ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עזר כנגדו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית בראשית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

עזר כנגדו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

חכמינו ז"ל החשיבו מאד את המצווה לשמח חתן וכלה. מובא בגמ' (ברכות ו':)
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: ירמיהו ל"ג קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות".

אנו מוצאים שחכמינו היו יוצאים מגדרם בשמחת החתונה, עד שפעמים היה חשש שיעברו את הגבול המותר. מובא בגמ' (ברכות דף ל עמוד ב):
"מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו. אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! - אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן! אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? - אמר להו: הי תורה והי מצווה דמגנו עלן?".

למרות שרבינא ורב אשי ניסו למתן את השמחה שלא תחרוג מגבול המותר, אנו רואים שרבנן התבדחו ושמחו שמחה יתרה בחתונה. אנו מוצאים שחכמים עשו בחתונה מעשי קונדס, עשו עצמם כשוטים כדי לשמח חתן וכלה. כגון ר' יהודה בר' אילעי שהיה מרקד עם ענפים של הדס, והגמ' משבחת אותו על כך, (הגמ' אומרת שם שאהני ליה שטותיה).

חסידים מספרים על הסבא משפולא שהיה יודע לרקוד ריקוד מיוחד לשמח את הכלה, ואמר שלמד זאת מאליהו הנביא זכור לטוב. וכן רבי משה ליב מסאסוב שהיה מקפיד לשמח חתן וכלה בריקוד ושירה, ובקש שביום הסתלקותו ינגנו את הניגון הידוע שלו, וכך עשו.

על פי זה נראה להסביר את רש"י על הגמ' הבאה (שבת ל':) "ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצווה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצווה". ופרש"י שם "שמחה של מצווה - כגון הכנסת כלה". מדוע רש"י לא בחר בדוגמא אחרת? כיון שבשמחה של מצווה מובהקת כמו שמחת תורה אין כל ספק שיש לשבח אותה שמחה, ולכן בחר לפרש בהכנסת כלה שהיא שמחה שנראת כשמחת חולין, ובפרט ששמחים בה שמחה יתרה שמא זו שמחה אסורה, קמ"ל שהיא שמחה של מצווה. ועומק הדבר, שהשמחה הזאת של הנשואין מביא להשראת השכינה ולכן זו מצווה, וכן כתב רש"י שם "קחו לי מנגן - מצווה היא להשרות עליו שכינה".

נראה שבמהות השמחה בזמן החתונה חלקו רבי ובר קפרא (נדרים נ'), מובא שם:
"רבי עבד ליה הלולא לר"ש ברבי, כתב על בית גננא: עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא 1 , אמר ליה: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! אזמניה, אמר: לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעוה"ב עאכ"ו".

המפרש שם (רש"י) מסביר מדוע לא רצה רבי להזמינו לחתונה, מפני שפחד שיבדח יותר מדאי, כפי שמובא בגמ' שם:
"יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא", משום שרבי קבל יסורים על דורו, ובזכות זה העולם היה ניצול מפרענות. וכך אמר רבי בפירוש לבר קפרא שם "לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי, א"ל: ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא. שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, ואזל ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך. אחוך רבי, א"ל: לאו אזהרתך דלא תבדחן? א"ל: חיטי דרשינא קא נסיבנא".

צריך להבין את יסוד הויכוח בין רבי ובר קפרא? וכן מדוע כתב בר קפרא על רבי שהוא "עוברי רצונו"? האם רק בגלל שלא הזמינו לסעודה? (עיין במפרש שם). נראה שבר קפרא סבר שכן יש לבדח את החתן והכלה, ואם לא עושים כך הרי זה נגד רצונו יתברך.

נראה להסביר את הצורך השמחה ביסוד הקושי שבזיווגים. נאמר בתורה "אעשה לו עזר כנגדו", ודרשו חז"ל (רש"י בראשית פרק ב פסוק יח) "עזר כנגדו - זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם". דרשת חז"ל מחודשת זו, לפרש "עזר" לחוד ו"כנגדו" לחוד, באופן ניגודי הוא לכאורה נגד הפשט. והואיל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, נראה לפרש על פי הפשט "עזר כנגדו", כדבר אחד, ולחבר בין הפירושים, היינו שהעזר יהיה לו מהיות האשה כנגדו. היינו, שאם זכה האשה היא ממש עזר עבורו, ואם לא זכה, אז מזה שהאשה היא כנגדו יהיה לו עזר.

דוגמא קיצונית לכך מגמ' יבמות ס"ג:
"מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: קהלת ז' ומוצא אני מר ממות את האשה, א"ל: כגון מאן? כגון אמך. והא מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: משלי ה' יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, וא"ל: כגון מאן? כגון אמך! מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה".

הרי לנו שדוקא מאותה אשה שהייתה לו מרה ממות, בה מצא קורת רוח מיוחדת.

