ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אתם עדי ואני אל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה ענינו של ראש השנה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

אתם עדי ואני אל

לראש השנה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

ההתחדשות ויום הדין
ראש השנה הינו חג ייחודי בין כל חגי השנה. כך למשל, בעוד שהרגלים הם ימי חג ושמחה, ימי זכרון היסטוריים וחגיגיים, הרי יש לראש השנה משמעות עקרונית מיוחדת, כבדה יותר: ראש השנה הוא היום בו יצורי מעלה ויצורי מטה עומדים בדין לפני יוצר כל.

מלבד זאת, יום תחילת השנה, כמצוי ברוב התרבויות, הוא יום של שמחה ועליצות, כניסה מתוך חדווה אל זמן חדש, בחינת "תכלה שנה וקללותיה" 1 , והבעת תקוה כי השנה הבאה תהא שמחה ומאושרת יותר. לכאורה, אין שני הצדדים הללו קשורים זה בזה, אך אף על פי כן, קיים קשר מהותי מעמיק בין שני האספקטים הללו, בין האופטימיות של תחילת השנה לתפיסת הדין והמשפט הכולל ביום זה דוקא.

בתפיסה שטחית, אפשר לראות את ראש השנה כתאריך בלבד, כנקודת ציון שרירותית בתוך מהלך הזמן. אולם, היהדות רואה בראש השנה משמעות עמוקה יותר: ראש השנה הוא גם יום הבריאה "תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון". יתרה מזו, ראש השנה מהווה ראשית והתחלה של פרק זמן חדש, שהינו, במובן מצומצם יותר, כעין בריאה מחודשת של העולם, וחידוש מעשה בראשית וסדרי העולם למשך פרק זמן נוסף. בתוך ההכרה הכוללת, כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, הרי ראש השנה הוא התחדשות כללית יותר של הבריאה, מעין החלטה על המשך קיומו של העולם, מחדש.

יום הדין הוא אפוא יום של מאזן לגבי העולם של העבר, מאזן החייב לענות על השאלה: האם הצדיקה השנה שעברה את קיומה? ומכאן, לשאלה הנוקבת יותר: המצדיקה השנה שעברה את המשך הקיום? הראוי להמשיך הלאה את ה"ניסוי" לשנה הבאה? סופה של השנה מביא את הקיום העולמי לידי מעמד של גמר, של סיכום זמני עד כאן נמשך פרק ידוע של בריאה בעולם, על כל בעיותיו, ירידותיו ועליותיו. מעתה הראוי לעולם להימשך הלאה? משום כך, ראש השנה הוא נקודת החיבור בין העבר והעתיד, הדין ופסק הדין הם הקשר בין מה שהיה והמסקנה לקראת מה שיהיה.

חשבון הנפש בפרט ובכלל
יום הדין הוא יום של חשבון נפש גדול לסיכומו של זמן שעבר, עד להסקת מסקנות נוקבות מאד ביחס לעתיד. חשבון נפש אינו מיוחד רק ליום מסוים; למעשה, בכל יום ויום חייב להעשות חשבון נפש כזה. חשבון נפש גם אינו ענין של כלל בלבד, אלא ענינו של כל אדם ואדם כפרט. ואולם, יחודו של ראש השנה הוא דוקא בכלליותו, בהיותו יום של החשבון הכולל, שיש בו הדגשה של הצירופים השונים בין הפרט והכלל.

אכן, לא רק לגבי ראש השנה מצויה כפילות זו של הפרט והכלל, ומצינו כפילות כזו ביחס לכל מערכת הברכות והתפילות. מצד אחד, התפילות הן כלליות, תפילות של עם ישראל כיחידה אחת, אך טעות היא לחשוב, כי כלליות זו צריכה לגרום לאיבודו וטשטושו של הפרט בתוך המערכת הכללית. תפילות ישראל נאמרות בלשון רבים, ומכוונות כלפי צרכיו של כלל ישראל, אולם יש מקום לפרט להתפלל בתפילת היחיד הפרטית שלו תפילה שהוא מתפלל בכל עת, בכל לשון, בכל דרך של פניה ובכל לשון של בקשה. יתרה מזו, תפילת הרבים עצמה מהווה רק כעין מסגרת כוללת, אשר בתוכה יכול ואף צריך היחיד לשלב את תפילתו הפרטית.

החגים והמועדים גם הם ימי חג עבור כלל ישראל, ויש להם זמן קבוע וטקסים קבועים. עם זאת, בתוך המערכת הרחבה של ימי מועד כלל לאומיים, יש מקום לכל אדם פרטי לבטא את מהותו המיוחדת לו, ולגלות את הצד המסוים היחידאי של עצמו.

