ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סדר אמירת הקרבנות | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה השכמת השחר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

סדר אמירת הקרבנות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

החובה לומר סדר הקרבנות
נהגו ישראל לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. אמנם אין על כך תקנת חכמים ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה, אך מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד (כפי שיבואר בהמשך), ואף תקנו את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו ישראל לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כחובה. כן נכון לומר בכל יום לפני התפילה את פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. גם מי שממהר, ראוי שישתדל לומר לכל הפחות את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת. טוב לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם 1 . מי שאין לו זמן לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת וכל פסוקי דזמרה, יותר טוב שידלג על מזמור ל' ("מזמור שיר חנוכת הבית", והספרדים מתחילים "ארוממך ה'") כדי לאומרם. ואם לא יספיק לו הזמן, ידלג גם על "הודו לה'", ואף על "ויברך דוד" ושירת הים ו"יהי כבוד" אפשר לדלג כדי לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת; מפני שיסוד אמירת פרשת התמיד והקטורת מדברי התלמוד, ואילו פרקים אלו נוספו לפסוקי דזמרה על ידי הסבוראים והגאונים. אבל על עיקר פסוקי דזמרה, לא ידלג, שהם נתקנו לחובה, ואף תיקנו ברכות על אמירתם. כלומר, לא ידלג על "ברוך שאמר", "אשרי" עד סוף ההללויות ו"ישתבח" - כדי לומר את פסוקי הקרבנות 2 .

כוונות באמירת הקרבנות
הקרבנות מבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לאביהם שבשמים. קשר של כיסופים עזים כל כך אל מקור החיים, אל השלמות המוחלטת, עד נכונות למסור את הכל לה', אפילו את החיים עצמם. לעיתים רצון זה מתגבר כאשר האדם חש את הניגוד החריף שבין נשמתו הטהורה לגופו ותאוותיו המושכים אותו מטה אל השפלות והחטא, וכדי לכפר על נפשו הוא רוצה למסור את נפשו על קידוש ה', ולהקריב עצמו לה'. אלא שהקב"ה ברא את האדם כדי שיחיה ויהיה שותף פעיל בתיקון העולם, ולכן הכיסופים הללו לדבקות מוחלטת באלקים באים לידי ביטוי בקרבנות. במקום שהאדם יקריב את עצמו הוא מקריב את בהמתו. וכפי שאברהם אבינו היה מוכן לקיים את צו הבורא ולהקריב לה' את יצחק, בנו יחידו, עד שה' ציווהו להקריב במקומו את האיל. בסדר התפילה יש ארבעה שלבים, והקרבנות הם השלב הראשון. בעקבות השינה האדם שוקע לתוך גשמיותו, וכדי שיוכל לעמוד לפני ה' בתפילה, הוא צריך תחילה להתעורר ולזבוח את נפשו לרבונו של עולם על ידי אמירת הקרבנות. ומתוך כך יוכל אח"כ לטהר את נפשו בפסוקי דזמרה, בשירות ותשבחות לה'. ומתוך כך יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה. ומתוך כך יוכל לעלות למדרגה העליונה של התפילה, שבה הוא עומד לפני רבונו של עולם בתפילת עמידה, ומשבח ומבקש ומודה. ועל ידי כך תושפע ברכה לעולם. בחכמת הנסתר מבואר, כי ארבעת השלבים של התפילה הם כנגד ארבעה עולמות, ובסדר התפילה אנו עולים מהעולם הנמוך ועד העולם העליון. הקרבנות כנגד עולם העשייה, פסוקי דזמרה כנגד עולם היצירה, ברכות קריאת שמע כנגד עולם הבריאה, ותפילת עמידה כנגד העולם העליון - עולם האצילות.

