ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

'ונתנה תוקף' וסוד הקיום היהודי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה ענינו של ראש השנה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ערב יום כיפור תשס"ה

'ונתנה תוקף' וסוד הקיום היהודי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

מעתיקי המסורת על ר' אמנון
הסיפור הנורא על הרקע לחיבורו של הפיוט 'ונתנה תוקף' מובא בספר 'אור זרוע', שחיברו אחד מגדולי הראשונים, רבי יצחק ברבי משה מוינה. רבי יצחק מוינה, אשר חי משנת ד' אלפים תתק"מ עד שנת ה' אלפים י' (1180-1250), היה תלמיד של הראבי"ה ושל עוד כמה מבעלי התוספות באשכנז. נחשב לאחד מגדולי דורו, הרביץ תורה בבוהמיה (צ'כיה של היום) ובסוף ימיו עבר לוינה, שם נפטר בהיותו כבן שבעים. בין תלמידיו הרבים היה גם רבי מאיר ברבי ברוך - המהר"ם מרוטנבורג, שבסוף ימיו נחשב לגדול רבני אשכנז.

הספר 'אור זרוע' נחשב לאחד מספרי ההלכה החשובים שנתחברו בידי ראשוני אשכנז, והוא מרבה להביא מכתבי הראשונים שקדמו לו.

בהלכות ראש השנה סימן רע"ו העתיק:
"מכתב ידו של הרב אפרים מבונא ברבי יעקב, שרבי אמנון ממגנצא יסד 'ונתנה תוקף' על מקרה הרע שארע לו".

רבי אפרים מבונא (נקראת כיום בון שבגרמניה המערבית) נולד בשנת ד' אלפים תתצ"ג (1133), היה תלמידו של רבי יואל הלוי ומילא אחריו את מקומו כאב בית דין. הוא חיבר תוספות לתלמוד, תשובות הלכתיות ופירושים לברכות הנהנין ומנהגים. גם חיבר פיוטים שכעשרים וחמישה מהם נשארו בידינו.
בעל ה'אור זרוע' לא הספיק ללמוד מרבי אפרים מבונא, אבל למד מכתבי ידו בהלכה, שהיו מעין איסוף של דברי תורה מרבותיו.

בסוף הסיפור על רבי אמנון ממגנצא מוזכר שמו של הרב שחי באותה תקופה וקיבל במראות הלילה את הנוסח המדויק של 'ונתנה תוקף', והוא "רבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס". רבנו קלונימוס נודע ברבים, ושמו נודע ונזכר בספרי הלכה רבים. לפי שמו מתוארך הסיפור של רבי אמנון ממגנצא לסביבות שנת ד' אלפים תש"פ (1020), כשבעים שנה לפני גזירות תתנ"ו, שבזמנן התרחשו הרציחות הגדולות שליוו את מסע הצלב הראשון. כלומר ה'אור זרוע' הביא עדות על סיפור שארע כמאתיים שנה לפניו.

מגנצא
מגנצא הייתה אחת משלוש הקהילות הגדולות והוותיקות שבאשכנז, שבראשי תיבות נקראו קהילות שו"ם - שפיירא, וורמייזא, מגנצא. מגנצא הייתה העתיקה שבהן. משפחת קלונימוס שבאה מצפון איטליה ייסדה בה ישיבה גדולה, וממנה התפתחה הקהילה היהודית באשכנז.

תעודות נכריות מאותה התקופה מציינות את מגנצא כעיר שנשלטת בידי הבישוף-ההגמון. עובדה זו מתאשרת גם בסיפור של ה'אור זרוע', ומחזקת את אמינותו של סיפור המעשה.

באותה עיר שלט אז איש כנסיה בכיר, ועל כן נקרא השליט שם הגמון או בישוף. בישוף הוא אפיסקופוס ביוונית, שפירושו משגיח וצופה. היו אז לא מעט ערים שנמסרו לשליטת הכנסייה על ידי אחד המלכים, בתמורה למחילת עוונות או כדי שיתפללו עבורו. רק מאות שנים לאחר מכן הועברה מגנצא בחזרה לשלטון חילוני.

הקשר של ההגמון עם ר' אמנון

וכך הוא לשון המעשה ב'אור זרוע':
"מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם, וימאן לשמוע להם".