משום כך, יש לראות את ראש השנה אף כיום של חשבון לאומי, שהוא צרוף והתכללות של חשבונותיהם של הפרטים השונים, כאשר הם מצטרפים כולם כאחד לחשבון של כלל ישראל. כל מהלך של אדם בתוך האומה לעצמו, עם היותו לעתים מבודד ומיוחד, יש בו גם צרוף כללי ומשמעות לאומית כוללת. היחיד אמנם הולך לו בדרכו, לכאורה ללא קשר מיוחד עם בעיות העם כולו, אולם מהצטרפותם של מסלולי היחידים, הנראים שרירותיים ועצמאיים, כל אחד לעצמו, מסתבר כי כולם כאחד בחשבון גדול קשורים זה בזה, וכולם פונים לאותם כיוונים כוללים.

כאשר עושים היחידים את חשבון נפשם המיוחד, כולם ביום אחד, הרי הם ממילא נקשרים בחשבון נפשה של האומה, וכן להיפך חשבון הנפש של האומה כולה איננו נושא מופשט, אלא יש בו משמעות רק במדה שהוא מתבטא ומתפרט בחשבונם של היחידים, מרכיביה.

חשבון של מעלה

בשפעת סיפורים ודימויים, מתארים לעתים את יום הדין כיום של משפט ושל משקל. כביכול זכויותיו וחובותיו של אדם נשקלים במאזנים, ודינו נקבע לפי מעוט וריבוי של זכות וחובה. אמנם, הצד החשבוני, צד המאזן ה"מסחרי", אינו אלא עניין חלקי, מבחינתו העמוקה של יום הדין. החשבון היסודי ביותר הוא לא החישוב הפרטי של יתרת הזכות או החובה, לאדם או לאומה, אלא הדיון הקיומי. לאמור, הדין הגדול הריהו: האם יש בכלל הצדקה של אמת לקיום הנמשך? השאלה לגבי כל פרט ופרט "מי יחיה ומי ימות? מי בקצו ומי לא בקצו?" היא חלק מן השאלה לגבי כלל ההוויה: להיות או לחדול.

במובן זה, שאלת המאזן והיחס בין זכויות וחובות היא פחותת משמעות. גם כאשר המאזן של השנה נוטה לצד הזכות, עדיין קיימת השאלה העמוקה והיסודית יותר: האם לאור תוצאותיה של השנה האחרונה, ראוי להמשיך ולשאת ולסבול לשנה הבאה, ולשנים הבאות לאחר מכן? לגבי שאלת עצם הקיום, יש נצחונות שכמוהם כהפסדים, יש הפסדים שכמוהם כנצחונות. זכויות וחובות אינם נמדדים רק לפי חשבון של כמות אלא גם לפי משקלם האיכותי, ולפי הקשר שיש ביניהם ובין מכלול החיים.

כאשר מדבר הרמב"ם על חשבון של מעלה 2 , לגבי הנכתבים לחיים ולמוות, הרי הוא מעיר כי אין אנו יכולים תמיד לקבוע מיהו הראוי ומיהו שאינו ראוי, ואין אנו יכולים לדעת מה טיבם ומה ערכם של מעשים שונים. לא תמיד נדונות המצוות החשובות כצדדים מכריעים, ואיננו יודעים מה הן העבירות הנחשבות באמת. חשבון של מעלה הוא ללא ספק חשבון ערכי מסובך יותר, ובודאי שהוא קשור לשאלת הערך המהותי. לאמור, מה הוא באמת היחס בין מעשים שונים ובין עיקר מהותו של האדם, מה הוא היחס בין המעשים ובין עיקר מהותה של אומה, של מדינה.

אם כן, השאלה הגדולה של ראש השנה, אינה אם היתה השנה האחרונה שנה טובה או רעה, שנת זכות או חובה, אלא: האם כדאי להמשיך, האם כדאי להמשיך כך ?

חשבון בשעת רגיעה
ודאי ששאלות אלה, השאלות הקיומיות, אינן נשאלות דוקא בתאריך מסוים אחד. לא רק לפרט יש ימי חשבון נפש ושעות הרהור ותהיה משלו, אלא אף האומה כולה מהרהרת לעתים בדברים אלה, בעיקר בעתותיה הקשות. אף על פי כן, יש יחוד בשאלה זו כאשר היא עולה דוקא בימי ראש השנה.

