ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנה לתפילת העמידה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה תפילת העמידה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

הכנה לתפילת העמידה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

תפילת עמידה עיקר התפילה
תפילת העמידה היא שיאה של התפילה, וכל החלקים שלפניה הם במידה רבה הכנות לקראתה. והמתפלל עולה ממדרגה למדרגה, מקרבנות לפסוקי דזמרה, ומפסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, עד אשר יכול להכנס לשער העליון, לעולם האצילות, ולעמוד לפני ה' בתפילה. אמנם קריאת שמע היא מצווה מהתורה, וחובה לאומרה גם בלא קשר לתפילה, מכל מקום תקנו לאומרה עם ברכותיה לפני התפילה, כדי שיהוו הכנה לקראת התפילה, שמתוך קבלת האמונה שבקריאת שמע וברכותיה, ומתוך ברכת גאל ישראל, אפשר לעלות למדרגת התפילה באופן השלם ביותר. כיוון שהיא שיאה של התפילה, דיניה חמורים יותר. למשל - לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, מפני שבתפילת העמידה אנו עומדים לפני המלך; מה שאין כן בקריאת שמע וברכותיה, שבהם אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים ומשבחים לה', אבל איננו במדרגה של עומדים לפניו (שו"ע או"ח עד, ו; צא, א).

כן הלכות רבות שלמדנו על מקום הראוי לתפילה, נאמרו בעיקר לגבי תפילת העמידה. כגון, שלא יתפלל על מקום גבוה, ושלא יתפלל במקום פרוץ, ושיהיו שם חלונות, ושמצווה להתפלל במניין ובבית הכנסת, ושיקבע מקום לתפילתו, ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, ושלא יתפלל בצד רבו ולא אחוריו (כמבואר לעיל בפרק ג). וכיוון שתפילת עמידה היא חלק מכלל התפילה, ממילא בכל משך התפילה משתדלים להקפיד על כל ההלכות הללו. אבל כאשר לא יכולים להתפלל פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע במקום המובחר, ישתדלו לכל הפחות להתפלל תפילת עמידה במקום המובחר.

שלוש פסיעות לקראת התפילה
נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה, כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה' (רמ"א צה, א). ומי שכבר עומד במקום תפילתו, אינו צריך לילך לאחריו שלוש פסיעות כדי לחזור ולפסוע לקראת התפילה. ובעצם זה שבא לבית הכנסת, כבר קרב עצמו לתפילה, ופסע לקראתה יותר משלוש פסיעות (אליה רבה). אמנם יש אומרים שגם מי שכבר הלך למקום תפילתו, ראוי שסמוך לתפילת עמידה יחזור לאחריו ושוב יפסע לפניו שלוש פסיעות למקום התפילה (בא"ח בשלח ג; כה"ח צה, ז). לכן, הטוב ביותר להפסיק מעט בין הפסיעות אחורנית לפסיעות קדימה, כדי שלא יראה כמי שחוזר ובא. ולכן, כשיגיע ל"תהלות לא-ל עליון" יחזור לאחריו שלוש פסיעות, ולקראת סיום ברכת "גאל ישראל" יפסע לפניו שלוש פסיעות. כן במנחה וערבית, כבר בתחילת הקדיש שלפני התפילה יחזור לאחריו שלוש פסיעות, ולקראת התפילה יגש לפניו שלוש פסיעות (מנהג מהרי"ל, מ"ב צה, ג).

כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, ראוי להקפיד לפסוע את שלוש הפסיעות לפני סיום ברכת "גאל ישראל", כדי שמיד אחר סיום הברכה כבר יעמוד במקום התפילה ויתחיל לומר: "ה' שפתי תפתח", שהוא הפסוק שפותח את התפילה 1 . לפני תפילת עמידה, צריך המתפלל להסיר ממנו את כל הדברים העלולים לטרוד את כוונתו. הסובל מנזלת, יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ומי שיש לו ליחה בגרונו שעלולה להפריע לו, יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג. ועיין בפרק ו). ואם נצרך לקנח את אפו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ומי שנאלץ לפהק בתפילה - יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (ע' שו"ע צז, א-ב).

לכיוון ירושלים

בכל חלקי התפילה יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה, אבל כיוון שיגיע לשיאה של התפילה, ויקום לעמוד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם. היה עומד בחוץ לארץ, יכוון פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א). לפיכך, העומדים ברחבת הכותל המערבי צריכים להפנות את עצמם בתפילת עמידה לכיוון מקום המקדש. כלומר, העומדים ברחבה הפתוחה, צריכים לפנות מעט שמאלה, והעומדים בעזרת גברים באמצע המקום המקורה, יכוונו עצמם ישר.

