ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני נפילת אפיים | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה המשך תפילת שחרית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

דיני נפילת אפיים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

ייחודה של תפילת נפילת אפיים
אחר סיום תפילת עמידה נוהגים ליפול אפיים ולהתחנן לפניו יתברך. ובזה אנו מקיימים את התפילה בכל צורותיה - ברכות קריאת שמע בישיבה, שמונה עשרה בעמידה, ותחנונים שאחריה בנפילת אפיים. וכך למדנו ממשה רבנו שהתפלל על ישראל אחר חטא העגל בשלוש הצורות: בישיבה, שנאמר (דברים ט, ט): "ואשב בהר"; בעמידה, שנאמר (שם י, י): "ואנכי עמדתי בהר"; ובנפילת אפיים, שנאמר (שם ט, כה): "ואתנפל לפני ה'". וכן אנחנו בתפילתנו, אחר שהתפללנו בישיבה ובעמידה, והרגשנו שעדיין לא הצלחנו לבטא את הכל, עדיין לא הפלנו לגמרי את המחיצות, באים אנחנו ומשתחווים ומבטלים עצמנו לרבונו של עולם (ע' טור קלא).

לתפילה זו כח גדול במיוחד, והיא המועילה ביותר בעת צרה. וכן מצינו שבשעה שאמר ה' למשה ואהרן, במחלוקת קורח ועדתו, "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", הבינו מיד שעליהם להתעצם מאוד בתפילה, והתפללו בנפילת אפיים, שנאמר: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵ-ל אֱלֹוהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כא-כב). ומכח התפילה שנאמרה בנפילת אפיים - הגזרה נתבטלה. וכוחה רב מפני שהיא מבטאת את ההתבטלות הגמורה של האדם כלפי בוראו, עד מסירות נפש גמורה. כאילו האדם אומר לרבונו של עולם: כל חושי ואיברי בטלים לפניך, עשה בי כרצונך שכולי שלך. ולכן בתפילת נפילת אפיים ניתן לתקן פגמים שאי אפשר לתקן בתפילה רגילה (ע' זוהר במדבר קכ, ב). יש בנפילת אפיים גם ביטוי לבושה של האדם כלפי שמיים, שאחר התפילה, שבה עסקנו בגדולתו יתברך ושטחנו את כל בקשותינו, הננו מתביישים להראות את פנינו, שהיאך העזנו לעמוד לפניו בתפילה, ועל כן הננו נופלים על פנינו. ועוד, שיש בנפילת אפיים ביטוי לצער הנובע מתשובה על החטאים, שמרוב צער איננו יכולים להרים את פנינו (עיין ברבנו בחיי במדבר טז, כב).

מנהג אמירתה

אף על פי שגדולה מאוד מעלתה של תפילת נפילת אפיים, לא תקנוה חכמים כתפילת חובה, ולא תקנו לה נוסח קבוע, וכל הרוצה היה מוסיף ומתחנן בנפילת אפיים אחר התפילה. אולי דווקא מפני מעלתה העליונה, שהיא מבטאת התבטלות גמורה כלפי הבורא יתברך, ראוי לה שתצא מהלב מתוך רצון חופשי. בתקופת הגאונים, החל להתגבש נוסח קבוע לנפילת אפיים ולתחנונים שאחר התפילה, ובתקופת הראשונים הלך הדבר ונקבע, עד שכל ישראל קיבלו על עצמם כחובה לומר תחנונים מסוימים. כנראה שבעקבות יסורי הגלות שהלכו והתגברו, נטמטמו הלבבות כל כך עד שהוצרכנו לנוסח קבוע של תחנונים. ומכיוון שנוסח התחנונים התפשט אחר שנתפזרו הגלויות, בולטים בו יותר ההבדלים שבין נוסח ספרד לאשכנז. הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימים של שמחת מצווה. ובארו המקובלים, שכל התיקונים הנעשים בימים רגילים על ידי תפילת נפילת אפיים, נעשים בימי שמחה של מצווה על ידי הקדושה שביום (כה"ח קלא, נד). וכן כשנמצאים בעלי שמחה של מצווה בבית הכנסת, אין אומרים תחנונים (כמבואר בהלכות ז-ח). וכבר למדנו שמעיקר הדין אין חיוב לומר תחנון, ולכן בכל מקום שיש ספק אם צריך לאומרו, ההוראה שלא לומר תחנון 1 . כן בבית האבל נוהגים שלא לומר תחנון, מפני שמידת הדין מתוחה שם, וצריך להיזהר שלא להגביר את מידת הדין (מ"ב קלא, כ). פירוש העניין, שבנפילת אפיים המתפלל ממחיש לעצמו כי קיומו תלוי בה', והוא בטל ומבוטל כלפיו, והאבל כבר חש זאת היטב, ואין צורך להוסיף על כך.

