בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • צו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ינון דוד בן טובה גיטל

זאת תורת המנחה

פסוקי קרבן מנחה *קרבן שבא מן הצומח *המנחות 'כשרות לפסח' *סגולות החיטה *שיעור הסולת וסדר הכנתה *השמן - חלק המותרות *הלבונה - ההנאה במה שיש *במרכז השולחן עומד לו 'לחם עוני' *להניח את ה'אני' ולחוש כ'עני' *תורת המנחה ותורת המצה *רק מתוך דלות ניתן לראות את יד ה' *וערבה לה' מנחת יהודה

undefined

הרב שמעון כהן

ניסן תשע"ה
11 דק' קריאה
פסוקי קרבן מנחה
פרשת צו היא המשך והשלמה לפרשת ויקרא, נידונים בה ארבעה סוגי הקרבנות שנזכרו כבר בפרשת ויקרא, אלא שפרשת ויקרא כוללת ציוויים הנוגעים לכל אדם מישראל שחפץ או נדרש להביא קרבן, כיצד יביא וממה יביא, ואילו פרשתנו מתרכזת בעיקר בהלכות מעשה הקרבנות, הלכות המיוחדות לכהנים 1 .
הפרשה פותחת בקרבן עולה ולאחר מכן עוסקת בקרבן מנחה. בפסוקי קרבן מנחה מובאות הלכות כלליות הנוגעות לסדר הקרבת המנחה, כמו: הגשה, קמיצה, הקטרה ואכילת השיירים, ולאחר מכן מוזכרות שתי מנחות נוספות שלא הוזכרו בפרשת ויקרא כלל, והן: מנחת חביתין ומנחת חינוך.
"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה' כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" 2 .

קרבן שבא מן הצומח
פרשת קרבן מנחה מפגישה אותנו עם קרבן שבא מן הצומח, בניגוד למרבית הקרבנות שבאים מעולם החי.
הפרשיה פותחת במילים: "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה". מילות פתיחה אלו ומילות פתיחה דומות בפרשיות של שאר הקרבנות שבפרשה הביאו את חז"ל 3 לדרוש:
"אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: 'זאת תורת החטאת' 'וזאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
כך בנוגע לחטאת ואשם וכך גם בנוגע למנחה. אנו עוסקים כעת בתורה שנקראת 'תורת המנחה', 'תורה' זה מלשון הוראה, כלומר בקרבן מנחה, כמו בקרבנות האחרים, ישנה תורה שלמה שצריך להעמיק בה.

המנחות 'כשרות לפסח'
המנחות שבפרשתנו הן חמש מנחות הנדבה שהוזכרו בפרק ב' בפרשת ויקרא, ובהן שלושה מרכיבים: סולת חיטה, שמן ולבונה, כל מרכיב ושיעורו המדויק. מסולת החיטה צריך להביא לפחות עישרון, מהשמן צריך להביא שיעור לוג, ומהלבונה קומץ.
ציווי נוסף שמופיע בפסוקים אלה, וכבר הוזכר בפרשת ויקרא 4 , הוא הציווי לאכול את שיירי המנחה בהיותם מצות ולא חמץ. בבית המקדש מקפידים במשך כל השנה שהמנחות יהיו 'כשרות לפסח'.
ישנם שני קרבנות בלבד שמכילים בתוכם חמץ, וכיוון שנאסרה העלאת חמץ על המזבח, אין מעלים את חלות החמץ הללו על המזבח. שני הקרבנות הם: קרבן תודה שבהמשך הפרשה 5 , וקרבן 'שתי הלחם' שקרב בחג השבועות 6 .

