בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ינון דוד בן טובה גיטל

משה רבנו - גיבור, חכם ועניו

* המשך ישיר של ספר שמות *משה רבנו - אין גיבור כמותו *משה רבנו נשאר בחוץ *האל"ף הזעירה *גילוי נקודת הענוה דווקא כאן *ה' מזמין את משה ויוצא אל בלעם *הדיבור מתייחד עם משה *קודש הקודשים - נקודת הייחוד *יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים * נבואת משה איננה אֶקְסְטָזָה רוחנית *גם חכמה וגם ענוה *לשעבד את הלב לעבודת ה'

undefined

הרב שמעון כהן

אדר תשע"ה
13 דק' קריאה
המשך ישיר של ספר שמות
פרשת ויקרא פותחת ספר חדש ומהווה המשך ישיר של ספר שמות. בספר שמות שלושה נושאים מרכזיים: יציאת מצרים - שורש האמונה, קבלת התורה - קבלת עול מלכות שמים, והשראת שכינה בעשיית המשכן.
ספר שמות חתם בגמר בנין המשכן וברכת משה לישראל, וכעת בראשיתו של ספר ויקרא, אנו פוגשים את ראשיתה של השראת השכינה והתחלת עבודת הקודש. בשונה מספרים בראשית ושמות המוקדשים בעיקרם לסיפור ראשיתה של האנושות וראשיתה של האומה הישראלית, בספר ויקרא כמעט אין סיפורים, ספר ויקרא מוקדש למצוות, יש בו 247 מצוות, המספר הגדול ביותר מבין החומשים.

משה רבנו - אין גיבור כמותו
בדרך כלל הפסוק הראשון בספר נוגע במהות הספר ומהווה מעין פתיחה לספר כולו 1 , אבל בספר ויקרא בולט הדבר שאין שום פתיחה, הספר מתחיל באמצע ענין, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" 2 . לא ברור מה הרקע של הדברים והיכן הדברים מתרחשים. רק מי שפותח את ספר שמות בסופו מקבל תמונה שלמה. משה רבנו נמצא כעת באותו מקום בו היה עם סיום חומש שמות, משה מסיים את מלאכת בניית המשכן ובעמדו מחוץ לאוהל מועד נגלה אליו ה'. חז"ל אומרים 3 כאן דבר נפלא:
"'ויקרא אל משה' וגו', ...זה שאמר הכתוב: 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים קג, כ)... רבי תנחום בר חנילאי אומר: מי 'גבורי כח'? זה משה, שאין גיבור כמותו, שישראל עומדים לפני הר סיני ולא יכלו לשמוע את קול הדיבור, שנאמר: 'אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו' (דברים ה, כב), ומשה לא ניזוק, ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינן יכולין לשמוע קולו, שנאמר: 'וה' נתן קולו לפני חילו' (יואל ב, יא), אלא עומדין ונבהלין, והצדיקים יכולין לשמוע קולו, שנאמר: וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו' (שם)".
אם כן הפסוק הראשון של ספר ויקרא מלמד על גדולתו וגבורתו של משה רבנו.

משה רבנו נשאר בחוץ
בהמשך דברי המדרש מתגלה גם מידת ענוותנותו של משה:
"'כי עצום עושה דברו' (יואל ב, יא) - זה צדיק שעושה רצון יוצרו. ואיזהו? זה משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה לי משכן! ועמד ונזדרז ועשה משכן, והיה עומד מבחוץ, שהיה מתיירא לבא אל אהל מועד, שנאמר: 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד' (שמות מ, לה), אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס".
בכל תהליך הקמת המשכן משה רבנו היה הדמות המרכזית, הוא נכנס ויצא, והנה כעת, משנסתיימה הבנייה נתמלא משה ביראה ופחד ונשאר בחוץ. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה שותף בבניית בית כנסת גדול. נכנס ויצא, פעל ובנה, והנה הגיע מעמד חנוכת בית כנסת הגדול, וכל הציבור נכנס אל מקדש המעט בשמחה ובהתרגשות, והוא, מתוך יראת כבוד ורוממות, נשאר בחוץ.
הקב"ה רואה שמשה נשאר בחוץ ומזדרז לקרוא לו. זה לא דרך ארץ שמשה רבנו שהצטער כל כך למען בניית המשכן יעמוד בחוץ. ברגעים אלה בהם זוכה האומה להשראת שכינה בתוכה, מתגלה ענוותנותו של משה רבנו ביתר שאת.

