ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קורבן ציבור ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע ארבע פרשיות החודש Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (48 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (48 ד')

אדר ב תשע"ו

קורבן ציבור

שיחה לפרשת ויקרא



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

האורות המתגלים בחומשים
התחלנו השבת את החומש השלישי, ספר ויקרא. המדרש אומר שחמש פעמים נאמרה המילה "אור" בפרשת בראשית, כנגד חמישה חומשי תורה:
ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו, "וַיְהִי אוֹר" (שם), כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (שם ד) כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (שם) כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" (שם ה), כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות. (בראשית רבה ג)
"יְהִי" זה לשון עתיד, וזה ענינו של ספר בראשית שהוא הקדמה להופעת אור ה' בעולם. ספר בראשית הוא ספר הבריאה, והמגמה היא שאור ה' יופיע בעולם. "וַיְהִי אוֹר" זה ספר שמות בו הופיע אור ה' בגלוי לא בדרך הטבע כמו בספר בראשית אלא בדרך של ניסים ונפלאות, בו ה' הוציא אותנו ממצרים מאפילה לאורה. מאפילה שלא האיר בה אור ה', לאור ה' המופיע בעולם על ידי קריעת ים סוף ומתן תורה, בו ה' השרה את שכינתו עלינו. כל ענינו של ספר שמות הוא הופעת ה' בעולם. בתחילה באופן ניסי זמני ולאחר מכן באופן קבוע, השראת שכינה במשכן. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" זה ספר ויקרא - ספר העבודה. המגמה העתידית, שריבונו של עולם מתגלה בעולם ושהעולם מכיר בגילויו ועובד אותו. העולם זה ישראל שהם הלב של העולם. האור הטוב זה התורה, הופעת עבודת ה' על פי התורה.
ספר שמות וויקרא הם ספרי התורה והעבודה, ספר שמות זה ספר הופעת התורה וספר ויקרא זה ספר עבודת ה'. החיבור של העולם בשני אופנים, אחד שהוא פונה אלינו יורד ומתגלה אלינו, וההופעה השנייה היא שאנו פונים אליו מתקשרים איתו ועובדים אותו, ועיקר העבודה היא בבית המקדש.

קריאה לישראל דרך משה
התחלנו את ספר תורת כהנים, ושמו "ויקרא" על פי הפסוק: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א). קריאה זו היא המשך מספר שמות שם מסופר שהמשכן מלא את כבוד ה' ומשה לא יכול להיכנס כיוון ש"כְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה). וכאן ה' קורא אל משה להיכנס למקום זה בו מתגלה השכינה. חז"ל אומרים שה' קרא בקול גדול, אך רק משה שמע קול זה. כדי לשמוע את קול ה' צריך שמיעה מיוחדת, צריכה להיות זכות רוחנית, ומשה היה בעל מידה זו. דבר זה רמוז במילה "ויקרא" שמשה כתב אותה ב-א' קטנה והוא רומז בזה שקריאה זו היתה חד פעמית, מלשון ויקר. משה רוצה להצטנע שלא יראה שהקב"ה קורא לו בקביעות. בזה מתגלה ענוותנותו וגדלותו של משה. ככול שאדם יותר עניו, כך הקבלה והפתיחות לשמוע את קול ה' גדולה יותר. והקב"ה מופיע על העניו, ועל העניו מכל אדם ההופעה האלוקית גדולה ביותר. משה רבנו מתבטל לגמרי לריבונו של עולם וממילא אור ה' מופיע עליו. אור ה' כפשוטו שהרי היו למשה קרני הוד שפניו היו מאירות באור ה'.
"אור החיים" אומר בפרשת כי תשא שאור זה היה מהדיו שנשאר מהפסוק: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב, ג) שמשה לא כתב עניו עם י' כדי למעט מענותנותו ושארית דיו זו נגעה במצחו והאירה את פניו. והכוונה שהענוה היא גורמת שאור ה' מאיר על האדם. אצל משה הענווה האירה בקרני הוד ואצל חכמים כתוב: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א).
"ויקרא" קריאה זו הייתה לכל ישראל ומשה הוא הנציג של כלל ישראל ורק בזכות כלל ישראל מופיע דבר ה' על משה, ונמצא שכל ישראל נקראים וזה מתבטא בזה שמשה שומע את הקריאה. זו מהות ספר ויקרא, קריאה גדולה בלתי פוסקת להיכנס לקודש, להיכנס לעבודת ה'. קריאה זו אינה פוסקת שהרי דבר ה' לא פוסק וכל אחד מישראל יש לו בחינה של משה. הצד היותר חשוב שבאדם הוא בחינת משה רבנו, ומצד זה הוא נקרא להיות מחובר לדבר ה'.