סגולות החיטה
איסור העלאת חמץ על המזבח במשך כל השנה דורש התבוננות. החיטה נמצאת בראש סדר שבעת המינים בהיותה המרכיב העיקרי של מזון האדם בעולם. החיטה היא סמל לקיומיות האנושית, היא המצרך החשוב ביותר אחרי אויר ומים. כמו שמים הם חיותו של האדם, וכמו שהאוויר הוא חיותו של האדם, כך גם החיטה.
החיטה קשורה גם בתבונה האנושית, שכן אמרו חז"ל: "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" 7 . כדי לפתח את יכולת ההבחנה של הילד בין אנשים ותפקידים, בין אבא לאמא ובין תפקידו של אבא לתפקידה של אמא צריך לתת לו דייסה טובה.
במסכת סנהדרין 8 אומר רבי יהודה, שהחיטה ביסודה היתה עץ, וזהו עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון. לאור זאת אומר רבי מאיר בילקוט שמעוני 9 , שכשרוצים להגיד לאדם שאין בו דעת, אומרים לו שלא אכל חיטה מימיו, "כד לא הוי בבר נשא דיעה, אינון אמר: לא אכל ההוא גברא פיתא דחיטין מן יומוי".
ה'דעת' היא הביטוי העמוק ביותר של חיבור האדם לחיים, "אם אין דיעה - הבדלה מניין?" 10 , והמקור לכך הוא הפסוק "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" 11 , כשהאדם מחובר למציאות הוא מסוגל להבחין בין טוב לרע. בהתאם לזה נאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" 12 , הידיעה היא החיבור אל המגמה, אל המשכת החיים.
את אותו היסוד אנחנו פוגשים ב'מן', המן היה מוסיף דעת, כל אדם שאכל מן המן, דעתו היתה מתברכת 13 , ולכן כהקדמה למתן תורה, באה פרשיית המן, "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן" 14 , ומנגד ישנו 'המן בן המדתא האגגי', שמזכיר לנו את ההבדל התהומי שבין טוב לרע, "המן מן התורה מנין? 'המן העץ'" 15 . לעומת עץ הדעת המאפשר לאדם להבחין בין טוב לרע, המן בן המדתא טשטש את ההבדלים ונסה להראות כאילו הרע הוא בעצם טוב.
בזוהר הקדוש 16 מובא, שחיטה בגימטריה 22, כנגד כ"ב אותיות של תורה, ולכן 'לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן'.

שיעור הסולת וסדר הכנתה
מכאן אנו מגיעים לעישרון הסולת שנדרש בעל המנחה להביא למנחתו. בפרשת המן כל משפחה קיבלה עישרון (עומר לגולגולת) 17 עבור כל אחד מבני הבית, ואת אותה הכמות מביא בעל המנחה למנחתו. למה? כי בהבאת המנחה מבקש בעל הקרבן לקחת את תורת המן המהווה הקדמה למתן תורה, ודרכה לשוב ולהתחבר לתורה.
תהליך הכנת הסולת למנחות כולל בתוכו הלכות רבות ובהן הלכות הנוגעות לסדרי הניפוי 18 . מנפים את גרגירי הסולת שוב ושוב עד שנוצרת סולת נקיה ומובחרת 19 .
מביא המנחה מבקש לזקק את ה'דעת' על ידי סילוק כל הפסולת ולהישאר עם דעת נקייה. הדעת יכולה להחיות את האדם, "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" 20 , הדעת היא גדולה ועצומה, "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: 'כי אל דעות ה''" 21 , ויחד עם זאת, בשל גדולתה, היא יכולה לבא לידי ביטוי גם באופן שלילי, ולכן קטן שיכול לאכול כזית דגן, מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, כלומר אם הגדול רוצה להתפלל, עליו להתרחק מהקטן, היות ומזמן שטועם הקטן טעם דגן צואתו מסרחת 22 .

השמן - חלק המותרות
המרכיב השני בקרבן המנחה הוא השמן, השמן הוא שומני, הוא ביטוי לעושר גדול. התורה מונה שבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" 23 , המינים מחולקים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה מונה חמישה מינים, והקבוצה השניה - שניים. מרן הרב קוק זצ"ל, בפירושו לסידור 24 , עומד על טעמה של חלוקה זו. לדבריו, הקבוצה הראשונה מסמלת את הצרכים היסודיים של האדם, ואילו הקבוצה השניה מסמלת את חלק המותרות. הזית והשמן שייכים לשמנוניות של החיים והדבש שייך למתיקות שבחיים. שמנוניות יתר ומתיקות יתר הן מעבר למצרכי היסוד של האדם. אמנם השומן הוא מרכיב חיוני בתזונה האנושית, "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" 25 , אבל כשמשתמשים בו יתר על המידה מגיעים לידי "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" 26 , לכן למידת השמן המובאת עם המנחה ישנו שיעור מדויק, לוג 27 לכל עישרון, לא פחות ולא יותר.
מביא המנחה לוקח את השמן ובולל אותו עם הסולת, הוא לוקח את המותרות, את העושר של החיים ובולל אותו עם קומת הקיומיות הבסיסית.