האל"ף הזעירה
דברי חז"ל אלה מאירים באור חדש את האל"ף הזעירה שמוצבת בסוף המילה הראשונה של ספרנו, וכך אומר הרא"ש 4 על התורה:
"'ויקרא' - אל"ף קטנה, לפי שהיה מקטין עצמו בכל, דכתיב: 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם'".
הרא"ש לא מסתפק בזה ומביא טעם נוסף:
"'ויקרא' - מפני מה האל"ף קטנה? ויש לומר: מתוך ענוותו של משה, שהיה מקטין עצמו, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה כתבתני בתחילת 'תורת כהנים'? אמר לו: מה אעשה, אם אכתוב 'ויקר אלקים אל משה' - לשון מגונה הוא, שכך כתבתי אל בלעם, 'ויקר אלקים אל בלעם', והוא לשון מקרה. אמר לפניו: בבקשה ממך שתעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת. אמר לו: אעשה אל"ף קטנה, שהקטנת עצמך".
כל עולמו של משה רבנו, זה ענווה וצניעות, וכעת הקב"ה נגלה אליו ומבקש ממנו להיכנס פנימה אל הקודש. משה רבנו חושש שהוא ייזכר לדורות עולם כדמות יוצאת דופן שזכתה להזמנה אישית מריבונו של עולם, והוא מבקש להישאר בצניעותו ולהימנע מפרסום יתר. הקב"ה נענה לבקשתו ומשיב לו: לכתוב 'ויקר', זה לא בא בחשבון, זו לשון מגונה, לכן אם אתה מבקש להצניע את גדולתך, אעשה אל"ף קטנה, וכך יכירו וידעו הדורות, שקשה עליך קריאה זו.

גילוי נקודת הענוה דווקא כאן
שאלה: מדוע את נקודת הענוה אנו פוגשים רק כאן עם הכניסה למשכן, ולא קודם לכן בעלייה להר סיני?
תשובה: לעלות להר סיני ולהביא תורה לישראל, זו שליחות אלקית שאיננה מעמידה את אישיותו של משה רבנו במרכז, אבל כאן מה שעומד במרכז, זו מדרגתו הנבואית של משה רבנו, כמבואר ברש"י 5 :
"לאמר - צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדיבור עם משה, שנאמר: 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר' (דברים ב, טז), אלי היה הדיבור".
כלומר משה רבנו הצטווה לומר לעם דברי כיבושין, דברים שיכבשו את ליבם. עליו לומר לעם שבעצם כל החיבור שלו עם ריבונו של עולם תלוי בחיבתם של ישראל לפני המקום, הלוא במשך שלושים ושמונה שנות הנדודים במדבר, מחטא המרגלים ועד תום הדור ההוא, לא נתייחד הדיבור עם משה בייחוד גמור וקרבה יתירה, בעוון המרגלים.
מכאן אנו למדים, שעצם הדיבור האלקי אל משה - תלוי במדרגת אישיותו, ודרגת החיבור - תלויה במצבה הרוחני של האומה. משה רבנו חושש שְׁיתלו את דבר נבואתו בגדלותו האישית, ולכן הוא מבקש להצטנע ולהדגיש שכל כוחו בא לו משייכותו לעם ישראל, ולא מאיזה שהוא מעמד עצמי.