חשבון החיים הכללי עשוי להיות נוקב מאד ואף אכזרי מאד, אולם לא תמיד יש בו שקולים של אמת, ולא תמיד ממדיו מגיעים עד לגובה הראוי. מצוי הוא שיהא אדם, ואף אומה שלמה, תוהה על דרכה בשעות קשות, אולם דוקא זמנים קשים אינם הזמן שבו ראוי לעשות חשבון כגון זה. פעמים שהכאב והמרירות הזמנית מאפילים על הבעיות העיקריות. בעיות אלה צריכות להתלבן לעומקן בזמן של רגיעה יחסית, בזמן בו אפשר לכאורה להנפש מעט, ואז ראוי לבדוק אם אכן יש הצדקה לדברים, לדרכים, לאורחות חיים ולקיום. זהו חשבון הנפש של ראש השנה, וזהו היתרון שישנו בו.

חשבון זה, בא לידי ביטוי בתפילות המיוחדות של היום, והן התוספות המיוחדות "מלכויות, זכרונות ושופרות". בברכות אלו, עולות השאלות הללו במפורש ובנסתר, ובהן הן מגיעות לכלל תשובה מסוימת.

עדות למלכות ה'
הברכה הראשונה היא ברכת המלכויות, העוסקת בהיקף הגדול של מלכות ה' בעולם. מתוכה נשמעת השאלה המרכזית הזו: ה' הוא מלך העולם, יוצרו ומקיימו, אולם האם כדאי הוא העולם? השאלה הזו, היא ללא ספק שאלה כפולה, מצדו כביכול, וכן מצדנו: החפצים אנו במלכותו, החפצים אנו בקיומו של העולם, הרוצים אנו בקיומנו? וכנגד זה השאלה ששואל, כביכול, הקב"ה: הראוי הוא העולם להמשך, מה טעם יש בקיומו, ומה ערך יש להמשכו?

הפסוק "ואתם עדי נאום ה' ואני א ל" 3 זכה לאינטרפרטציה חריפה מאד בפי חז"ל: "אם אתם עדי הרי אני א ל, ואם אין אתם עדי, כביכול אין אני א ל" 4 . בצורה נוקבת זו, בטאו חכמים את הקשר המיוחד בין עם ישראל לבין הקב"ה, את ערכם של ישראל בעולם, ואת התפקיד הנצחי של עם ישראל. ישראל הריהם "עדי ה' ", וקיומם הוא עדות לכל באי עולם על הקב"ה. כביכול, עצם העובדה שעם ישראל אכן קיים, הריהי הפגנה נצחית של מלכות ה' בעולם.

תפיסת העדות בוטאה באופן הפשטני ביותר על ידי הוגים והיסטוריונים שונים, יהודים ושאינם יהודים, והיא קשורה בעצם קיומו הנמשך של עם ישראל. העובדה שהעם המהווה "כבשה אחת בין שבעים זאבים" 5 ממשיך בעצם קיומו הפיסי, למרות כל הקשיים ולמרות כל הרדיפות, מהווה יותר מאשר קוריוז הסטורי. קיומו הנמשך של העם, כאשר תרבויות גדולות קמות ונופלות בינתים, כאשר מעצמות אדירות נוצרות ונעלמות, מעמיד את העם היהודי בהיסטוריה במעמד שהוא א היסטורי. נדמה, כי החוקים הכלליים אינם מתייחסים אליו, ונראה שהוא חי ופועל לפי מערכת חוקים משל עצמו. במובן זה, מהווה העם "עדות לכל באי עולם" למציאות אחרת, להויה גבוהה יותר.

קיומנו עדותנו
מעבר לנקודת מבט זו, שהיא חיצונית בלבד, הרי שעבור עם ישראל עצמו, בדרך שהוא רואה ומבחין את עצמו, יש לתפיסת העדות משמעות פנימית יותר: יש טעם לקיומו העצמי של העם, כל עוד הוא אכן חש את התפקיד של קיומו, ורואה את עצמו כעד. לקיומו של עם נבחר יש טעם, רק כאשר הוא עם בחירה. בתלמוד 6 מבוטא הדבר בצורה ציורית, במאמר המספר כי הקדוש ברוך הוא אף הוא מניח תפילין, ובתפילין שלו כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" 7 . תפילין אלה של מעלה, קשורים בכך שעם ישראל מניח תפילין למטה, ובתפילין שלו כתוב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" 8 .

קיומו של עם ישראל הוא קיום משמעותי, ובעצם הוייתו יש ערך עילאי. קיומו קשור במודעות שלו להיותו "עד ה' ", במאמץ שלו להיות "ישראל אשר בך אתפאר" 9 . לא פעם הועלתה הסיסמה שעל ישראל להיות "אור לגויים", וכשלונה היה בכך שעם ישראל ויחידיו התאמצו ללמד ולהורות אחרים, בצורות שונות. המגדלור ממלא את תפקידו, לא בכך שהוא זורע אור ומאיר את הדרכים בים, אלא בכך שהוא מודיע בעצם קיומו על נקודת ציון, על הוראת דרך. הסגולה, העצמיות והבחירה אינם צריכים להודעה ולפרסום ברבים, אלא צריכים להגשים את עצמם בתוך החיים העצמיים.