כפי הנראה, ההגמון של מגנצא באותו זמן היה מתעניין בחכמה ובמקורותיה של הנצרות. רוב אנשי הכנסייה היו בורים, אבל מיעוטם התעניינו בחכמה, ואהבו לשוחח עם חכמי היהודים. לחכמי ישראל לא הייתה ברירה אלא להיענות ולקיים יחסים תקינים עם ההגמון. וכך הם נפגשו ושוחחו מעת לעת. במשך הזמן ההגמון והשרים החלו לפנות לר' אמנון, עדיין לא באיומים, 'רק' ביקשו ממנו שימיר את דתו.
"ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

מדובר בשיחה שלווה, שגרתית. אמנם, כל שיחה כזאת לוותה בהפצרה ובקשה חוזרת ונשנית. יום יום הם נפגשו. המשכילים שבין גדולי הכנסייה הנוצרית חיפשו לעצמם חברה מתאימה לרמתם. היהודים, ובייחוד חכמיהם, היו שותפים פוטנציאלים מבחינתם. מעבר לכך, כל הגמון ראה אתגר לעצמו לגרום לחכם יהודי שימיר את דתו ויהיה לנוצרי. ראשי הכנסייה למדו ב'כתבי הקודש' שלהם כי ראשוני הנוצרים פנו ליהודים, ודווקא אליהם, כי הם עם ה', ואילו היהודים דחו אותם. התסכול מכך היה נורא. לכן הושקעו מאמצים, במתק שפתיים ובכוח, כדי לגרום ליהודי, ועל אחת כמה וכמה לחכם יהודי, להמיר את דתו ולהיות נוצרי.

רבי אמנון נאלץ לקיים קשרים עם ההגמון
אם כן, מובן הדבר מה היה האינטרס של ההגמון בקשריו עם רבי אמנון. הוא רצה בחברתו של אדם משכיל, וגם הייתה לו תקווה סמויה שמא יצליח לשכנע אותו להמיר את דתו. אבל מה היה האינטרס של רבי אמנון? שהרי לא לחכמתו ולהשכלתו של ההגמון הוא צריך.

אלא שמדובר בקהילה יהודית קטנה בתוך סביבה נכרית עוינת. לא הייתה ליהודים ברירה אלא להזדקק לחסדי המושל, שהוא היחיד שיוכל להגן עליהם מפני זעם האספסוף או התנכלות האבירים. ליהודים לא היו זכויות מצד עצמם. לא היו ביניהם אנשי צבא ולוחמים. לא היו ביניהם שרים שיכלו להשתמש בסמכותם כדי להגן על הקהילה. מספרם היה מועט. לא היו להם בעלי ברית שיבואו לסייע להם ממקום אחר. מצבה של הקהילה היהודית היה בכי רע. כל קיומה הפיזי תלוי היה ברצונו הטוב של המושל, שעל ידי חייליו ועל ידי החוקים שחוקק, יכול היה להגן עליהם. לכן, היה מעניינו של חכם או מנהיג קהילה לדאוג שהיחסים עם ההגמון יהיו טובים ותקינים. זה מה שנתן אפשרות לקהילה כולה להתקיים בשלווה יחסית: לשלם את המיסים ולהמשיך בחיים הרגילים של מסחר, מלאכה, לימוד תורה וקיום המוסדות הקהילתיים.

רבי אמנון היה צריך להגן על הקהילה, וממילא לא יכול לדחות את ההגמון בצורה בוטה. יחסים כאלה, בדורות השונים ובמקומות השונים, היו יחסים טעונים ביותר. זה היה חומר נפץ. ככל שהמושל חיבב יותר את היהודי, כך גברה הסכנה שירצה ללחוץ עליו להמיר את דתו. סירוב להפצרות ההמרה התקבל ככפיות טובה, כבגידה. היה צריך לנווט באמנות רבה, להלך על חוד הסכין. לא להפריז יותר מדי בקרבה, ולא להפריז יותר מדי בריחוק. כל טעות יכלה לגרום לפגיעה קשה בקיומה של הקהילה.

הלחץ גובר
לאחר ימים רבים ובקשות חוזרות ונשנות, המצב הולך ונעשה חמור. ההגמון ושריו לוחצים מאוד, וקשה לדחות אותם בבוטות. לכן עונה להם רבי אמנון: תנו לי כמה ימים להתייעץ ולחשוב. זה סביר. זו טענה מתקבלת. עד כאן מהלך הדברים מובן וטבעי, בייחוד כשאנו מבינים שהוא נובע ממצוקת הקיום.