ה' מזמין את משה ויוצא אל בלעם
בדברי הרא"ש אנו מוצאים הבחנה בין מדרגת הנבואה של משה למדרגת הנבואה של בלעם. אצל "בעלי התוספות" אנו מוצאים הבחנה שונה, אצל משה רבנו כתוב "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" 6 , כלומר הקב"ה קורא למשה שיבוא אליו, ואצל בעלם כתוב "וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם" 7 . אומרים "בעלי התוספות" 8 :
"'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. אומר הרב רבי נתן ברבי יוסף: מהו דכתב הכא 'ויקרא אל משה', וגבי בלעם כתיב 'ויבא אלקים אל בלעם'? משל למלך היושב בהיכלו, הוצרך לדבר עם מצורע אחד, יצא לקראתו עד פתח טרקלין ביתו ודיבר עמו שם כדי שלא יכנס וימאס את היכלו. הוצרך לדבר עם אחד מן השרים, קורא לו ומדבר עמו בהיכלו.
ולפי הפשט, לפי שנאמר כן: 'וכבוד ה' מלא את המשכן', ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, הוצרך לקרותו ולהרשותו ליכנס".
כשיש מצורע שהמלך משום מה צריך לדבר אתו, אז המלך נאלץ לצאת אליו. לא יעלה על הדעת שהוא יכניס אותו לארמון ויתן לו לטמא את היכלו. לפי זה מובן מדוע אצל בלעם הקב"ה יוצא כביכול מארמונו והולך לדבר אתו, ואצל משה רבנו, הקב"ה קורא לו ומזמין אותו להיכנס אל הקודש.

הדיבור מתייחד עם משה
משה רבנו שייך למושג ה'התייחדות', כשמשה רבנו נכנס לאוהל מועד הוא בעצם נכנס ל'חדר ייחוד', והדיבור האלקי מתייחד אתו 9 . השאלה הנשאלת היא: היכן אהרן נמצא באותה שעה, מדוע להתייחד הדיבור האלקי גם אתו?
ממשיכים "בעלי התוספות" שם:
"'וידבר ה' אליו'. כתוב ב'תורת כהנים': למעוטי אהרן, דאמר רבי יהודה בן בתירא: בי"ג מקומות כתוב 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן', וי"ג מיעוטים כתיב למעוטי אהרן.
ומפרש ב'תורת כהנים', דכל היכא דכתיב 'ואל אהרן' - אמר למשה שיאמר לאהרן.
כלומר כשנאמר 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן', אין הכוונה שגם אהרן נכח באותו מעמד, אלא הקב"ה אמר למשה רבנו שיגיד לאהרן.
"והקשה הרב רבי בכור שור, כיון דבשביל שאמר למשה שיאמר לאהרן כתיב 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן', אם כן בכל התורה כולה היה לו לכתוב 'וידבר ה' אל משה אל בני ישראל', שהרי אומר הקדוש ברוך הוא שיאמר אל בני ישראל, לכך נראה לומר דהכי קאמר, ללמדך שלא לאהרן נאמר שום ציווי אלא למשה, וכל עיקר הדיבור היה עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו, כדכתיב: 'כה תאמר', 'כה תדבר', 'כה תעשה', ואהרן היה שומע קול השכינה והדיבור היה מתייחד אליו.
ולכל הנביאים לא היה הדיבור מתייחד אליהם אלא בחלום או על ידי מלאך או לפעמים שומעים קול שהיה אומר: כן יהיה.
כך אצל שאר הנביאים, אבל אצל משה רבנו זה משהו אחר.
"...הכי קאמר: אמר למשה שיאמר לאהרן להיות שליח בדבר כמוהו, ובשליחות הדיבור הושוו".