הלבונה - ההנאה במה שיש
הקומה השלישית נבנית על ידי הלבונה, שהיא המרכיב השלישי בקרבן המנחה. הלבונה שייכת לחוש הריח של האדם והריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח" 28 . הריח משיב את נפשו של האדם וגורם לו הרגשה טובה. אדם יכול להיות עשיר גדול והדבר רק יביא אותו לידי צער וכאב, כי כשיש לו מנה הוא רוצה מאתיים וכשיש לו מאתיים הוא רוצה ארבע מאות, לעולם הוא לא שבע, "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" 29 . לעומתו יש אדם שזכה לעשירות, אבל הוא גם שמח במה שיש לו, הוא מאושר. תוספת הלבונה מסמלת את השמחה וההנאה שמלוות את האדם כשהקיומיות הבסיסית ומותרות החיים משתלבים בחייו במידה נכונה.
בדרך כלל מביא המנחה הוא דל שבדלים, בבואו עם מנחתו לפני ה' מקבל בעל המנחה שיעור חשוב בהשקפה נכונה על החיים. מעתה, ביודעו כי לא רמת העשירות היא זו הקובעת את שמחת החיים האנושית, אלא היכולת להסתפק במה שיש, הריהו מביא את מנחתו בשמחה ובשלמות.

במרכז השולחן עומד לו 'לחם עוני'
מכאן אנו מגיעים לאיסור החמצת שיירי המנחה. אנו נכנסים כעת לחודש ניסן, לאוירה של סילוק החמץ והעמדת המצה במרכז. המצה היא קמח ומים, אין בה נותני טעם למיניהם ולא מחכים שהעיסה תתפח. ההכנה נעשית במהירות, בלי שיהוי, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" 30 , לאורך כל תהליך ההכנה צריכה להיות שמירה מיוחדת שלא יהיה חימוץ.
בפסיקתא 31 דרשו:
"'ושמרתם את המצות' - רבי יאשיה אומר: אל תקרי את המצות אלא את המצוות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ".
המצה היא ביטוי לקיומיות הבסיסית של החיים, והיא מלמדת את האדם לקחת את הבסיס הקיומי של החיים ולרוץ אתו קדימה בהתלהבות ובשמחה. מי שמשתתף ב'חבורה' של מצות יכול לראות את השמחה ואת השירה והריקודים של חדוות המצוה, אף על פי שבסופו של דבר התוצאה היא בסך הכול 'לחם עוני'.
ה'לחם עוני' הזה עתיד לעמוד במרכז השולחן בליל התקדש חג. אחרי כל ההכנות, הניקיונות והקניות, במרכז השולחן עומד לו 'לחם עוני', תערובת של מים וקמח!

להניח את ה'אני' ולחוש כ'עני'
מנגד עומד החמץ, החמץ הוא האנטי תזה של המנחה, את הבצק של החמץ לשִׁים לאט לאט, מוסיפים שמרים כדי להתפיח אותו, ורק כשהוא מגיע לשיא התפיחה אנחנו מכניסים אותו לתנור. המדד להצלחה או אי הצלחה של המאפה הוא כמות התפיחה, או במילים אחרות, כמות האויר שיש בו.
כל עניינו של החמץ הוא 'העמדת פנים', אבל בעצם הכול שקר. כשמכניסים פרוסת לחם למצנם לחיצה, פתאום מתבררים הממדים האמתיים שלה, הפרוסה חוזרת להיות דקה ומסכנה.
האדם בטבעו הוא בעל דמיונות, הוא אוהב להרגיש את עצמו, להרגיש שהוא שווה משהו, אז הוא מתנפח ומתבלט. ומכיון שההתבלטות הזו נבובה מתוכן, ברגע אחד של אמת, כל האויר יוצא והאדם חוזר לגודלו הטבעי.
על מזבח ה' אין מעלים חמץ, כי לפני ה' יש לבוא ביראה ובענווה, בלי שום מעמד שבא ממקום של גאווה. בבית המקדש יש להניח בצד את ה'אני' הפרטי ולחוש כ'עני'.

