בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

סיפורי ארץ ישראל הישנה והטובה

*ספר חדש רצוף אהבה גדולה לעם, לארץ ולמדינה, ובמיוחד לאנשים שהקדישו את חייהם לתקומת ישראל *מאה סיפורים שנכתבו ברוחה הטובה של הציונות הדתית הקלאסית *פרשת ילדי טהרן שנמלטו מפולין מאימת המלחמה, נדדו בין ארצות למעלה משלוש שנים וידעו סבל רב עד שזכו להגיע ארצה *למרות המשקעים שנותרו בהם, ילדי טהרן השתלבו היטב ברקמת החיים בארץ *דברי הרב קוק בחנוכת האוניברסיטה העברית: דווקא הנאום שהותקף בעיתונות החילונית הוא שצוטט על ידי הרקטור בטקס לאחר חמישים שנה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אייר התשע"ה
6 דק' קריאה

מאה סיפורים ארצישראליים
דודי אחי-אמי זאב ולק הוציא לאחרונה ספר יקר וחביב מאוד. ספר רצוף אהבה גדולה לעם ולארץ, לעלייה, להתיישבות ולמדינה, ובמיוחד לאנשים הטובים שהקדישו את חייהם לתקומת ישראל.
הוא מספר את סיפורם של המתיישבים והחולמים, ומאיר דמויות ואירועים מיוחדים, שפותחים צוהר לחיי היישוב והמדינה שבדרך. בין השאר הוא מספר על הצלם הציוני הראשון, על השמחה המוקדמת על מציאת הנפט, על רכבת העמק והקמת שכונת רחביה, על גדוד מגיני השפה העברית, ועל בן גוריון שכפה על קציני צה"ל לעברת את שמות משפחתם. על הכנסת עובדים זרים לכפר העברי ובעיית החליבה בשבת.
הסיפורים מתוארים ברגש, ולא מעט פעמים הדמעות צפות מאליהן למקרא הדברים. חלק מהסיפורים הם סיפורי הקרבה כואבים של מעפילים ולוחמים, אבל גם הם נעטפים בחוט של חסד ונחמה. סיפורי ההקרבה סובבים והולכים - מרבי יהודה הלוי ורבי חיים בן עטר שעלו לחונן את עפר ארצנו, ועד נתן אלבז, החייל שהקריב את נפשו כדי להציל את חבריו מרימון. זהו אותו נתן אלבז שברחוב שנקרא על שמו בשדרות, בעת התקפת טילים כחמישים שנה מאוחר יותר, הנערה אלה אבוקסיס הי"ד גוננה בגופה על אחיה הצעיר והצילה אותו ממוות. הוא מספר על המעפילים שהפליגו בספינות רעועות, ועל הקדושים שטבעו במצולות בדרכם לארץ האהובה והנכספת. על הקרב האחרון של הפלוגה הדתית, על גבורתם של אנשי כפר דרום, על נפילתו של גוש עציון ועל תקומתו כיום.
הסיפורים נכתבו ברוחה הטובה של הציונות הדתית הקלאסית, שמבליטה את הטוב שבכל החוגים ורומזת את ביקורתה בעדינות. שותפה עם הציבור בצערו ובשמחתו, ובמסירות נפש תורמת את חלקה לבניין העם והארץ. הספר קריא מאוד, מעניין, מחכים וערכי. הוא יצא לאור בהוצאת כרמל ונמצא כעת בחנויות.
לכבוד יום העצמאות, בחרתי להביא ממנו את סיפורם של ילדי טהרן.