קודש הקודשים - נקודת הייחוד
עד עתה דיברנו על המילים הראשונות בפסוק, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו" 10 , שתי המילים הבאות מלמדות אותנו שהדיבור האלקי הזה בא "מֵאֹהֶל מוֹעֵד", כלומר מקודש הקודשים. את הביטוי 'קודש הקודשים' אנו פוגשים בהקשרים שונים: בנוגע למדרגות הקדושה של הקרבנות - יש 'קודשים קלים' ויש 'קודשי קודשים', בנוגע למשכן - יש 'קודש' ויש 'קודש הקודשים', ובנוגע לכתבי הקודש נאמר: "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" 11 . בשלושת הדברים שהזכרנו 'קודש הקודשים' הוא ביטוי ל'התייחדות', הקב"ה מתייחד עם כנסת ישראל.
במשכן יש כלים שונים: בקודש ממוקמים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, ובקודש הקודשים נמצא ארון ברית ה'. השולחן רומז לשפע הגשמי ו"אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" 12 , המנורה היא סמל החכמה, ומזבח הקטורת עומד במרכז 13 . נקודת הייחוד העליון בה הקב"ה מתייחד עם כנסת ישראל, מתגלה בקודש הקודשים. הגמרא מספרת שבזמן החורבן, כאשר נכנסו אויבים להיכל הם מצאו את הכרובים מעורים זה בזה 14 . קודש הקודשים הוא בבחינת "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" 15 , הוא המקום הפנימי ביותר שבו מתייחד הקב"ה עם ישראל.

יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים
במדרש תנחומא עומדים חז"ל 16 על הסיבה שבגללה נהגו לפתוח את לימוד החומש של הילדים בספר ויקרא, וזו לשונם:
"אמר רבי אסיא: למה הם מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא? אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשיו ואינם יודעים מהו טעם חטא ועוון, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא, שיהו מתחילין תחילה בסדר הקרבנות, יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים, לפיכך אני מעלה עליהם כאילו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות".
תינוקות של בית רבן אינם יודעים מה זה חטא ועוון, עדיין אין להם יצרים ותאוות, עדיין אין להם 'אני'. הגמרא במסכת שבת 17 אומרת:
"אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן".
לפי רבי יהודה הנשיא כל המציאות העולמית, כל הקיום העולמי, הוא בשביל לימוד התורה של הילדים. קביעה זו עוררה שאלה אצל רב פפא:
"אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי?".
מה עם התורה שלנו, התורה שלנו לא מספיקה בשביל קיום העולם? ואביי משיב לו:
"אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא".
על תשובתו של אביי שואל רבי יום טוב צהלון 18 , המהריט"ץ 19 , אחד מחכמי צפת הספרדיים: כיצד ניתן לומר על תורתם של אביי ורב פפא שיש בה חטא? היעלה על הדעת שהבל פיהם של שניים מגדולי האמוראים הוא 'הבל שיש בו חטא'?! ובלשונו:
"כיצד יעלה על הדעת שאמרו גדולי הדור על עצמן שהיו חטאים חלילה?".
משיב המהריט"ץ:
"אמנם הענין יובן, בשנדקדק שאינו אומר אינו דומה הבל של חוטאים להבל שאינם חוטאים. אלא פירוש הדבר כן הוא, 'אינו דומה הבל', שבהבל עצמו יש בו חטא. הא כיצד? דידי ודידך, כשאנו מתווכחין יחד, כל אחד מתנשא לאמר 'האמת אתי' ואוהב הניצוח. ובודאי אף על פי שלא יהיה עוון של קינטורייא חלילה, מכל מקום אינו יוצא מידי חטא שוגג, שכל אחד רוצה להתגדל על חבירו. הרי בהבל עצמו יש חטא".
אמנם התינוקות של בית רבן הקורין הפרשה נביאים וכתובים, אין בהבלם חטא והעולם מתקיים בשביל אותו הבל. ואם כן התלמידים המעיינין הרי יצאו מכלל הבל שאין בו חטא. שכיון שהם במדרגת העיון, כל אחד מבקש לנצח את חבירו, ויש באותו הבל חטא. והוי כמו דרב פפא ואביי".
כשרב פפא שואל את אביי 'דידי ודידך מאי', כוונתו לשאול, הלוא התורה שלנו היא ללא ספק הרבה יותר גדולה מתורה של תינוקות של בית רבן, הם רק משננים ומסבירים ברמה הפשוטה ביותר, ואנחנו עמלים ומעמיקים ומגלים רזא דרזין עילאין קדישין?
ואביי משיב: 'אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא'. כשילד לומד תורה, אין שום 'אני' שעומד ברקע, אבל כשגדול לומד תורה, אז הוא מתחיל לומר מה 'הוא' חושב בתורה, הוא לוקח את העצמיות שלו ומכניס אותה לתוך התורה - זה החטא שעליו מדבר אביי.
כשאדם מכניס את המחשבות וההרהורים 'שלו' לתוך התורה, אז התורה מפסיקה להיות אלקית. מה בתורתו של הילד, זה שהוא שומע את הפסוקים עם פה פתוח ועיניים בורקות, וכולו נעשה כלי לקבלת עוצמתה של התורה בטהרתה.
"יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים", כדי לעסוק בפרשיות של טהרה צריך להיות בבחינת האל"ף הקטנה של "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". משה רבנו מניח את ה'אני' הפרטי שלו בצד ועושה עצמו כלי לשליחותו יתברך. במקום לומר: אני בניתי את המשכן, אומר משה: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" 20 .
אנחנו, אומר אביי לרב פפא, יש לנו 'הבל פה עם חטא', לא פעם במהלך הלימוד אנחנו מכניסים את הסברות 'שלנו'. זו כבר לא אותה טהרה, זה לימוד שיש בו חיסרון.
למעשה, כבר ברגע שאדם מקשה קושיה, יש בזה חיסרון, כי מי שמקשה קושיה, חפץ לקבל תירוץ שיתאים למדרגה האנושית הפרטית שלו, ואם היה מצליח להתעלות אל המדרגה האלקית - לא היו לו קושיות כלל.