התבטלות בהקרבה

המצווה הראשונה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב). מדוע כתוב אדם כי יקריב מכם, היה צריך לכתוב אדם כי יקריב קורבן לה' - "מכם" פרושו מעצמכם, כאשר מקריבים קורבן, אדם כאילו מקריב את עצמו. בהקרבת הקורבן אדם עובד את ה', ולעבוד את ה' פרושו להתבטל אליו, להיות עבד שלו, למסור את עצמו. ובהקרבת הקורבן הוא כאילו מוסר את עצמו.
ה"כלי יקר" אומר : "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" ההתעוררות צריכה להיות מעצמו, ולא שהוא מחקה אדם אחר. אצל קין והבל - קין היה הראשון שהביא קורבן, אך קורבן זה לא היה מכובד. הבל ראה זאת ואולי קינא בקין וגם הוא הביא קורבן, אך הוא הביא "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ" (בראשית ד, ד) את המובחר. שניהם לא עשו בשלמות, קין לא הביא את המובחר והבל לא הביא מעצמו. ההתעוררות לעבודת ה' צריכה להיות מעצמיותו מתוכו, לא להתעורר רק בעקבות צרה, או מחמת דבר חיצוני המעורר אותו לחזור בתשובה. בפנימיות האדם ישנה קדושה פנימית שהיא צריכה להתפרץ מעצמה. וכן יש להביא את הקורבן היותר מובחר שהוא הבהמה. והקורבן עליו מדובר בפסוק זה הוא קורבן עולה – קורבן שכולו עולה לקדש.

קורבן מנחה
מתוך קורבן העולה, מתוך המסירות המוחלטת והמוכנות לתת את הכול לריבונו של עולם, להרגיש שאני כולי שייך לריבונו של עולם, אנו ממשיכים לקורבן מנחה. עני שאין לו מה לתת מביא לקורבן סולת שהוא דבר פעוט בערכו - זה מה שיש לו לתת. ויש לנו ללמוד מכאן שמה שיש לאדם הוא צריך לתת ואף אם יש לו מעט.
אך הכוונה לא רק בעניין החומרי, אלא גם בעניין הרוחני. יש מצבים שאדם יכול לעבוד את ה' מתוך עושר רוחני, שאדם יכול לתת הרבה לריבונו של עולם. ויש מצבים שאדם נמצא בעוני נפשי. אין לו כוח לעבוד את ה' הרבה אלא רק מעט. הוא צריך לתת את מה שיש לו, לעשות את המעט עם כל הלב. אין לאדם כח להתפלל, שיתפלל מעט אבל טוב. בכל המצבים יש לעבוד את ה', ולאחר שיעבוד עם מעט הכוח שיש לו הוא יקבל עוד כוחות, ולבסוף יעבוד מתוך עושר רוחני. כמו שאמרו חז"ל: כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות ד, ט), וגם כאן אין הכוונה רק לעוני כלכלי אלא גם לעוני רוחני. אדם שהיה לו קושי והתאמץ, מקבל כוחות חדשים ויכול לעשות הרבה. קורבן מנחה לא קרב כולו לה' אלא מקצתו, הקומץ והלבונה והשאר נשאר לכהנים. הכהנים אוכלים ובכך מתכפר לבעלים. יש קדושה באכילה זו. כהן אוכל משולחן גבוה ובזה הכהן מתרומם ומעלה את מי שהביא את הקורבן. כאן ההתעלות אינה על ידי ההתבטלות המוחלטת לריבונו של עולם אלא על ידי ההשתתפות בקורבן המנחה שהוא עושה עבודה גשמית שהיא עבודת ה'.