הקיום היהודי
וכעת אנו מגיעים להתפתחות מופלאה. התפתחות זו יכולה להסביר כיצד התקיימה ושרדה היהדות בתוך אוקיינוס של שנאה וכוונות זדון כלפיה, ולא רק שהתקיימה ושרדה, אלא אף הייתה בעלת עוצמה רוחנית גדולה.

רבי אמנון באישיותו מייצג את כל קהל ישראל. הוא חכם, מיוחס, יפה תואר ויפה מראה. אדם בעל מעלות רבות. אם היה מסכים להתנצר, היה יכול גם הוא להיות הגמון. יש לו את כל התכונות הדרושות לכך. רק דבר אחד הוא לא יהיה אם יסכים להצעת ההגמון: הוא לא יהיה הוא עצמו. הוא יכול להיות שר או איש כנסיה מכובד ביותר, אבל היהודי שבו לא ישרוד. היהודי לא יחיה. זה מה שנתון על כף המאזניים.
"ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוקים חיים".

יהדותו היא כל מהותו, כל יישותו. איך אפשר היה לומר דבר כזה? נכון, יש משקל להבטחת צורכי הקיום הפיזי, השקט והשלווה. אבל מה עומד מול זה? "שם הדבר לליבו". האם בכלל אפשר שמישהו בעולם יחשוב שעניין זה צריך לעצה או למחשבה?

וימאן להתנחם
"ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם, כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה. ויבך, ויתעצב אל לבו. ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אליו, ויאמר: לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח עוד שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון: מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו. וימהרו ויביאו אותו אליו. ויאמר לו: מה זאת אמנון? למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להיוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי?"

יש לשים לב לדברי ההגמון: "ולעשות את בקשתי". הדבר כבר ברור. אם אפשר להיוועץ ולחשוב על כך, הרי שהתשובה ברורה. אם ניתן בכלל לחשוב על אפשרות של המרת דת, אז אכן יש את כל הסיבות להגיע אל המסקנה ה'נכונה'. למה להישאר מיעוט נרדף, חסר כוח, מבוזה, מושפל, נתון למשיסה, כאשר יש בך חכמה, ויש לך ייחוס, ויש לך יופי. יש בך כל התכונות החשובות. למה לך להסתפק במועט?

אני את משפטי אחרוץ
"ויען ויאמר אמנון: אני את משפטי אחרוץ" - אכן לא באתי אליך, ואני יודע שאתה כועס עלי, ומכיוון שאינני מתכוון לעשות את בקשתך אני יודע שתעניש אותי. והנה, "אני את משפטי אחרוץ". אני אומר מה יהיה עונשי, מפני שאני שיטיתי בך. לא הייתי צריך לנטוע בך תקווה שאמיר את דתי. נכון, אני אשם בזה ואני אחרוץ את משפטי. רבי אמנון לא רוצה לסכן את כל הקהילה ולכן הוא מסכן רק את עצמו.

"כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה" - עכשיו מגלה אני לך שלא באמת אמרתי את שאמרתי אלא רק לדחותך, וזה באמת לא ראוי, כי אתה השליט והמושל. הלשון הזאת - "דינה לחתכה".
יש לדעת שתחת שלטון העריצות של אותם ימים, עונשים אלו היו מקובלים. היו חותכים לאנשים את הלשון, האף, האוזניים והידיים. אבל הייתה לרבי אמנון סיבה נוספת לגזור על עצמו עונש איום שכזה.

"כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דיבר ככה" - הוא היה "חפץ לקדש את ה'" בעיני היהודים, ובעקיפין גם בעיני הגויים. הוא רצה שלכולם יהיה ברור, כי יהודי שמבטיח למישהו לחשוב על המרת הדת אינו אלא מכזב. זה לא יתכן. אין טעם לחשוב על כך. אין טעם לנסות לשדל יהודים לכך.

גזירת הצורר
"ויען ההגמון ויאמר: לא, כי הלשון לא אחתוך, כי היטב דיברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דיברת אלי אקצוץ, ואת יתר הגוף אייסר. ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו".

ולא בבת אחת - "ועל כל פרק ופרק היו שואלים לו: התחפוץ עוד אמנון להפוך לאמונתנו? ויאמר: לא" - עשרים פעם הונפה הגרזן על כל אצבע ואצבע. אין כאן רק כאב של חיתוך ראשון, אלא גם ציפיה איומה לחיתוך הבא. ואפשר למנוע זאת, רק לומר מילה. ור' אמנון משיב עשרים פעם "לא!" להצעת ההמרה, עשרים פעם כן להמשך החיתוך, להמשך עינוייו, להמשך הפגיעה הבלתי הפיכה בגופו ולמעשה - לקירוב קצו.