תחילת עבודת ה' היא בזה, שהאדם מקבל על עצמו באופן הברור ביותר כי ה' הוא האלקים, ואין לחומריות ולחיי העולם הזה שום ערך כל זמן שאינם קשורים לעבודת ה'. הקרבת הקרבנות מבטאת באופן המעשי והמוחשי ביותר את זביחת החומריות וחיי העולם הזה לפני ה'. לכן אמירת הקרבנות מכוונת כנגד עולם העשייה, מפני שבעולם העשייה באים לידי ביטוי, באופן מוחשי ומעשי, כל הרעיונות הגדולים. לאחר מכן אנו אומרים פסוקי דזמרה, המכוונים כנגד עולם היצירה. אחר שזבחנו את החומריות, הרוח השתחררה מכבליה והיא יכולה להתבונן בפלאי הבריאה ולזמר ולשבח לה'. מתוך התרוממות הרוח שהגענו אליה בפסוקי דזמרה, אנו מסוגלים להכיר במקור האלוקי, ולקבל על עצמנו עול מלכות שמים שלמה. בקרבנות עדיין לא עמדנו באופן שלם על יסודות האמונה, רק הבענו את הנכונות לתת את הכל למען האמונה. אולם אחר הקרבנות ופסוקי דזמרה, אנחנו יכולים להתעלות לאמונה השלמה בה', כפי שהדברים מבוארים בקריאת שמע ומורחבים בברכותיה. וזה כנגד עולם הבריאה, שבו אנו עומדים על שורשי הדברים. מתוך כך אנו עולים למדרגה העליונה של עולם האצילות, שבה אנו דבקים ברבונו של עולם ומזדהים בשלימות עם האידיאלים האלוקיים. לפני כן עמדנו למולו והקרבנו את עצמנו לפניו, זמרנו שירות לפניו, קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו; ועתה בתפילת עמידה אנו דבקים ומזדהים עם רצונו לגלות את שמו בעולם, ומתוך כך אנו מברכים אותו ומשפיעים ברכה לעולם. לאחר מכן, אנו יורדים בסדר העולמות. תפילת תחנון עדיין כנגד עולם האצילות, ובאשרי וקדושא דסידרא הננו מורידים את השפעת התפילה לעולם הבריאה, ולאחר מכן בשיר של יום לעולם היצירה, ובפיטום הקטורת לעולם העשייה (ועיין בכה"ח מח, א. בסופו, בד"ה "ודע הקדמה").

מקור לאמירת קרבנות

אמרו חכמים (תענית כז, ב; ומגילה לא, ב) שבשעה שכרת ה' ברית עם אברהם, והבטיח לו ולזרעו את הארץ לרשתה, שאל אברהם את הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך, ואתה עושה להם כפי שעשית לדור המבול ולדור הפלגה? אמר לו הקב"ה: לא אעשה להם כך. שאל אברהם: במה אדע שלא תכרית את שמם? ענה לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת וכו'. ורמז לו בזה, שהקרבנות יהיו העדים לכך שישנו קשר נצחי בין ישראל לה'. ולכן, גם אם יימצאו בהם חטאים, אין זאת אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בשורשם הם צדיקים וקשורים לה'. לכן, על ידי הקרבת הקרבנות שמבטאים את הקשר המוחלט של ישראל לה', יתכפרו החטאים. אמר לפניו אברהם אבינו: רבונו של עולם, ומה יהיה בשעה שבית המקדש יחרב, במה יתכפרו עוונותיהם? ענה לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם". ועוד אמרו, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן בתורת כל הקרבנות (מנחות קי, א). העניין הוא, שלכל מעשה שנעשה בעולם ישנה נשמה פנימית, והנשמה של המצוות הם דברי התורה העוסקים באותן המצוות. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי הקרבנות, שעיקר עניינם לבטא את הקשר לה'. ולכן כשאי אפשר להקריב בפועל את הקרבנות, הלימוד בהם נחשב כתחליף להקרבתם (עוד עיין מהר"ל גבורות ה' פרק ח).