נבואת משה איננה אֶקְסְטָזָה רוחנית
ברוח זו עומד הרש"ר הירש 21 על אופי נבואתו של משה רבנו, אל מול תופעות רוחניות שונות שניתן למצוא אצל אומות העולם, וזו לשונו:
"ויקרא אל משה וגו'. אילו נאמר 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו', היתה הקריאה פעולה עצמאית, הנבדלת מן הדיבור; לאמר: ה' קראוֹ אליו כדי לדבר עמו.
אך הכתוב אומר: 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו'. בלשון זו הקריאה קשורה אל הדיבור, והיא באה להגדיר את טיבו: ה' קרא ודיבר אל משה; הווה אומר: הדיבור נפתח על ידי קריאה אל משה.
כך לימדנו הכתוב, שדבר ה' אל משה היה דיבור אל משה. וכך הוציא מדעת המגלים פנים ומסלפים, כאילו התגלות ה' אל משה היא התגלות מתוך ליבו של משה; כאילו דומה היא לְאֶקְסְטָזָה של קוסמים ומנחשים; או כאילו אין היא אלא התפעלות של רוח האדם, המתרחשת בלב האדם; כאילו 'הדת היהודית' היא כשאר כל התופעות הדתיות שבעולם, אף היא רק שלב בהתפתחות הרוח האנושית".
דבר ה' אל משה אינו איזה מעשה קוסמים ומכשפים, זו לא איזו אקסטזה רוחנית שקיימת אצל כל מיני בעלי לחשים בקרב אומות העולם, משה רבנו הוא כלי להשראת שכינה, הוא צינור להופעת דבר ה' בעולם.
הדת היהודית היא לא עוד איזו תופעה דתית מתפתחת.
"לא כך, אלא 'כאשר ידבר איש אל רעהו' (שמות לג, יא), כשם שהדבר הנאמר מאדם לאדם יוצא רק מלב המדבר, ואין הוא יליד רוחו של השומע, כי לא בקרב השומע נולד הדבר הנשמע, ולא הוא שתרם דבר ליצירתו - כן היה גם דבר ה' אל משה רק דיבור של ה' בלבד. לא מלב משה יצא הדבר, אלא מן החוץ הוא הגיע אליו; הוא קראוֹ והוציאוֹ והפסיקוֹ מהגיגיו, למען יפנה את לבו להקשיב לדבר ה'. קריאה זו הקודמת לדיבור סותרת את המחשבה על תהליך כל שהוא, שהתרחש בלב משה עובר לדיבור; היא מציינת את ה' לבדו כמדבר - ואת משה כשומע בלבד. משה לא הביא לידי כך, שה' ידבר אליו; אף הוא לא שיער מראש, מה ידבר ה' עמו; כי הדיבור הגיע אליו כמאורע היסטורי גמור".
משה רבנו הוא צינור לשכינה, אין לו כלום משל עצמו. הגמרא אומרת: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת" 22 . כל העולם כולו ניזון על ידי רבי חנינא, היינו מצפים שיהיו לו רווחים יפים אם הוא זה שדואג לתזונה העולמית, והנה מתברר שרווחיו מסתכמים בקב חרובים לשבוע.
משל למה הדבר דומה? לאדם שרוצה להעביר מים ממקום למקום, אם הוא ישתמש בצינור של חרס, אחוז נכבד מן המים ייספג בצינור וכמות נכבדה של מים תלך לאבדון. אבל אם בעל המים חכם, עליו להשתמש בצינור גומי שאיננו סופג.
כשהקב"ה רוצה לזון את העולם, הוא משתמש בצינור שסופג לעצמו את המינימום שבמינימום.