"ויהי ככלותם לקצץ ציוה הרשע להשכיב את רבי אמנון במיטה אחת וכל פרקי אצבעותיו בצדו, וישלחהו לביתו" - כמובן, למען יראו וייראו. להראות לכולם מה קורה כשלא נשמעים להגמון.
אבל בעל הסיפור כותב - "הכי נקרא שמו רבי אמנון, כי האמין לא-ל חי וסבל על אמונתו יסורים קשים מאהבה, רק על הדבר אשר יצא מפיו".

ראש השנה בבית הכנסת שבמגנצא
"אחר הדברים האלה קרב מועד והגיע ראש השנה" - הוא מתהפך ביסוריו. מפצע אחד שכזה קשה היה להחלים באותם הימים, בגלל זיהומים, הרעלת דם, נפיחות ומוגלה. ולו עשרים פצעים שכאלה. אין זה מוות מהיר. ימים על גבי ימים גופו מודלק, נרקב, שותת דם, והוא רואה ומרגיש את זה. הוא מתייסר. זה העונש. הצוררים ידעו טוב מאד שמוות מהיר הוא חסד. כך הוא שוכב בחוליו, בייסוריו, בידיעת מותו הקרב והולך. והנה "קרב מועד והגיע ראש השנה".

"ביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל הש"ץ ויעשו כן" - נתאר לעצמנו את בית הכנסת. כולם ידעו מה קרה לר' אמנון, והנה עכשיו מביאים אותו על אלונקה, כמו שהוא, ומניחים אותו ליד העמוד, אצל הש"ץ.

"ויהי כאשר הגיע הש"ץ לאמר הקדושה 'וחיות אשר הנה', אמר לו רבי אמנון: המתן מעט ואקדש את ה' הגדול. ויען בקול רם: 'ובכן, לך תעלה קדושה', כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך וייחודך. ואחר כך אמר 'ונתנה תוקף קדושת היום'".

לתנות פירושו לספר. כעת אני יכול לספר את תוקף קדושת היום.
"ואמר 'אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח', כדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו אותם פרקי ידיו ורגליו, וכן כל העניין. והזכיר 'וחותם יד כל אדם בו', 'ותפקוד נפש כל חי', שכך נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק - נסתלק".

'סילוק' פירושו פיוט. בארמית, סילוק פירושו עליה. כל פיוט כזה בתפילה נקרא סילוק, מפני שעניינו היה להעלות את המתפלל לדרגה גבוהה יותר. "כשגמר כל הסילוק נסתלק" - גם זה אותו הפירוש: נסתלק, היינו עלה לעולם העליון.

"ונעלם מן העולם לעין כל, כי לקח אותו האלוקים, ועליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" - כפי הנראה מיד כשסיים את אמירת 'ונתנה תוקף' עלתה נשמתו למרומים.

תיאור המעשה מזעזע בפשטותו. איך מייסרים ומענים אדם בעל מעלה על לא עוול בכפו. הרי הוא לא רוצה להיות מלך, שליט, הגמון או בעל אחוזות. הוא רק רוצה לחיות באמונתו. על לא עוול בכפו מענים אותו עינויי תופת. והוא מקבל עליו את הדין ומקדש את ה'.

הנוסח המדויק
הציבור בבית הכנסת היה בודאי נרעש. תפילתו של האיש השוכב גוסס על מיטתו ופטירתו בסיומה הותירה אותם מזועזעים, והם לא יכלו לזכור במדויק את כל מלותיו.
"אחר הדברים האלה, אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבי קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום'. ויצו עליו לשלוח אותו לכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון. ויעש הגאון כן".

אכן מעניין שלפני כמה עשרות שנים נמצא נוסח של הפיוט 'ונתנה תוקף' בשינויים קלים בגניזה הקהירית. כנראה נשלח הנוסח מאשכנז לקהילות רבות בגולה, עד שהגיע גם לקהיר. ואכן, הפיוט הגיע גם לקהילות ספרד, אף שלא תפס מקום מרכזי בתפילה כאותו מקום שתפס בנוסח התפילה האשכנזי.