שלמים – עבודת ה' שלמה
לאחר מכן בא קורבן שלמים העושה שלום בין הקב"ה ובין ישראל (תנחומא צו, י). ובקורבן זה יש שלושה שותפים: חלק לגבוה, חלק לכהנים והשאר לבעלים וניתן לאוכלו בכל ירושלים. כאן האדם אוכל ועל ידי זה מתעלה, הוא מקדש את המציאות. עבודה זו אינה בהתבטלות ואי עשייה גשמית, אלא עבודת ה' מתפשטת לכל החיים. גם את המעשים הכי גשמיים ונמוכים כמו אכילה אפשר לעשות בקדושה. אדם האוכל משולחן גבוה אכילתו קודש. דבר זה בא ללמדנו שעניינו של האדם לקדש את כל החיים והמציאות. ועל זה נאמר בהמשך הפרשה: "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה, ד), להרע פירושו שהוא לא יאכל ולהטיב שהוא כן יאכל. דרשו בחסידות: יש אפשרות שאדם עובד את ה' בלהרע, על ידי שהוא צם ומתיסר. ויש אפשרות לעבוד את ה' בלהיטיב, על יד זה שהוא נשבע לאכול, אכילתו היא מצווה כיוון שהוא מקיים את שבועתו. צריך לעבוד את ה' בכל האופנים בין ב"להרע" ובין ב"להיטיב".
הרשע שואל: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב, כו) ה'רשע של החסידים' רואה שבפסח לוקחים בהמה ועושים 'קומזיץ' בו צולים את הכבש וחוגגים סביבו ואומרים על זה שזו עבודת ה'. והוא שואל וכי זו עבודת ה', עבודת ה' היא ללכת לבית הכנסת להתפלל ולבכות, איך אתם עובדים ב"לכם", צריך לעבוד את ה' ב"לחציו לה'" - הוא לא מבין שאפשר לעבוד את ה' באכילה ושתיה. חנוך היה תופר מנעלים ומכוון כוונות (מובא במדרש תלפיות ערך חנוך ועי' עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי, ח"ג סי' כ"ב). "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו) בכל מקצוע שאדם עובד, שם הוא עובד את ה'.