וביאור הדבר, בהבנת השניות שבבריאת האדם, שנברא אחד, ואח"כ הקב"ה ברא ממנו אשה, מובא בגמ' (ברכות ס"א):
"דרבי אבהו רמי: כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב (בראשית ט') כי בצלם אלהים עשה את האדם! הא כיצד - בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד".

כיצד יש להבין זאת, שהקב"ה שינה את מה שעלה במחשבתו? ביאר רבי צדוק במקום אחר, ע"פ חז"ל (רש"י בראשית פרק א פסוק א):
"ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".

וכך אפשר להסביר גם כאן, שהאידיאל הוא מה שעלה במחשבה לבראותם שנים שיתחברו להיות אחד, אלא שזה קשה בתחילה, ולכן עזר להם בזה שבראם אחד, אולם האדם עצמו לא הרגיש טוב עם זה, נאמר: (בראשית פרק ב) "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".

אפשר לומר, שהמצב הראשוני שהאדם נברא אחד, מזכיר את הזיווג משמים, שעליו אמרו "בת קול מכרזת ארבעים יום קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני", והמצב השני שהם שנים שצריכים להתחבר בבחירה, זהו הזיווג שלפי מעשיו. זכה והוא כמלאך יהיה לו טוב בזיווג ראשון, ונעשת לו עזר כשהם אחור באחור (כפי שהיה קודם "הנסירה"), אבל במצב האנושי הטבעי ימצא נחת דוקא בהתמודדות הזאת להתאים את עצמם אחד לשני כשהם "כנגדו" - פנים כנגד פנים 2 .

עתה נחזור לראשונות, לעניין השמחה בחתונה. השמחה היא הדבר הגורם לחתן ולכלה להתחבר ביניהם להיות אחד. כך כותב רש"י (כתובות ח.)
"ובאחרונה (משמח החתן עם הכלה), שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה".

היינו, שע"י השמחה מביאים לדיבוק חתן וכלה.

והנה כדי לזכות לראות את יד ה' שזיווגה את הזיווג הזה, די בשמחה שיש בה הכנעה, כמו השמחה שהייתה בסיני שקבלנו את התורה ונקרא יום חתונתו - זה סיני. אולם אם רוצים לזכות לזיווג שהוא בזכות מעשיו, צריך פתיחות יתר, שאפשר להשיגה על ידי שמחה יתרה ואף בדחנות, כעין מה שעשה רבה לפני הלמוד שאמר מילתא דבדיחותא כדי לפתוח את לבם ללמוד ואח"כ התחיל ללמוד. ובזה חלקו רבי ובר קפרא, רבי ידוע כרבינו הקדוש בגודל הכנעתו, והוא מסמל את סיני, (המהר"ל אומר שרבי כתב את המשנה ובזה הוא דומה למשה שכתב תורה שבכתב). ולכן רבי נזהר שלא לפגום בכובד הראש תוך שמחת החתונה. אולם בר קפרא שהיה ידוע כעוקר הרים, הרגיש שצריך את הפתיחות של שמחה ללא גבול כדי להשיג תורה שבע"פ, וכן לחבר בין השנים חתן וכלה.

לפי זה יובן מה שהקב"ה נעשה כשושבין לאדם וחוה לשמחם, כדי לעזור להם להתחבר כאחד. מובא ברש"י (כתובות ח.) בביאור ברכת "שהכל ברא לכבודו". וז"ל:
"אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון, שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא, וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך, אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו".

לכאורה הברכה היא לכבוד המקום, ומצד שני אומר רש"י שהברכה היא לכבוד אסיפת העם הנקבצים שם, אלא שהצבור הנאסף לשמח חתן וכלה ומצליח להביא לאחוד החתן והכלה מגלים בזה את מה שעלה במחשבה תחילה, ובזה מתגלה כבוד ה'.


^ 1 דוגמא אחרת של אי הזמנה לחתונה בגמ' בבא בתרא צ"א. "אמר רב: אבצן זה בעז. מאי קמ"ל? כי אידך דרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר: שופטים י"ב ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים, ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנא: וכולן מתו בחייו", נראה שבעז חשש לבייש את מנוח, ואם יזמינו לא יוכל להחזיר לו, ויהיה למנוח צער מזה, ואעפ"כ נענש על כך.
^ 2 לפי זה אפשר להסביר את האמור בגמ' ברכות ח. "במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב משלי י"ח מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב: קהלת ז' ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". ולכאורה קשה מה באו לשאול את החתן בעניין אישי שלו? נראה שבאו להדריכו, שאם הוא מבקש למצוא את זיווגו משמים בחינת "מצא" אזי זכה למצוא טוב, אולם אם לא זכה והוא רוצה התאמה אישית, יהיה לו קשה ואף מר ממות, אבל אם יצליח להתמודד אם זה ימצא גם בזה קורת רוח.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il