מתוך הייסורים
דווקא מתוך הייסורים מתחבר הפיוט 'ונתנה תוקף קדושת היום'. איזה עומק נפשי ואיזו עצמה רוחנית נדרשת כדי ליצור מתוך הייסורים פיוט נפלא שכזה. רגיש, עדין, מדויק ובהיר.
"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך".

לא מלכותו של ההגמון, לא של המלך ולא של הקיסר. הקדושה היא המלכות!
"ויכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות, ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו".

אמנם רבי אמנון כבר לא יכול לחתום בידו, אבל חותם ידו נמצא בספר הזכרונות של מעלה. ורבי אמנון מצדיק את הדין ומקבלו בדבקות, ומקדש את ה'.

"ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין. וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

בל יחשוב אדם שהרוצחים האיומים האלה ינוקו, ושיש שכחה. כולם, ממלאך ועד אחרון הבריות, באים לדין. ה' הוא הרועה-הרואה. המשגיח איננו הבישוף - האפיסקופוס. לא ההגמון הוא השולט והמושל.
"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר דינם".

סוד הקיום היהודי
האיום שריחף מעל הקהילות היהודיות היה נורא. מתקופה לתקופה התרחשו רציחות המוניות, ובתווך סיפורים נוראים כסיפורו של רבי אמנון. בעת מסעי הצלב, כשבעים שנה לאחר הסתלקות רבי אמנון, התרחשו רציחות איומות באשכנז. יהודים נתבעו להמיר את דתם או למות, ואלפים מתו על קידוש ה'. בשעת הפורענות, גם רכוש וחכמה לא עמדו ליהודים להציל את נפשם. חייהם לא נחשבו בעיני שונאיהם: לא חיים של מבוגר, לא של אשה ולא של ילד. מצב קיומי נורא שכזה גורם לעמים וקהילות אחרות להתפורר ולהעלם, או לכל הפחות להפוך לקבוצת שוליים. לא כן היהודים. הקהילה היהודית תפסה מקום מרכזי בתרבות האירופית וגם בארצות האיסלאם. אישי הקהילה היו אנשי מופת מלאי דעת וחכמה, שירה ומדע.

סוד הקיום היהודי נעוץ במסירות הנפש על קידוש ה'. דבקות באמונה עד כלות, תעצומות נפש שלא ניתנים לתיאור. סיפורו של רבי אמנון אינו יוצא דופן, כמותו היו עוד מאות ואלפים. הנכונות לקבל ייסורים איומים, שקשה להעלותם בדמיון, זה היה האמצעי לשרוד! זה המופת של קידוש ה'. זה סוד של קיום מלא חיוניות.

מי יצר את הפיוט המופלא הזה? לא רבי אמנון יפה התואר ויפה המראה, אלא רבי אמנון החולה, המיוסר, המוכה בדלקת ובהרעלה, השוכב על ערש דווי. מתוך מצב נורא זה הוא יוצר את הפיוט. האפשר לתאר פלא גדול מזה? איך מתוך החשיכה, מתוך האימה, צומחים בעלי התוספות, הפרשנים, הפייטנים ובעלי הסוד, החכמים והחסידים, מנגני הניגונים. אלה היודעים, גם בתוך ייסוריהם וקשייהם, לרחם על הבריות ולהיות ערבים זה לזה.

מורשת זו נמשכה אלפי שנים, מאז עקדת יצחק ושיעבוד מצרים, שמתוכם נוצרה האומה שעמדה ליד הר סיני וקבלה את התורה. במשך דורות נתגבשה זהות ישראלית מיוחדת במינה, בעלת עוצמות קיום שלא תשוערנה. עוצמות של יצירה שיש בה מוסר וגדולה, חזון וצפייה לימים טובים יותר, לעולם טוב יותר, לימות המשיח. זוהי הרציפות הפנימית של ההיסטוריה היהודית, למרות כל הנפתולים הגיאוגרפיים והפוליטיים שעבר העם היהודי משבתו בארץ ישראל ועד היותו מפוזר ומפורד בין העמים, מושפל ומבוזה, אבל גדול ונפלא.

בינה לעיתים
רובו של מאמר זה נכתב על פי שיעור שהעביר חברי החכם ר' זאב סולטנוביץ בישיבת הר ברכה. השיעור במלואו יפורסם בכרך השני של הסדרה 'בינה לעיתים', שעומד לצאת בעזרת ה' בחורף הקרוב. כרך זה יוקדש לתקופה שמאחר ימי המשנה ועד לסוף תקופת הראשונים. אחריו בעז"ה יופיעו שני כרכים על העת החדשה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il