מהותו של הציבור
הספר השלישי שקראנו השבת היה פרשת החודש. הגמרא במנחות (סה) אומרת:
ת"ר: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד: ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד. מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ד): מאי אהדרו? "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי... תִּשְׁמְרוּ" (שם ב) שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה. מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת.
פירוש: מתחילת ניסן עד ח' אין לספוד כיוון שהצדוקים אמרו שגם יחיד יכול להתנדב את קורבן תמיד ואין צורך שקורבן זה יבוא מהשקלים שכל הציבור תרם. ודייקו זאת מהפסוק "את הכבש... תעשה" - לשון יחיד. והחכמים השיבו להם שכתוב "תשמרו" לשון רבים. היה ויכוח גדול בין חכמים לצדוקים עד שהתגברו חכמים בראש חודש ניסן וניצחו. ונקבע שקורבן ציבור ניתן להביאו רק מהציבור ולא מממון של יחיד. אחר כך נימשך הויכוח לגבי חג השבועות האם יש לחוג אותו לאחר שבת בראשית או שמתחילים לספור ספירת העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, ואחר מאבקים גדולים הוכרע כחכמים. וזו היתה שמחה כל כך גדולה עד כדי כך שקבעו לא להתענות ולספוד שמונה ימים. וכיוון שעד אחר הפסח אין תחנון - כבר יצא רוב החודש ורובו ככולו. ולכן אנו לא אומרים תחנון בכל חודש ניסן.
הרב ב"משפט כהן" (קכד) מסביר על מה היה הויכוח: הויכוח היה מהותי. הצדוקים לא הבינו מה זה ציבור הם חושבים שציבור זו שותפות. ההבדל בין ציבור לשותפות הוא מהותי. רבים שעושים דבר יחד, כגון שמקימים חברה, מטרתם היא שכל אחד ירוויח כמה שיותר. וכל אחד שנכנס לשותפות כזו מטרתו שירוויח יותר, מטרה פרטית אישית. ציבור זו מציאות אחת כללית. רכוש של ציבור הוא לא רכוש של הרבה פרטים אלא שייך לכלל הציבור. הבנה זו היא עמוקה ויש להתרגל למושג "ציבור". ואת זה הצדוקים לא הבינו.
ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון. שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים. ואצל השותפים בוודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים, כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה (יג.) אין הציבור והשותפין עושין תמורה (מדוע כתוב גם ציבור וגם שותפים, אם זה אותו דבר - מוכח שאלו שני מושגים). מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דווקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו. והיינו טעמא דרבנן דבבא (מציעא קיח.), דחיישי שמא לא ימסרם יפה יפה. (משפט כהן קכד)
בשביעית ממנים שומרים על השעורים הגדלים מעצמם כדי שיוכלו להביא מהם קורבן העומר, ומשלמים לשומרים מתרומת הלשכה. ועושים זאת כדי שהשעורים יבואו משל ציבור. שאם יעשו זאת בהתנדבות יש חשש שהשומר ירצה לזכות בהם ואולי לא ימסור לציבור יפה יפה. במסירה לציבור השעורים לא נשארים של הזוכה. צריך להבין שלאחר שזה נמסר זה הפסיק להיות שייך לפרט, זה שייך לכלל.
ציבור זה מציאות כללית, בפרשתנו כתוב: אם חס וחלילה הסנהדרין הגדולה פסקה בטעות פסק לא נכון, ועל פיו עשו ישראל, צריך להביא פר העלם דבר של ציבור. אם אדם פרטי חטא והקדיש פר לחטאת ואחר כך מת לא מביאים את הקורבן אחר מותו, וזו אחת מחטאות המתות. אבל אם הציבור שחטאו והתחייבו פר העלם מתו, ונודע הדבר אחרי כן, חייבים להביא. הכלל הוא שאין מיתה בציבור. זאת אומרת שציבור זו מציאות אחרת זה כלל, כלל ישראל היה חייב קורבן וכלל זה ממשיך ומביא את הקורבן.
עוד ראיה לכך מביא הרב מנחם זמבה הקשורה לימים אלו. לגבי קורבן פסח כתוב: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד, כה) לכן אם לאחד מבני החבורה יש חמץ גם הזובח עובר באיסור. איסור זה נאמר גם בקורבן תמיד של בין הערבים ואף על פי כן אם יש לאחד מישראל חמץ הזובח לא עובר באיסור, כיוון שקורבן תמיד שונה מקורבן פסח, שבו בני החבורה שותפים, קורבן תמיד הוא של כלל ישראל הוא קורבן ציבור הוא שייך לכלל ולא לפרט זה או אחר.