תורת המנחה ותורת המצה
המצה נקראת 'לחם עוני', לא רק בגלל שהעניים רגילים בה, אלא גם בגלל ש'עונים עליה דברים הרבה'. כשהמצה נמצאת מול עינינו, אנו מתעוררים לספר על כל הטובות שהקב"ה עשה אתנו במצרים, אנו שואלים את עצמנו "מצה זו על שום מה?", ומשיבים: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ...". כשהמצה והמרור מונחים לפנינו אנחנו נזכרים בנקודות המוצא שליוו אותנו בראשית הדרך, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים...", "ארמי אובד אבי...". בהתחלה החיים היו קשים ומסובכים, עד שהקב"ה אחז בידנו ומשך אותנו מחיי השעבוד ומטומאת מצרים והוליך אותנו ארבעים שנה במדבר, והכניס אותנו אל הארץ הטובה. כל מי שמתבונן בהיסטוריה היהודית לא יכול שלא להתמלא ברגשי תודה לריבונו של עולם על נסיו שבכל דור ודור ובכל יום ויום.
מביא המנחה עומד ונותן שבח לפני ה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לשבת בארץ ישראל ולהיראות לפני ה' בהיכלו. אמנם הוא מחזיק בידו מנחה דלה ועניה, אבל מי שמביא מנחה לפני ה' הוא עשיר שבעשירים ועליו להיות שמח ומאושר על הזכות שנפלה בחלקו.
זאת 'תורת המנחה' וזו גם 'תורת המצה', המצה מזכירה לנו ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים" ושהיינו נתונים במ"ט שערי טומאה ומשועבדים תחת יד המצרים. אנחנו מצד עצמינו, כמעט לא עשינו דבר שיצדיק את הוצאתנו משעבוד לגאולה, לולי הציווי האלקי על הפסח והמילה 32 "אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

רק מתוך דלות ניתן לראות את יד ה'
אדם שאירע לו נס, כשהוא מספר על הנס שאירע לו, הוא בעצם מקטין את עצמו ונותן שבח לפני ה'. הוא מצד עצמו לא יכול היה להגיע למקום שהגיע לולא יד ה' ששודדה את מערכות הטבע למענו. עניינו של ליל הסדר הוא סיפור תהילת ה', וככל שאדם מכיר ב'עניותו' לפני ה', הסיפור על נפלאות ה' מקבל משקל רב יותר. אדם שניגש לליל הסדר כשבליבו חמץ, החמץ מעכב בעדו, כי החמץ נותן לאדם תחושה שיש לו מקום נכבד, שיש לו נפח עצמי, וכשאדם הוא בעל גאווה, אז הוא לא מסוגל לראות את יד ה'.
יש ספרדים שנוהגים כמנהג המקובלים 33 , ובהגיעם ל'יחץ' חולקים את המצה האמצעית לשני חלקים - האחד בצורת וא"ו והשני בצורת דל"ת, הדל"ת מסמלת את הדלות. בספר "פרי צדיק" 34 של רבי צדוק הכהן מלובלין 35 מובא:
"'שבעת ימים תאכל עליו מצות' - לחם עוני, שיזכו על ידי זה שיהיו ממעטין עצמם ולא יתגאו חס ושלום על ידי מעלת הקרבת הפסח, וכן כתב בזוהר הקדוש (ח"א קנז ע"א): 'לחם עוני' מאן דא? דוד מלכא, דכתיב ביה: 'כי עני ואביון אני' (תהלים פו, א), ואם כן בשביעי שזכו אז ישראל, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים ויחזקאל (מכילתא השירה ג וזוהר הקדוש ח"ב סד ע"ב), ויכולים מזה להשיג גאווה חס ושלום, ואז היו מאבדין הכל, ואם כן היה מהראוי שיהיה בשביעי אכילת מצה חובה, ולימדנו הכתוב שאף בשביעי רשות, דכיון דכבר זכו בלילה הראשונה שיהיה לחם עוני, היינו שידע האדם שהכל מה' יתברך, שכן מורה לחם עוני.
וכעין מה שמובא בתיקוני זוהר (תיקון יג): מצה פרוסה - ד', מצה שלימה - ה', והיינו מדת מלכות - סיהרא דלית לה מגרמא כלום, וכן דוד המלך ע"ה, שהיה מרכבה למדת מלכות, אמר: 'כי עני ואביון אנכי תולעת ולא איש', ושוב מועיל זה על כל השבעה ימים".
דוד המלך הוא סמל המלכות בישראל, ומכיון שלאמתו של דבר, למלכות - 'לית לה מגרמא כלום', אין לה דבר משל עצמה, לכן בשמו של דוד המלך ישנה דל"ת כפולה.
לעתיד לבוא עתיד דוד המלך להכריז מלחמה כנגד גוג בעל הגימ"ל הכפולה המסמל את הגאווה בשיאה, בדומה למלחמתו בגולית הענק הפלשתי המחרף אלקי מערכות ישראל, כשבידו 'דלי דלות'...
דוד המלך בא בשם השם, בשם האידיאליזם האלקי, ולכן הניצחון שלו הוא ניצחון גמור.