סדר קרבנות
פותחים בפרשת העקדה, מפני שהנכונות של אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו היא הקרבן הנעלה ביותר, והיא היסוד לכל מצוות הקרבנות. ועוד, שאמירתה מעוררת את הלבבות לאהבת ה' ועבודתו במסירות נפש. ועוד, שבאמירתה אנו מזכירים את זכות אבותינו, וזה מה שאנו מבקשים אחר פרשת העקדה, שבזכות עקדת יצחק ירחם ה' עלינו ויגאלנו. לאחר מכן נוהגים לומר דברי התעוררות לקראת התפילה ועבודת ה', ומזכירים בהם "שמע ישראל", ועל פי הירושלמי חותמים בברכה: "ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים", וכך הוא נוסח אשכנז. ולנוסח ספרד, הואיל ובתלמוד הבבלי לא נזכרה ברכה זו, אומרים: "ברוך המקדש שמו ברבים" בלא הזכרת השם 3 . אחר כך מגיעים לפרשיות הקרבנות עצמן. למנהג אשכנז, אומרים תחילה את פרשת הכיור ותרומת הדשן, שבהן היו מתחילים הכהנים את עבודת המקדש בכל בוקר. ועוד שעל ידי רחיצת הידיים והרגליים בכיור היו הכהנים מיטהרים לקראת עבודתם, ויש באמירת פרשת הכיור היטהרות לקראת התפילה. אחר כך אומרים פרשת התמיד, ולפני כן מבקשים שתהיה אמירתה נחשבת כהקרבת התמיד. לאחר מכן אומרים פסוקי הקטורת, ודברי חכמים על פיטום הקטורת. מוסיפים לומר פסוקים לסגולה, ו"אביי הוה מסדר סדר המערכה", שהוא סיכום קצר של סדר העבודה במקדש. ואומרים פיוט "אנא בכח" שאף הוא רומז על העלאת הקרבנות, ומסיימים בתפילה שיהא שיח שפתותינו נחשב כאילו הקרבנו התמיד.

את סדר הקרבנות צריך לומר אחר שעלה עמוד השחר, שאז הוא זמן הקרבת הקרבנות (שו"ע א, ו; מז, יג). יש אומרים שטוב לאומרם בעמידה, כדוגמת הכהנים שהיו עומדים בעת הקרבת הקרבנות (עפ"י מ"א וע' מ"ב מח, א). ולרוב הפוסקים אין צריך לעמוד, וכך הוא מנהג ספרדים (כה"ח א, לג). לאחר מכן אומרים פרק "איזהו מקומן של זבחים" (זבחים פ"ה). שתי מגמות לאמירתו: האחת שהוא מבאר את מקום זביחתם והזאת דמם של כל הקרבנות, ואמירתו כנגד הקרבת אותם הקרבנות. ועוד שרצו חכמים שכל יהודי ילמד בכל יום מקרא, משנה ותלמוד (ע' קידושין ל, א), ואחר שאמרו פרשת התמיד יצאו ידי מקרא, וכשיקראו פרק זה יצאו ידי משנה, ואח"כ יאמרו ברייתא של רבי ישמעאל על שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ויצאו ידי תלמוד. ואף שכתב השולחן ערוך (או"ח א, ה), שטוב לומר את כל פרשיות הקרבנות, היינו את פרשת עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם (מפרשיות ויקרא וצו). למעשה לא נהגו לאומרם, ואף לא הדפיסום בסידורים. ויש אומרים שבאמירת פרק "איזהו מקומן של זבחים", שבו מוזכרים כל הקרבנות, יוצאים במידה מסוימת ידי לימוד עניינם (שו"ע הרב א, ט, אשל אברהם). וראוי בכל שנה כשמגיעים בקריאת התורה לפרשיות 'ויקרא' ו'צו' - ללומדם היטב, שהלימוד בהם נחשב כהקרבת הקרבנות (מנחות קי, א).

טעם לקרבן התמיד
כפי שלמדנו (בהלכה א), יש לדקדק לומר בכל יום פסוקי פרשת התמיד ופסוקי הקטורת, לפיכך נבאר מעט את עניינם. קרבן התמיד הוא החשוב שבקרבנות, מפני היותו הקבוע ביותר, שבכל יום מימות השנה היו מקריבים אותו, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, ועל כן הוא הקרבן שמבטא את הקשר הקבוע שבין ישראל לאביהם שבשמים, וכל ישראל היו שותפים בו, שהיה נקנה מכספי מחצית השקל שכל יהודי, בין עני בין עשיר, תרם בכל שנה למקדש, ועל כן הוא מבטא את אחדות ישראל.