מהי נפילת אפיים
מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד). אלא שמפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, והאיסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון 2 . והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא, א) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ויראה עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ". הוא אומר "אליך ה' נפשי אשא" (תהלים כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלמה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד.

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלמה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). ואולי כדי שלא להכנס לסכנה המוזכרת בזוהר, נהגו האשכנזים שלא לומר את המזמור "אליך ה' נפשי אשא", שמבואר בזוהר שכוונתו למסירת הנפש, ובמקומו אומרים מזמור ו' מתהילים (מ"א קלא, ה). והנוהגים כבן איש חי, חוששים ואינם נופלים כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח 3 .

נפילת אפיים כיצד לנוהגים ליפול
כאמור, למנהג אשכנז וחלק מהספרדים, נפילת אפיים נעשית על ידי הרכנת הראש והשענתו על זרוע היד. לדעת השולחן ערוך, נופלים תמיד על יד שמאל. ולדעת הרמ"א, בבוקר כשמניחים תפילין על יד שמאל - נופלים על יד ימין, ובמנחה נופלים על יד שמאל, וכן מנהג יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א קלא, א, מ"ב ו). כשנופלים על יד שמאל מטים מעט את הפנים לצד ימין כדי שלא יהיה מופנה ישר כלפי הרצפה, וכן כשנופלים על יד ימין מטים את הפנים לצד שמאל. ונוהגים כן כשם שנהגו בעת שהשתחוו על הארץ ממש, שאז ההטייה נועדה כסייג מפני איסור השתחוויה על רצפת אבנים (מ"ב קלא, מ, באו"ה קלא, א). נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (מ"ב קלא, ג). ועיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה' יתברך. ומי ששרווליו קצרים, אם יש בידו מטפחת, יניחה על זרועו ויליט בה את פניו. ואם אין לו, יפול על זרועו המגולה אבל לא על כף ידו, מפני שאי אפשר להליט בה את פניו. ואם יש שם שולחן, ישעין את ראשו וזרועו עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניו 4 .

נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או אפילו ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע. בחדרים הסמוכים לבית הכנסת שאין בהם ספרי קודש, אם יכולים לראות משם את ארון הקודש - נופלים על פניהם, וכשאין יכולים לראות - אומרים בישיבה. בירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים 5 . במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שבדיוק מאחריו עומד חברו באמצע תפילת עמידה, ואינו יכול ללכת למקום אחר, יאמר תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא, י). ומוטב שיסמוך את עצמו על הקיר, כך שבלא הקיר היה נופל, ונחשב לו כקצת ישיבה ונפילת אפיים (כה"ח לח).