גם חכמה וגם ענוה
בהתאם לזה, כשהקב"ה רוצה לתת תורה לישראל, הוא לוקח את משה רבנו, שמצד אחד הוא חכם מכל אדם, ומצד שני הוא מלא בענווה וטהרה, לכן מסיים מדרש תנחומא שם 23 ואומר:
"והודיעך, שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג, אילולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות, לא היה העולם עומד, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אף על פי שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה לפני".

לשעבד את הלב לעבודת ה'
את אותו יסוד אנחנו פוגשים בקרבן הראשון בפרשה - קרבן עולה. על המילים "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", אומר הספורנו 24 :
"אדם כי יקריב מכם - כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד, ג), וכאמרו: 'זבחי אלקים רוח נשברה' (תהלים נא, יט), כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".
כשאדם מנדב עולה לה', כולו וידוי והכנעה, כל העצמיות שלו עולה לה'. התובנה הנפשית הזו שבה פותח ספר ויקרא, היא היסוד והבסיס לכל דרכנו בעבודת ה' וקיום מצוותיו, וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל 25 לעורך החב"די רבי חיים אלעזר הכהן ביחובסקי זצ"ל 26 :
"אני רואה, שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות, ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלקי, נזנח לגמרי מן הלב והמח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה'פראסטע פרומקייט' (החרדוּת הפשוטה - ביטוי מצוי בסגנון חסידות חב"ד), כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה".
יש אנשים שכל עבודת ה' שלהם מושתתת על קיום מעשי חיצוני נטול משמעות. זו תופעה שלא פוסחת על אף ציבור, זה יכול להיות ציבור של מתנגדים ואפילו ציבור של חסידים.
"הנני מוכרח לומר לכבודו שאפילו החסידות, שכל יסוד הווייתה בעולם היה להאיר את האור האלקי בעשירות ובזריחה מבהקת בכל לב וכל מח, שנתה את טעמה, והיא הולכת עכשיו רק בדרך החרדוּת הפשוטה, עד שאין בינה ובין המתנגדוּת מאומה. על כן סר אור החסד מתוך הלב, וכל הפנים הנם נזעמים ומלאים דינים תקיפים, קשים ועצובים, על כן הכל נופל.
כל אלה הדברים המעשיים, שכבוד תורתו חושב, ימצאו מקום, לפעמים יהיה נכון להגן בכח נגד הפסולת היותר גרועה של ערב רב, אשר התעוררו בימינו, ימי עקבא דמשיחא, אבל לא בזה תלוי הנצחון.
העיקר הוא שנתאגד אגודה אחת להזריח את האור האלקי בעולם, בחכמה בתבונה ובדעת, ולחזק ישיבות בחו"ל וביותר בארץ הקודש, שיהיו העניינים האלקיים נלמדים בהן בקביעות ובשכל רחב, טהור וצלול, ולקחת תחת ידינו את החלק המעשי של ישוב ארץ הקודש, לייסד מוסדות ולא רק של נדבות עולמיות, כי אם של עסקים ושל אומניות, תחת יד יודעי שם ה' ב"ה ואוהבי שמו באמת. ותיכף כשנרים זה הנס יותש כוחה של הרשעה בארץ הקודש, ויתקלס עילאה, וכל מה שנוסיף פעולות יהיה הענין הולך ומאיר, ורבים מפריצי עמנו ישובו בתשובה, והסיגים הגמורים יודחו ויתבטלו".
כשעבודת ה' איננה 'עבודת הלב', כשאיננו מוסרים את הלב, אז הכל נופל. עבודת ה' אמתית היא עבודת ה' שבאה מתוך שעבוד הלב לעבודתו יתברך, "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" 27 .