כיוון שישראל הם הלב שבאומות, נמצא שעל ידי קרבן התמיד באה לידי ביטוי אחדותו של ה', שכל העולם כולו מתקשר על ידי קרבן התמיד האחד אל מקור חייו (ע' מהר"ל נתיב העבודה א). מסלול החיים מורכב מלידה, צמיחה ולבסוף מוות. בכל יום מתים אנשים, חלקם מזקנה, אחרים מתאונות או מחלות. גם בעולם החי, בכל יום מתים מיליארדי בעלי חיים. וכך גם בעולם הצומח, בכל יום מגיעים מיליארדי עצים, שיחים ופרחים לקיצם, והם נובלים וקמלים. השאלה הגדולה היא, מה המשמעות של כל התהליך הזה, האם זהו מעגל סתמי של חיים ומוות ללא מטרה ותוחלת, או שמא יש כאן כיוון כללי, שאליו כל החיים שואפים. בקרבן התמיד ישנה תשובה לשאלה המרכזית הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלמות, חלק מן ההתעלות נעשה על ידי הצמיחה והגדילה, וחלק אחר נעשה על ידי הכליון. הכליון אינו סתמי, למעשה הוא קרבן, הוא מבטא שאיפה לשלמות, אך כיוון שאי אפשר להגיע בעולם הזה אל השלמות, אחר השלמת כל הפעולות וההתעלות האפשרית, הרוח ממשיכה להשתוקק להתרוממות והתעלות, והגוף מזדקן, כְּלֵי החומר הולכים ונשׁחקים, והרוח ניתקת מהגוף ומתרוממת ושבה למקורה. ולשם כך היו הכהנים מקריבים במקום המקודש ביותר בעולם את קרבן התמיד, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. קרבן זה היה נציג של כל אותם חיים שנסתיימו באותו יום בעולם, על ידי קרבן התמיד ניתנה להם משמעות, שהם שבים למקורם, והם עולים לריח ניחוח לה' (עיין מהר"ל נתיב העבודה א).

טעם הקטורת
כמו קרבן התמיד גם את הקטורת היו מקטירים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. אלא שקרבן התמיד בא לתת ביטוי גלוי לקשר שבין ישראל לה', ובין כל הברואים שבעולם למקור חייהם, ועל כן היו מעלים את אברי התמיד על המזבח החיצוני הגלוי לכל. ואילו הקטורת באה לתת ביטוי לקשר הפנימי העמוק שבין ישראל לה', ועל כן היו מעלים את הקטורת על המזבח הפנימי שבתוך המקדש. על ידי הקטורת מופיע בעולם אור עליון רוחני, שמאיר אל הנשמה הפנימית שבכל הברואים, וקושר את הכל אל הקודש. ועל כן היתה נעשית מסממנים שעושים ריח טוב, שהריח הוא התענוג הדק והרוחני ביותר שיש בעולם. והריח מתפשט לכל עבר, לרמז על ההשפעה הפנימית של ההארה הרוחנית על כל הברואים, לקשרם לקדושה ולרומם את מדרגתם (עולת ראיה ע' קלה).
ואחד עשר סממנים היו בה, והיו שוחקים את כולם היטב היטב, כדי לאחדם לגמרי, שעל ידי כך ריחם הטוב היה עולה יפה. והרמז בזה, שעל ידי האיחוד הגמור של כל הכוחות למען מטרה קדושה - נעשה העולם מתוקן.

אחד הסממנים המרכזיים שבקטורת הוא החלבנה, שרומז לפושעי ישראל, שאף הם בשורשם קשורים לקדושת ישראל. וחלבנה זו ריחה היה רע ביותר, אלא שבתוך התערובת המיוחדת של הקטורת היה ריחה משתנה לטובה, ובמקום לקלקל את ריח הקטורת, על ידי תוספת החלבנה ריח הקטורת היה משתבח ביותר. ללמדנו, שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (ע' עולת ראיה ח"א ע' קלו-קלח).