וערבה לה' מנחת יהודה
על הפסוק "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה" 36 כותב מרן הרב קוק זצ"ל 37 , שבעתיד הרחוק, לא יהיו עוד קרבנות מן החי, אלא דווקא מן הצומח, המנחה שישראל מביאים תערב לפני ה', והיא לבדה תישאר לנצח. כלומר בסופו של דבר המצה היא זו שעתידה להישאר לנצח. לאורך הדורות תמיד היו מביאים קרבנות בעיקר מבעלי החיים - מהבקר, מהצאן ומהעוף - והנה מתברר שיש משהו גדול יותר, משהו ששייך אל העתיד הרחוק, בו כולנו נאכל מנחה, ומתוך כך נחזור להבדיל בין טוב לרע ונתקן את חטאו של אדם הראשון שהלך אחרי עיניו, "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" 38 .




^ 1.ראה רמב"ן ו, ב.
^ 2.ויקרא ו, ז-טז.
^ 3.מנחות קי ע"א.
^ 4.ראה ויקרא ב, יא. ולפי הגמרא במנחות נה ע"ב הסיבה שהתורה חוזרת על איסור זה שנית היא כדי ללמד, שעל כל שלב בהכנה יש איסור נפרד משעה שהמנחה החמיצה. כלומר האופה את שיירי המנחה לאחר שהחמיצו יכול לעבור על ארבעה לאוים: על הלישה, על העריכה, על הקיטוף (החלקת פני העיסה במים לאחר עריכת צורתה) ועל האפיה.
^ 5.ויקרא ז, יב-טו. עם קרבן התודה מביאים גם ארבעים לחמים הנקראים 'לחמי תודה': עשר חלות לחם חמץ, ושלושים מצות משלושה מינים: עשר חלות מצות, עשרה רקיקי מצות ועשר חלות מורבכות (חלוטות ברותחים).
^ 6.ראה ויקרא כג, יז.
^ 7.ברכות מ ע"א.
^ 8.סנהדרין ע ע"ב.
^ 9.ילקוט שמעוני בראשית רמז כא.
^ 10.ירושלמי ברכות פ"ה, ה"ב.
^ 11.בראשית ג, ה.
^ 12.בראשית ד, א.
^ 13.ראה ליקוטי הלכות לרבי נתן, הלכות עירובי תחומין ב, ב, שכתב: "ועל כן התחומין הם משתנין לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו, כפי מה שקנה שביתה בערב שבת, כי כל אחד מישראל יש לו תחום אחר לפי מדרגתו והשגתו... כי הלחם הוא בחינת הדעת, בחינת מן, בחינת לחם מן השמים, שמשם אנו למדין תחומין, כמו שכתוב: 'שבו איש תחתיו' וכו'. ועל כן מאחר שזכה בחול להמשיך השפעת הלחם עד אותו המקום שהניח שם העירוב, דהיינו הלחם שהוא בחינת דעת, על כן קנה שביתה הנ"ל שם, ומשם מתחיל תחום הנ"ל כנ"ל. ועל כן העירוב הוא מזון ב' סעודות, כנגד המן שירד על ב' סעודות, ומשם אנו למדין תחומין כנ"ל".
^ 14.מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא.
^ 15.חולין קלט ע"ב.
^ 16.ראה זוהר ח"ג קפח ע"ב.
^ 17.2.49 ליטר לפי הגר"ח נאה ו-4.3 ליטר לפי החזו"א.