ילדי טהרן
"ילדי טהרן" הוא כינוי לכאלף ילדים יתומים מפולין, שברחו עם משפחותיהם מזרחה מאימת מלחמת העולם השנייה (החל מ 1939), נדדו בארצות רבות, והגיעו לטהרן לאחר יותר משלוש שנים. במהלך המסע המפרך הם סבלו רעב, קור סיבירי, חום מדבר, רדיפות על רקע אנטישמי ומחלות. רבים מההורים מתו בדרך, וכך הגיעו אותם יתומים לטהרן. אף על פי שילדים אלה לא עברו את זוועות השואה המוכרות, כמו גטאות ומחנות השמדה, הם חוו על בשרם ייסורים דומים.
בטהרן רוכזו כל היתומים במחנה אוהלים שנקרא 'בית הילד היהודי', והתכוננו לעלייה בעזרת מדריכים צעירים יוצאי פולין שנשלחו מהארץ. מפרס נסעו הפליטים לעיר הנמל קראצ'י שבפקיסטן, משם הפליגו למצרים והמשיכו ברכבת לארץ.
כך כתבה הילדה שרה ביומנה: "קשה להאמין שבעוד שבוע נהיה בארץ ישראל. האין אני חולמת? וכיצד, כיצד תדרוך רגלי, זו שדרכה על פגרים, קפאה באדמת ערבות סיביר, בערה באדמת אפגניסטן הלוהטת - כיצד תעמוד היא על אדמת המולדת?"
בהגיע הרכבת לארץ סיפרה: "והנה השלט המיוחד 'פלסטינה'. קופצים על רגלינו, סופקים כפיים וקריאות חדווה פורצות מן הגרון. ולפתע נוף חדש לנגד עינינו: ירוק! ירוק! כמה ירוק! גדרות, עצים, אדמה זרועה. מה יפה ארצי!... אינני עוצרת ברוחי ומקפצת מחלון אל חלון. ובחלון - ארצי! ארצי - כבישים. ארצי - כפרים, ארצי - פרדסים... ארצי - אדמה... ושמיה תכלת... לא ידעתי שכה יפה את, ארצי".
בי"ג אדר א' תש"ג הגיעה לישראל הקבוצה הגדולה של ילדי טהרן. זה היה המפגש הראשון של היישוב היהודי בארץ עם פליטי השואה, וההתרגשות הייתה עצומה. הרכבת עברה בתחנות רחובות וחדרה וסיימה את מסעה בעתלית. בכל מקום ציפו המונים והריעו לניצולים. רבים מאנשי היישוב צבאו על מחנה היתומים בתקווה לגלות שם בני משפחה, אך רק יחידים מצאו את מבוקשם.
בהיותם בקראצ'י ניתנו להם כובעי שעם גדולים ורחבי שוליים נגד השמש, ובהגיעם לארץ חבשו כולם קסדות אלו כחיילים קטנים. שימוש יעיל מצאו הילדים בכיסוי הראש הזה. בהגיעם אל ערמות תפוחי הזהב שהוכנו בעבורם, הם מילאו את הכובעים העמוקים בשפע פירות...
מוסיף דודי ומספר: "אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא קבלת הפנים שנערכה לילדי טהרן שנקלטו במושב ילדותי שדה יעקב. בית הספר הצנוע התקשט. לכבוד בואם שרנו פעם אחר פעם במלוא הגרון ובהתלהבות 'הבאנו שלום עליכם'. אף כי רכים היינו, חשנו את גודל המעמד".
יצחק ועדנה, מילדי טהרן, סיפרו על פגישתם הראשונה עם החיים בארץ: "עינינו התגלגלו בחוריהן למראה האוכל הרב שעל השולחן, לא האמנו למראה עינינו - הררי לחם טרי והכל בשפע. עמדנו ובהינו... 'לא, אי אפשר, זה לא יכול להיות...' השולחן המכוסה בסכינים, מזלגות ומלחיות, המיטות המכוסות בסדינים לבנים... מברשת השיניים... במשך כארבע שנים לא האמנו שנזכה שוב לבית חם".
אבל אחרי החגיגות חזרו ל"סתם יום של חול". אז החלה ההתמודדות האמיתית עם קליטת האודים המוצלים. רוב הפליטים הצעירים היו אמנם ממושמעים, מנומסים ואסירי תודה, אך שנות הייסורים והנדודים נתנו בהם את אותותיהן. רבים סבלו מביעותי לילה, שבהם עלו וצפו כל הזוועות. היו שאיבדו את האמון בזולת ואפילו במדריכים, שהרי למדו על בשרם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. היו מהם שהתקשו להסתגל למסגרת מחייבת, שבה יש מטלות ולוח זמנים. בני הארץ, "הצברים הגזעיים", התקשו בתחילה לקלוט את הילדים דוברי היידיש. אולם בסופו של דברי נקלטו הילדים היטב והשתתפו בבניין המדינה החדשה.
בן ציון תומר היטיב לסכם: "ילדי טהרן נתארגו להפליא ברקמת חייה של הארץ. רבים מהם נפלו חלל בהגנה עליה. רבים נשאו תפקידים בכירים בצה"ל, במדע וברפואה, בשדה הניהול והכלכלה ובשדות... דומה כי ניתוקם מספסל הלימודים לא עמד להם למכשול... כיצד ובכוח מי? בראש ובראשונה בכוח עצמם, אולם לא פחות מכן, בזכות האהבה שליוותה את פגישתם הראשונה עם הארץ ואנשיה".