נהגו לבנות את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). ואם כל הציבור טועים ופונים לכיוון ארון הקודש, מוטב שלא לפרוש מהציבור, ויעמוד לכיוון שהציבור עומד, אבל יפנה את ראשו כלפי ירושלים (מ"ב צד, י). מי שאינו יודע היכן הצד הפונה לירושלים, יתפלל לכיוון שירצה, ויכוון את ליבו לאביו שבשמים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לו אח"כ שטעה, אינו צריך לחזור ולהתפלל לכיוון ירושלים 2 .

עמידה ורגליים צמודות
בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע רשאי אדם לישב או לעמוד, אבל כיוון שהגיע לתפילת שמונה עשרה, עליו לעמוד ברגליים צמודות. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה. בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם. ולכן צריך שלא להשען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון מי שתשוש ומוכרח להשען, ישתדל להשען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום המשענת, ישאר לעמוד בכוחות עצמו, שבאופן זה אף שאינו עומד באימה, מכל מקום הוא נחשב למתפלל בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).

יצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת. הטעם לכך, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שברגלים להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה. ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה", כלומר רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; וע' מהר"ל נתיב העבודה ו'). צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכם, כדי שיראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפלל ברגליים פסוקות - יצא (מ"ב א, כה"ח ב).

חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. אמנם לדעת כמה פוסקים, אם לפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, יצטרך לשוב ולהתפלל בעמידה, מפני שעיקר מצוות התפילה בעמידה (שו"ע צד, ט). מכל מקום הסכמת האחרונים למעשה, שאם התפלל בישיבה או בשכיבה, יצא בדיעבד, וגם אם יוכל אח"כ לעמוד - אינו צריך לחזור ולהתפלל בעמידה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד). גם מי שנאלץ להתפלל בישיבה או בשכיבה, ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו במקום הכריעות, ומי שיושב בכסא גלגלים, כשיסיים את תפילתו יסיע את עצמו מעט לאחריו, כשיעור שלוש הפסיעות שבהם נפרדים מהתפילה (ועיין בהמשך הלכה טז).

תנוחת הגוף והידיים
צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה דרך ענווה, ויחשוב כאילו הוא עומד בבית המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב). שבחו המקובלים את המתפלל בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכל בסידור נוהג לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר בתפילתו (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; וע' באו"ה בדברי המאמ"ר).

לגבי הידיים, כתב הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), שיניח ידיו על ליבו כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך יעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך כתב השולחן ערוך (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו לעמוד לפני מלכים ושרים כפי שכתב, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן מונחות על הסטנדר, סמוכות לסידור, שגם זה נחשב כעומד דרך כבוד. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.

רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז) שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפלל, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ". לעומת זאת השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים שירות ותשבחות, אבל בתפילת עמידה שבה אנו עומדים לפני המלך, והיא עמוקה ופנימית, אין ראוי להתנועע כלל, רק שפתיו נעות (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). להלכה, כיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, ינהג כל אדם כפי שיוכל לכוון יותר, ובמיוחד שמי שהתרגל להתנועע כמקובל, יקשה עליו לכוון בלא שיתנועע (מ"א, מ"ב מח, ה; וע' כה"ח מח, ז-ט).


^ 1. גם השליח ציבור פותח את חזרת הש"ץ בפסוק זה, ולמנהג ספרדים אומרו בקול רם, ולמנהג אשכנזים בלחש (מ"ב קיא, י; כה"ח י).
במנחה ומוסף, נהגו האשכנזים לומר לפני כן "כי שם ה' אקרא" וכו', ואם שכח והתחיל "ה' שפתי", לא יחזור לומר "כי שם ה' אקרא", מפני שבפסוק "ה' שפתי תפתח" כבר התחיל את תפילת העמידה. וכ"כ באש"י כג, (סב). וכתב בבאו"ה קיא, ב, ד"ה 'חוזר', שאם התפלל בלא לפתוח בפסוק "ה' שפתי תפתח" - יצא, מפני שאינו חסרון בעצם התפילה. (ובאג"מ או"ח ח"ה כד, ח, סובר שצריך לחזור ולהתפלל). ובילקוט יוסף ע' רעח סייע למ"ב מדברי האשכול ואהל מועד. וכך הלכה.
^ 2. כתב במ"ב צד, י, הטועה והתחיל להתפלל לכיוון אחר, אם הוא בבית הכנסת ומתבייש מהציבור שרואה בטעותו, יכול לזוז ולפנות לכיוון ירושלים. אבל אם אינו מתבייש, ישאר במקומו, שיותר חשוב לא לזוז בתפילת עמידה. ובבא"ח יתרו א, כתב, שאם הוא בביכ"נ, בכל מקרה יפנה עצמו לירושלים. אבל אם הוא מתפלל בביתו לבדו, ימשיך כפי שהתחיל. וע' בכה"ח ז, ושם מסיק שאם טעה והתפלל למערב, גם ביחידות יפנה עצמו לירושלים.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il