^ 1. כתב הטור סי' קלא בשם רב נטרונאי גאון, שהואיל ונפילת אפיים רשות, נהגו שלא לאומרה בבית החתן, וכ"כ בשו"ת הריב"ש תיב בשם רב שר שלום גאון. וכן הוכיח רבי יצחק אבן גיאת, מב"מ נט, ב, שאמא שלום אשתו של רבי אליעזר היתה מבטלתו מלומר תחנונים אחר התפילה, כדי שלא יזיק לאחיה, רבן גמליאל. מכאן שהיא תפילת רשות. וכך כתבו עוד ראשונים ואחרונים. וכ"כ בברכ"י קלא, יג, שבכל מקום שיש ספק אם לומר נפילת אפיים, יותר נכון שלא לומר, מפני שהיא רשות. וכ"כ בשעה"צ קלא, טו.
^ 2. יסוד איסור השתחוויה על אבן משכית מובא במגילה כב, ב. והובא ברמ"א קלא, ח. ומבואר במ"ב קלא, מ, שהאיסור מהתורה הוא להשתחוות על רצפת אבנים, שנאמר (ויקרא כו, א): "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה". והאיסור הוא כשמתקיימים שני תנאים: א' השתחוויה, ב' על רצפת אבנים. וחכמים עשו סייג לדבר, ואסרו גם כשמתקיים תנאי אחד, שבהשתחוויה אסור גם על רצפה שאינה מאבנים, ועל רצפת אבנים אסור גם בקידה. וההיתר הוא בקידה על רצפה שאינה מאבנים. ואם יש שם אבנים, יכול לקוד בהטייה על צידו, או שיחוץ בין ראשו לרצפה. וכן מותר להשתחוות על רצפה שאין בה אבנים ובתנאי שיטה עצמו מעט על צידו. ויש ספק אם יכול להשתחוות על רצפת אבנים על ידי חציצה, עיין שעה"צ מד.
עוד אמרו שם במגילה כב, ב, שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון, וכך נפסק בשו"ע קלא, ח. אבל כשהוא לבד, כתבו התוס' שם עפ"י הירושלמי שמותר, וכ"כ בב"י בשם כמה ראשונים, וכ"כ במ"ב לח, שהאיסור הוא בפני הציבור וכשהוא היחיד שנופל על פניו, כמו שעשה יהושע בן נון. במצב כזה, אם לא יענה - יתבייש, שהציבור יחשבו שאינו ראוי. אמנם מהרמב"ם משמע שהאיסור לאדם חשוב הוא גם כשהוא לבדו. וכן באר המאירי, כדי שלא יחשיב עצמו כחסיד כל כך. ועיין ביד פשוטה על הרמב"ם תפילה ה, יד, ושם הביא תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון, שמהם משמע שבעת שהציבור היו משתחווים או קדים לארץ, הרבנים היו מגביהים עצמם מהקרקע ומטים פניהם הצידה, והחשובים ביותר לא היו קדים כלל. ע"ש. ואולי גם מחמת זה התפשט המנהג אצל שאר העם שלא להשתחוות או לקוד על הרצפה.
^ 3. כתב הבן איש חי כי תשא יג, שמפני החשש שמא כבר בהנחת ראשו על זרועו יש משום כוונת הזוהר, שמי שלא מכוונה כראוי מסתכן בנפשו, "טוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שינוי כלל". וכ"כ ביחו"ד ח"ו סו"ס ז. אמנם השו"ע קלא, א כתב, שצריך ליפול אפיים, וכן דעת החיד"א. ואף בכה"ח קלא, לא, כתב, שכל שאינו מכוון להוריד נפשו לקליפות כדי לבררם, אלא רק מתכוון למסור נפשו על קיום התורה והמצוות, אינו מסתכן. וכ"כ בסידור "עוד אבינו חי" (עפ"י הרב רקח) שמנהג כל עדות צפון אפריקה (יוצאי ספרד) ליפול אפיים. ולמעשה כל אדם ינהג כמנהג אבותיו.