^ 18.יש שלוש מנחות שבהן ישנה הקפדה על מספר הניפויים, והם: לחם הפנים, שתי הלחם ומנחת העומר. את הסולת ללחם הפנים מנפים באחת עשרה נפות, כל אחת דקה מחברתה, את הסולת לשתי הלחם בשתיים עשרה נפות, ואת הסולת למנחת העומר בשלוש עשרה נפות.
^ 19.לאחר ברירת הפסולת - המוץ, הסובין והמורסן - על ידי זריה, שיפה ובעיטה, נשארים גרעיני החיטה לבדם. גרעיני החיטה בעצמם מורכבים משני חלקים: חלק בריא וחזק הנקרא 'סולת', וחלק חלש יותר הנקרא 'קמח'. כדי להפריד בין הסולת לקמח טוחנים את הגרעינים ב'ריחיים של גרוסות'.
^ 20.קהלת ז, יב.
^ 21.ברכות לג ע"א.
^ 22.ראה סוכה מב ע"ב.
^ 23.דברים ח, ח.
^ 24.ראה עולת ראיה ח"א עמ' שעד.
^ 25.בראשית מט, כ.
^ 26.דברים לב, טו.
^ 27.לוג הוא כשביעית מעישרון. לפי הגר"ח נאה - 0.345 ליטר, ולפי החזו"א - 0.6 ליטר.
^ 28.ברכות מג ע"ב.
^ 29.קהלת ה, ט.
^ 30.שמות יב, יז.
^ 31.פסיקתא זוטרתא שמות יב, יז.
^ 32.ראה רש"י שמות יב, ו.
^ 33.ראה שער הכוונות למהרח"ו פג ע"ב. וראה מקראי קודש לרב משה הררי, הלכות ליל הסדר עמ' רי, הערה נב. ירושלים תשס"ב.
^ 34.פרי צדיק לספר ויקרא, לחג הפסח אות מב.
^ 35. רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין), התקפ"ג-התר"ס - גאון מופלא, בקי בנגלה ובנסתר, במקרא, במדרשי חכמים, בראשונים ובאחרונים, וכן במדעים שונים. נחשב לאחד היוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות. בהגותו יש שילוב נדיר של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות. שייך בדרכו לחסידות איז'ביצה-ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של רבי יהודה לייב איגר. נודע כבר סמכא בזיהוי והכרת כתבי-יד, מה שמשך אליו תלמידי חכמים וחוקרים שרצו לקבל מידע על תיארוך ואמיתיות הכתבים שבידם. בין ספריו: "צדקת הצדיק" - פסקאות קצרות בנושאים שונים בעבודת ה', "פרי צדיק" על התורה, "רסיסי לילה" עם קונטרס "דברי חלומות", "לבושי צדקה" על ספרי בעל הלבושים, "קדושת שבת" עם קונטרס "שביתת שבת", "משיב צדק", "מחשבות חרוץ", "דברי סופרים" עם "קונטרס זכרונות", "דובר צדק", "ישראל קדושים", "שיחות מלאכי השרת", "תקנת השבין" על מצוות התשובה ו"דברי חלומות".
^ 36.מלאכי ג, ד.
^ 37.ראה מאורות הראיה על הגדה של פסח עמ' רכה; עולת ראיה ח"א עמ' רצב.
^ 38.בראשית ג, ו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il