הצדקת קיומו של עם ישראל לא באה אפוא, משום הצלחה זו או אחרת שלו, אלא משום יחוד מהותו. כל עוד עם ישראל קיים ומעיד הריהו מקיים את העולם, שכן הוא בא לומר שהעולם יכול להיות אחר, שהעולם יכול להיות בעל ממשות ובעל ערך. קיום עם ישראל קשור בעדותו, בהיותו אכן בחירי וסגולי.

אכן, היחיד היהודי, ולעתים אף העם כולו, מתייגע לפעמים מן המעמסה הזו של העדות. הרגלים, חיקוי זרים, תאוות קטנות וגדולות, רעיונות הבל ושאיפות שטות, גוררים את עם ישראל לעבר נורמליזציה, לעבר היותו עם ככל העמים. אולם לשם קיומו שלו, ולשם קיומו של העולם, הוא נהדף שוב ושוב אל מקומו המיוחד. מאורעות העולם כופים אותו בעל כורחו להיות מיוחד, גם כאשר דומה לו שאינו רוצה בכך. כפייה עליונה מכריחה אותו לעשות פי כמה מאשר האחרים, כדי להתקיים, ועל ידי כך לקיים את מלכות ה'.

זכרון העבר, שופר לעתיד
ה"מלכויות" הן המסגרת והמטרה, השאלה והתשובה הקיומית. ה"זכרונות" וה"שופרות" הם הקוים התוחמים את המסגרת הזו הזכרונות מן העבר וה"שופרות" כלפי העתיד.

הזכרונות אף הם, ככל מהותו של החג, זכרונות כפולים מצד ה', כביכול, ומצדנו. אנו נזכרים במאורעות העבר בתלאות וביסורים, ומצד שני בגאולות של אותם הימים. הזכרונות הם אפוא ההדגשה החוזרת של ההמשכיות. ככל שאנו נזכרים יותר בכל ימי עולם מתחילתם, הרי אנו מתחזקים ב"אני" שלנו, הרינו מקבלים את החיזוק ואת ההדרכה להמשיך בדרכנו. "זכרונות" אלה מסכמים את הדרך שעברנו, את העדות של העבר, שלמרות כל הסטיות והתעיות הרי ככלל, אנו משמשים בתפקיד לו נוצרנו, וכי למרות הכל נמשיך לעשות כן.

ה"שופרות" מראים נתיב לכיוון העתיד. כל "שופר" הוא תרועה של התגלות, התגלות ה' בעולם למן גילוי שכינה של הר סיני, עד לגילוי שכינה שלעתיד לבוא. כל גילוי כזה, הריהו כשלעצמו סיכום של הזכרון ושל המלכות, שכן הוא מבטא את נקודת השיא שאליה מתקדם ההווה על פגמיו, נפילותיו וכשלונותיו. השופר הוא ההבטחה וציון הדרך, להסביר לקראת מה אנו עתידים ללכת.

ראש השנה הוא יום הדין והחשבון, אולם אין הוא סיומו של החשבון. שיאו של ראש השנה הוא ביום הכפורים, וביניהם עשרת ימי תשובה. בראש השנה אמורים אנו לעשות את חשבון נפשנו, אך גם אם בחשבון הגדול חייבים אנו להמשיך ולצעוד הלאה, הרי חשבון זה מגלה לנו את מה שהחסרנו בעבר. ראש השנה הוא יום של חשבון, ולאחריו צריך להתחיל הנסיון של התקון. בראש השנה סוקרים אנו את הדרך שעברנו בה, ומגלים מעט מן הכיוון אליו צריכים אנו ללכת.

מכאן מתחילה הדרך האמיתית: לתקן את מה שפגמנו בו בעבר, לעשות תשובה על העבירות שחטאנו בהן, לעשות תשובה על המצוות שיחסנו לעצמנו, ולהתחיל שנה חדשה מתוך ראיה מפוקחת של מה שהיה, ומתוך רצון לעשות את העתיד ראוי יותר.

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.


^ 1. מגילה לא, ב.
^ 2. הלכות תשובה ג, ב: ואין שוקלין אלא בדעתו של א ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
^ 3. ישעיהו מג, יב.
^ 4. ספרי דברים פיסקא שמו.
^ 5. אסתר רבה י, יא.
^ 6. ברכות ו, א.
^ 7. דברי הימים א יז, כא.
^ 8. דברים ו, ד.
^ 9. ישעיהו מט, ג.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il