^ 4. מבואר בבאו"ה קלא, א, שבנפילת אפיים שלנו, אין שום חשש של אבן משכית, מפני שהראש רחוק מאוד מהרצפה, ולכן אפילו אם הרצפה מאבנים - אין איסור, מפני שיש שני שינויים מאיסור התורה: א' שאינה השתחוויה, ב' אין פניו נוגעות בארץ. ונהגו להטות על הצד, כזכר למנהג שהיו נוהגים לקוד ממש על הארץ, ואז אם היתה רצפת אבנים היה צריך לקוד כשראשו על הצד. ולפי זה גם כיסוי הפנים אינו כדי לחצוץ בין פניו לארץ, אלא שזוהי נפילת אפיים, להליט ראשו מפני הבושה. ואולי גם הכיסוי בבגד הוא כזכר למה שהיו קדים ממש על הארץ, שאז אם היתה רצפת אבנים היה יכול או להטות ראשו או לחצוץ בינו לרצפה. אמנם מהמ"א קלא, סעיפים ב' וכ', משמע שגם כשהפנים רחוקות מהארץ עדיין נחשבת נפילת אפיים זו כקידה, ולכן חובה להטות על הצד או לחצוץ בין הפנים לארץ. והבאו"ה תמה על זה, ולדעתו ההטייה כיום היא רק זכר למנהג הקידה.
ואם כן כשאין לו שרוול או בד, נראה שיליט את פניו בזרועו המגולה, שאין הבגד מעכב. ואם יש שם שולחן או סטנדר, טוב שיניח ראשו על זרועו בעומק השולחן, וכך גם השולחן יחשב ככיסוי לפניו. ויש שמטים על השעון כדי שיחצוץ, ואין בזה טעם, שאינו מכסה את פניו, ואף כחציצה למ"א אינו נחשב מפני קוטנו. ולהפך, אמרו המקובלים שלא להטות על כף היד כי בה רשומים עוונותיו (כה"ח קלא, מז, פס"ת 34), והשעון קרוב לכף היד.
ועיין בפס"ת קלא, 31, שלפי המ"א שסובר שהכיסוי נועד כדי לחצוץ בין פניו לרצפה, אין די להניח מצחו על השרוול, שכן פניו יהיו כנגד הרצפה בלא חציצה, אלא צריך להליט פניו על הזרוע, ואם יש שם שולחן, יכול להשעין מצחו על זרועו, ובלבד שהשולחן יחצוץ בין פניו לרצפה. ע"כ. אמנם למדנו שלמ"ב אין כאן צורך בחציצה, אלא רק המשך למה שנהגו בזמן שקדו על הרצפה ממש, אבל מצד הכיסוי אכן ראוי שעיקר פניו יהיה מכוסה.
^ 5. הרוקח שכ"ד כתב שאין נופלים אפיים אלא במקום שיש ס"ת, והב"י פקפק בדבריו. וכתב החיד"א שדעת השו"ע שנופלים אפיים גם במקום שאין ס"ת. (אלא שלמעשה רבים מהספרדים נהגו שלא ליפול אפיים כלל). והרמ"א קלא, ב, פסק כרוקח. ובחדרים הסמוכים לביהכ"נ, אם רואים את הארון - נופלים (מ"ב יג). וגם ספרי קודש מודפסים מועילים כס"ת לרוב האחרונים, וכ"כ בסידור עולת ראיה ע' שב סעיף ד, ועיין בפס"ת קלא, יא. וכל ירושלים נחשבת כמקום שיש בו ס"ת. ואמנם הגרש"ז אוירבאך סבר שמדובר רק על העיר העתיקה. אבל הרב טיקוצ'ינסקי כתב זאת על כל ירושלים. וכן כתב בסידור עולת ראיה שם. ועיין בפס"ת י. וכיוון שלמדנו שיש חולקים לגמרי על הרוקח, ולדעתם אין צריך ס"ת כלל, בכל מקום שיש ספק בדין זה אפשר לילך אחר הסוברים שאפשר לומר נפילת אפיים, ובמיוחד כשהם הרוב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il