ה'. בנוסף לכך, עצם חיי הנדודים במדבר, וביתר שאת הפרנסה מן המן, שגרמה לחופש מכל השתעבדות לאמצעי פרנסה ומחיה, כל אלו יצרו מצב שהשלטון והנוכחות האלקית היו מוחשיים ביותר. במובן זה, אלו הם דברי הכתוב "ויענך, וירעבך, ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" 9 . כלומר, מצבם של בני ישראל במדבר הוא ההוכחה שעם יכול להתקיים כשהוא משועבד לה' לבדו, ללא שום צד של התמסרות לאמצעיים הגשמיים, אלא למטרה האלקית בלבד. נמצא, שדווקא בחייהם של ישראל במדבר, ישנו משהו מן האידיאל. זוהי תקופה, שראוי, אם לא לחזור אליה, לפחות לשאוף, להיזכר ולינוק מן האידיאלים שבה למשך דורות רבים.

בדברי הנביאים, מופיעה תקופת המדבר כתקופה שמתגעגעים אליה כמקום אהבת הנעורים, חסד הכלולות של העם כמקום שאף רוצים לשוב אליו. הנביא יחזקאל אומר "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" 10 , ומנבא שתחילת הגאולה העתידה תהיה שוב יציאה אל המדבר, כפי שהיה בפעם הראשונה. הנביא הושע מדבר במילים לבביות יותר על החזרה למדבר, כחזרה אל מצב שלם יותר ואידיאלי יותר: "לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על לבה, ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים" 11 . באופן הבולט ביותר, מופיע הקשר אל הגאולה העתידה בספר הושע: "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים עֹד אושיבך באהלים כימי מועד" 12 . "כימי מועד" הם מצד אחד הימים של אז, ימי התום הראשוני שלנו במדבר, שבגאולה העתידה ישוב ויחזירנו אליהם. מן הצד השני, מסתתרת כאן גם משמעות נוספת "ימי מועד" הם ימי מועד חג הסוכות. כלומר, בגאולה העתידה ה' יושיב אותנו בקביעות, באותו מצב שאנו יוצאים אליו באופן ארעי ב"ימי מועד" הם ימי חג הסוכות.

חזרה אל המדבר
חג הסוכות כזמן האסיף, הוא חג של תודה ושל שמחה, תודת האיכר על הצלחתו, תודת הארץ על יישובה ועל התיישבות ישראל בתוכה. ולכן, דווקא כנגד הדביקות החקלאית יש להדגיש את הצד השני של מציאותנו. יש להדגיש את היותנו בלתי תלויים בקרקע, כי אם משעבדים אותה לשם מטרה גדולה וגבוהה יותר.

ואולם, בחג הסוכות, זמן של מנוחה ושביעות רצון, אין די באיזכור בלבד. כדי להעמיק את הידיעה הרציונלית, את הזיכרון העובדתי, יש צורך להוסיף ולעשות דברים שיתנו מימד אמוציונלי וחוויה של ממש לזיכרון הזה. ועל כן בחג הסוכות לא די במה שנזכרים "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", אלא מחייבים כי "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" 13 . דבר זה מסביר את הביטוי יוצא הדופן "האזרח" דווקא האזרח, זה שחש שהתאזרח בארץ, שיש לו קשר עם המקום והקרקע, שהוא תושב הארץ וקבוע בה נזקק לצאת ולחזור ולחיות בסוכה, ולו גם לימים מעטים כדי להיזכר וכדי להרגיש את הנודדים הבאים מן המדבר, כדי לבטל את ההרגשה של "אנחנו" שונים ובעלי זכויות יתירות, לחזור ולחוש מחדש את תחושת הגורל המשותף של כולנו. לצאת למען מציאות גבוהה יותר, של חזרה אל חיינו הראשוניים הבלתי תלויים. לחזור שוב לאותו מצב ראשוני של עם ישראל, ולחיות מחדש את חסד הנעורים ואהבת הכלולות.

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.



חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il