^ 1.ראה עוד בספרים "שערי מוריה - שער הבכורות" עמ' 204, ו"שערי מוריה - שער העליון" עמ' 219.
^ 2.ויקרא א, א.
^ 3.מדרש תנחומא ויקרא א.
^ 4.פירוש הרא"ש על התורה ויקרא א, א.
^ 5.רש"י ויקרא א, א.
^ 6.ויקרא א, א.
^ 7.במדבר כב, ט.
^ 8.הדר זקנים ויקרא א, א.
^ 9.ראה רש"י ויקרא א, א.
^ 10.ויקרא א, א.
^ 11.מדרש תנחומא תצווה ה.
^ 12.ברכות ג ע"א.
^ 13.ראה כוזרי מאמר שני, אות כו.
^ 14.יומא נד ע"ב: "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' (איכה א, ח)".
הכרובים המעורים זה בזה כזכר ונקבה מתארים את המציאות העליונה ביותר של יחוד קוב"ה ושכינתיה. הנכרים מסתכלים על הקשר שבין איש ואישה כתאוה חיצונית בלבד, ולא מצליחים להבין את הרובד הפנימי העמוק והנשגב של יחוד איש ואשתו וכנגדם יחוד הקב"ה עם כנסת ישראל.
^ 15.שיר השירים א, ד.
^ 16.מדרש תנחומא צו יד.
^ 17.שבת קיט ע"ב.
^ 18. רבי יום טוב צהלון (מהריט"ץ), השי"ט-השצ"ח - מן הרבנים הספרדיים הידועים של צפת. הוא פעל כשליחה של קהילת צפת, ובמסגרת פעילותו זו ביקר באיטליה, הולנד, מצרים וקושטא. כתב יותר משש מאות תשובות, מהן רבות מופנות לקהילות ספרדיות בארץ ומחוצה לה.
^ 19.שו"ת מהריט"ץ החדשות סימן לה.
^ 20.תהלים קכז, א.
^ 21.רש"ר הירש ויקרא א, א.
^ 22.תענית כד ע"ב.
^ 23.מדרש תנחומא צו יד.
^ 24.ספורנו ויקרא א, ב.
^ 25.אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קלב.
^ 26. רבי חיים אלעזר הכהן ביחובסקי - מגדולי חסידי אדמו"ר מהרי"ד (רבי יצחק דובער) מליאדי וממקורביו. היה עסוק הרבה בהדפסת ספרי חב"ד שהיו גנוזים בכתבי יד. הדפיס את ספרו הנודע של ה"צמח צדק" "דרך מצוותיך", את הספר "יהל אור" ועוד. היה מבוני ירושלים ומאה שערים. הגהות רבות הותיר בשולי גליונות ספריו, בהן מתגלית בקיאותו הגדולה בתורת הנגלה והחסידות.
^ 27.תהלים פד, ג.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il