כוחם של חכמים מהציבור
הרב מוסיף שמושג זה מופיע בתורה שבעל פה. התנאי לגזירת חכמים הוא: שהציבור יכול לקבל את הגזירה על עצמו ואם הציבור לא יכול לקבלו הגזירה לא תופסת. זאת אומרת כלל ישראל הוא זה שמקבל על עצמו את תקנות החכמים. לכן המלך צריך שיהיו לו שני ספרי תורה אחד פרטי, שבו המלך לומד את כל ההלכות הפרטיות ככל אחד מישראל, וספר שני שבו המלך לומד את הלכות הציבור. מבט של הציבור הוא שונה לגמרי, יכול להיות שבזמן שהיו מלכי ישראל היו הרבה הלכות ציבור שהן שונות מהלכות היחיד, ואין לנו אותן כיוון שאז עדיין לא כתבו את התורה שבעל פה ונותרו לנו רק מקצת הלכות מדינה ומלחמה וכדומה.
תורה שבעל פה היא הופעת הכלל ותורה שבכתב היא שייכת גם לכל אחד. שבת היא בחינת תורה שבכתב, ויום טוב הוא בחינת תורה שבעל פה, שהרי יום טוב נקבע על ידי ישראל, ישראל מקדשים את הזמנים. אך שורש קדושת יום טוב יונק מהשבת, כמו שאנו אומרים: "כי הוא יום תחילה למקראי קודש", שבת היא התחלה של קדושת כל הזמנים. לכן יום טוב הראשון נקרא שבת, ללמד אותנו שיש המשך מקדושת השבת לימים הטובים. ואת זה הצדוקים לא הבינו כיון שהם מנותקים מכל ענינה של התורה שבעל פה וכוחם של ישראל.

בטחון בה' מפני השפעות
ימים אלו הם ימים של ניצחון התורה שבעל פה, נצחון החכמים על הצדוקים. הכוזרי כותב, כיוון שהצדוקים חסרי ביטחון בדרכם הם החמירו מאוד, אף יותר מחכמים. והוא מסביר שכאשר אין ביטחון צריך לבנות חומות כדי שלא לטעות וליפול. וכאשר יש ביטחון לא צריך ערים בצורות ואפשר לשבת בערים פרוזות. כל מה שהאמונה יותר חזקה יש פחות פחד. זו מטרה גדולה, כל עוד אדם לא פיתח את כוחותיו - הוא צריך לעשות מחסומים כדי שלא יושפע ויכשל אבל המטרה צריכה להיות שלא נזדקק לחומות. השאיפה היא לפתח כוחות בריאים ולא לפחד מהשפעות אחרות אלא שאחרים יפחדו מהשפעות שלנו. אנו לא צריכים ללכת ברחוב ולחשוב לא להיות מושפעים, אלא לחשוב שאחרים יראו בני תורה ויושפעו מהם. בתחילת הישוב שכונה ב' נקראה "ישוב – ישיבה", ואנו בנינו בתים סביב הישיבה כדי שאנשים יוכלו להצטרף. באו אנשים לגור ליד הישיבה. אמרתי לבאים: אם אתם באים לכאן כדי להתפנק באווירה טובה וחברה יציבה אני לא מעוניין באנשים כאלו. אם באתם להתחזק ואחר כך לצאת ולחזק אחרים - אתכם אני מחפש. אנו צריכים אנשים גיבורים, אנשים שבאים להתעלות ואחר כך לצאת. לא בנינו את הישוב במטרה להיות רחוקים מהשפעות זרות, אנו לא מפחדים. עניינו להשפיע. אחר כך מצאנו פטנט כיצד ניתן להשפיע בלי לצאת, באמצעות תקשורת....
כך למדנו בבית מדרשנו לפתח כוחות גדולים, להיות מאמין גדול בריבונו של עולם, להאמין שיש לנו על מי להשען, על אבינו שבשמים. ואם יש לנו כזו משענת מי יכול לפגוע בנו ולהצר את צעדנו. אם יש קשיים הם מלמעלה, ואם כן זה לכתחילה, ואנו מקבלים זאת באהבה ומבינים שנסיונות אלו באו להוציא מאתנו כוחות יותר גדולים. אך אם אדם לא הגיע לכוחות אלו יש לעשות הגנות. כך גם בליל הסדר, בתחילת הסדר לא אוכלים על השובע, אוכלים רק מה שצריך, ואחרי שמפתחים את הכוחות, אפשר לאכול על השובע לשם שמים. זה תהליך, ואנו צופים במטרה ומפתחים כוחות אמונה ושמחה. אדם שבוטח ומאמין שהכול ממנו והכול לטובה - הוא שמח. ועל זה ציוותה אותנו התורה לעבוד את ה' "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il