נאום הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה
מטבעם של דברים, חיבה יתרה יש לי לתיאור המוקדש לנאומו של הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בניסן תרפ"ה. שכן עיקרי הדברים המובאים שם הם מדברי אביו של המחבר, שהוא סבי, פרופ' יוסף ולק ז"ל, שכתב על כך מאמר שכותרתו: "נאום שלא בעתו או נאום בטרם עת".
הרב קוק ביאר בנאומו ששני מהלכים ישנם לרוח ישראל: מהלך אחד פנימי, שכולו קודש, שנועד להעמקת רוחו, והוא הנלמד בישיבות שנועדו להגדלת תורה והאדרתה. ומהלך שני שמשמש לא רק להעמיק אל הקודש פנימה, אלא גם להוציא מושגים וערכים של היהדות אל העולם הכללי, להיות אור לעמים, ולהכניס גם מדעים כלליים מתוך האנושיות הרחבה, ולהתאים את הטוב והמעולה שבהם לאוצר חיינו וטהרתם. המהלך הפנימי הישיבתי סכנתו מעטה, אולם המהלך השני הפונה החוצה, מרשות היחיד שלנו אל רשות הרבים של העולם הכללי, סכנתו מרובה, מפני שניסיון העבר לימד אותנו שהוא עלול להביא להיטמעות בגויים - רוחנית וממשית. וכשליח ציבור של היהדות הנאמנה פנה הרב ואמר: "כאן הוא, אהוביי, מקום הפחד". וכדי להסבירו, הרחיב דברים על הצורך לבסס את הישיבות בכל מקצועות התורה, ועל הצורך שהמכללה (האוניברסיטה) על מוריה ותלמידיה יקדשו שם שמיים ושם ישראל ושם ארץ ישראל, ובשום אופן לא יחללום. ועל ידי כך נזכה ל"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

הטקס והגינויים לנאום
כידוע, חלק מהחרדים תקפו את הרב קוק בחריפות מרובה על השתתפותו בטקס זה, ואף הוציאו עליו דיבה כאילו אמר בנאומו שהאוניברסיטה היא שתביא לבדה את הגאולה לעם, לתורה ולעולם. אולם כפי שמתברר, גם הציבור "הנאור" לא שבע נחת מהופעתו ומנאומו.
התוכנית הייתה שהרב קוק יפתח את הטקס בדברי ברכה, אחריו ינאמו האורחים החשובים, ובראשם הלורד בלפור והנציב העליון, ולסיום כיבדו את המשורר ביאליק לברך. בפועל, מי שנשא את הנאום הארוך ביותר היה הלורד בלפור, אולם רבים התלוננו על אריכות דבריו של הרב קוק, וטענו שבגללו לוח הזמנים השתבש. היו שהתלוננו גם על מעילו השחור הארוך, ועל השטריימל הגדול והמיושן שלו שהסתיר משכנו הלורד אלנבי את האופק. לעומת זאת שיבחו את הרב הראשי של הקיסרות הבריטית, ד"ר הרץ המלומד, שהשכיל לשאת תפילה קצרה ומכובדת מאוד, שהתאימה לאווירה האקדמאית. והיה מי שאף רמז כי הרב קוק בא לפגוע בטקס כדי לרצות את החרדים, שעשו באותו יום צום ואבל על פתיחת האוניברסיטה.
כתב על כך אברהם אלמליח בעיתון 'דואר היום': "התרוממות רוח והתלהבות אין קץ למשמע נאומים וחזוני נבואה של הנציב העליון ולורד בלפור מחד גיסא, ומפח נפש וקללת יום למשמע דרשותיהם ופלפוליהם של הרב קוק וביאליק מאידך גיסא. ראש הרבנים פיטם את שומעיו במזמורי תהלים, וראש המשוררים בקטעי אגדות... ראש רבני ארץ ישראל נתן לחגיגה את המכה הראשונה בפתיחה, וראש המשוררים העבריים נתן לה את המכה האחרונה... מה טעם לכל האריכות הזו, שהכריחה אפילו את המתונים שבין הקהל להתפרץ בקריאות די! די!... למרות זאת, את הרב קוק אני מכבד מאוד מאוד".
חנה טון כתבה כי מתוך קהל האלפים שהתאסף, "תשעים אחוז של השומעים לא גילו כל הבנה להתלהבותו הדתית האמתית, ללא ספק, של הרב..." אלא שלדבריה, אין שום קשר בין טקס דתי לטקס לאומי, וצירופם יחד יוצר "חוסר טעם יוצא דופן, וכתוצאה ממנו - הרגשת בושה אצל הרציניים, פיהוק או קריצת עין אצל הציניקנים". המגמה להערכתה הייתה פוליטית - לרצות ולשתף מעט את נציג הציבור הדתי באמירת ברכה, שיש לסיימה בחיפזון. אולם כשהתברר שהרב מתכוון לשאת נאום רציני שמשבש את סדרי הטקס, החלה תרעומת בקהל.

סוף דבר
המעניין הוא, כפי שסבי ציין, כי ביובל החמישים להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה החילוני, פרופ' נתן רוטנשטרייך, מצא לנכון לחתום את דבריו בציטוט מנאומו של הרב קוק בטקס הפתיחה. כפי הנראה רק הם נשארו לדורות.
אולי נזכה שבעוד כעשר שנים, בחגיגות המאה להקמתה, נוכל לומר שהאוניברסיטה העברית החלה להגשים את החזון הגדול שמרן הרב קוק הציב לה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il