^ 1. בשו"ע הרב א, ט, אחר שכתב שטוב לומר פרשיות הקרבנות, כתב: "ומכל מקום מי שיש לו לב להבין וללמוד, אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום, אלא לפרקים די לו באמירת פרק 'איזהו מקומן'... ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה על ביטול מצוות עשה או על הרהור הלב בלא תעשה, ותודה לארבעה הצריכים להודות, יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו". אבל לגבי קרבן התמיד כתב בסי' מח, א: "נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום... וטוב לומר גם פרשת הקטורת... ויש נוהגים לומר "אביי הוה מסדר סדר המערכה" וכו' ו"רבון העולמים" וכו'", ומזכיר שם מנהג שהציבור אומר רק את פרשת התמיד. וכן משמע משו"ע, שבסי' מ"ח משמע שהכל אומרים פרשת התמיד, ואילו לגבי העקדה ושאר הקרבנות כתב (א, ה): "טוב לומר". ולגבי פרשת הכיור ותרומת הדשן (שמודפס בסידורי אשכנזים), ופרשת הקטורת כתב בסי' א, ט: "יש נוהגין לומר". וכן משמע מהמ"ב א, יז, שפסק שאבל אינו אומר פרשיות הקרבנות. וכן בתשעה באב (תקנד, ז, ותקנט, כ), יאמר את פרשת התמיד ולא את שאר הקרבנות. ואמנם לשו"ע תקנד, ד, אומרים את כל הקרבנות, וכן נוהגים הספרדים. מ"מ למדנו שאמירת התמיד היא חיוב לעומת שאר הקרבנות.
^ 2. מקור הברכות שלפני ואחרי פסוד"ז בתקנת אנשי כנה"ג או תנאים (עיין בהמשך יד, 1), ונתקנו על אמירת שבחים לה'. והשבח החשוב הוא פרק "תהלה לדוד" (אשרי), כמבואר בברכות ד, ב, ואחריו כל ההללויות שעד סוף תהלים, כמבואר בשבת קיח, ב, לפירוש הרי"ף והרא"ש. ומקור אמירת התמיד בגמ' תענית כז, ב, ומגילה לא, ב. אמנם לא נזכר שם הדבר כחובה או אפילו כמנהג יומיומי, ואין עליו ברכה, ולכן עיקר פסוד"ז קודמים לפרשת התמיד. ועיין באבני ישפה ט, יב, ושם כתב שרק שני פרקים של הללויות קודמים לתמיד, וזה עפ"י פירוש רש"י בשבת קיח, ב, אבל כפי שכתבתי, לפירוש הרי"ף והרא"ש על ברכות לב, א, כל ההללויות נחשבות פסוד"ז בתלמוד. ועיין בהלכות פסוד"ז יד, ו, והערות 3, 10.
המזמור הראשון שאפשר לדלג עליו הוא "מזמור שיר חנוכת הבית" (הספרדים מתחילים מ'ארוממך'), מפני שהחלו לאומרו רק לפני כשלוש מאות שנה, כהמשך לאמירת התמיד. ואם צריך לדלג יותר - ידלג על "הודו לה'", מפני שיסוד אמירתו עפ"י מה שנהגו לאומרו בזמן המקדש בעת הקרבת התמיד, ולכן נהגו לאומרו אחר אמירת התמיד, וא"כ ודאי שאמירת התמיד חשובה ממנו. ו"יהי כבוד", "ויברך דוד" ושירת הים, הם תוספות מזמן הסבוראים והגאונים, ולכן נראה שאמירת התמיד קודמת להם, שמקור אמירתה בתלמוד. ויש חילוק בין חשיבות התמיד לקטורת, עיין מ"ב תקנד, ז, שפסק שאין אומרים בתשעה באב פטום הקטורת, שאינו מסדר היום, אבל פרשת התמיד אומרים. (אמנם לכה"ח תקנט, מח, אומרים, אבל למדנו מדברי המ"ב שיש חילוק במדרגתם). וכמו שבתמיד אומרים רק את הפסוקים, אפשר בשעת הצורך לצאת ידי אמירת הקטורת בפסוקים בלבד, ויסתפק באמירת דברי חז"ל על הקטורת במה שיאמר בסוף התפילה (כ"כ באבני ישפה ט, יב).
^ 3. התוס' בפסחים קד, ב, וברכות מו, א, הזכירו ברכה זו, ובארו שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה. אולם הרמב"ם כתבה בלא שם. והטור או"ח מו הזכירה כברכה עפ"י הירושלמי, (אמנם בירושלמי שלפנינו נוסחה אבד. ועיין בט"ז מו, ט, שהסכים לאומרה עפ"י המנהג). ונוסח ספרד עפ"י הרמב"ם ועפ"י האר"י בשער הכוונות, שלא לחותמה בשם. ונוסח כל התפילה מ"לעולם יהא אדם" מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כא. ופשוט שלנוסח אשכנז, הואיל והיא ברכה, ראוי להקפיד לאומרה בכל יום.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il