ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סדר תפילת העמידה א' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה תפילת העמידה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

סדר תפילת העמידה א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

הכריעות בתפילה
בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה, כשיפסע לאחריו שלוש פסיעות. תקנו לכרוע בשתי ברכות אלו, שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (ע' שו"ע קא, א; מ"ב ג). אם בא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו צדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, רשאי לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב) 1 .

יכרע כשיאמר "ברוך אתה", ויזקוף כשיאמר ה'. במודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. על הכריעה שבסיום התפילה עיין בשיעור "סדר תפילת העמידה" בפיסקה המתחילה במילים "שלוש פסיעות לאחריו"). הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. זקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו (שו"ע קיג, ה). ויכרע במהירות, להראות את השתוקקותו לכרוע לפני ה' יתברך, וכשיזדקף - יזדקף לאט, כמי שמעוניין להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו).

שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" יכרע בברכיו, וכשיאמר "אתה" ישחה עד שיתפוקקו החוליות, ובמודים שאין אומרים בתחילה "ברוך", ישחה מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; וע' קצוש"ע יח, א). הספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה יכפוף את גופו (בלא לכרוע בברכיו) ואח"כ את ראשו, וכן כשהוא מזדקף, בתחילה יזקוף את גופו ואח"כ את ראשו (כה"ח קיג, כא).

תפילה בלחש
כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", ואמרו חכמים: "מדברת על ליבה - מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א). עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, לכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. מאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד, מפני שלכל רעיון צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה. רצוננו הפנימי טוב, הקלקולים הם בחוץ, ועבודתנו היא לבטא את רצוננו הטוב בפועל, לכן גם המצווה העדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.

נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש. לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו, באופן שרק הוא ישמע את קולו, אבל שכניו שלצידו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנו לא ישמיע המתפלל את קולו, אלא רק יחתך את האותיות בשפתיו (כה"ח קא, ח). וראוי שכל אדם ינהג כמנהג אבותיו או כפי שיכוון יותר. בדיעבד, גם אם השמיע את קולו בתפילתו, יצא ידי חובה. ולכן מי שמתקשה לכוון בלחש, אם הוא נמצא ביחידות, רשאי להתפלל בקול. אבל בציבור, בכל מקרה לא יתפלל בקול, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (שו"ע קא, ב), ומוטב שיתפלל במניין ובלחש, אף על פי שיכוון פחות, שהתפילה במניין מתקבלת (מ"ב קא, ח) 2 .

בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו, ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע אף נוהגים לומר בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד). כן עונים "אמן" ו"ברוך הוא וברוך שמו" בקול, ובמיוחד על הקדיש יש להשתדל לענות בקול רם (שו"ע נו, א).

תפילה בכל לשון

להלכה אפשר להתפלל בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם (עיין לעיל טו, ט, שכן הדין גם בקריאת שמע). אמנם לדעת הרי"ף, רק המתפלל במקום שיש בו מניין רשאי להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתו תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם יתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתו אינה מתקבלת. מכל מקום דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו"ע קכד, ד, כפי הכלל שהלכה כי"א בתרא, מ"ב יח). עוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפלל בה אף שאינו מבין אותה, כל זמן שהוא מבין את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה - יצא ידי חובתו. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק המבין אותה, יוצא בה ידי חובתו (מ"ב קא, יד; קכד, ב).

למעשה, מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהוא מכיר, שבה יוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם יתפלל בעברית, תהיה בידו מעלה שהתפלל בלשון הקודש (ע' באו"ה קא, ד, כה"ח טז). כל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא דווקא כהוראת שעה, למי שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג).

כוונה בתפילה
המתפלל צריך שיכוון, היינו שישים לב למה שהוא אומר, וכן ישתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים בתוך התפילה. אם עלו במוחו מחשבות אחרות, יסלקם מדעתו ויחזור להתפלל, ואף אם אינו מצליח לכוון בכל המילים, ישתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. אם אינו יכול לכוון בכל הברכות, יתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות יכוון בברכת 'אבות' שהיא פותחת את התפילה 3 . אם התפלל ולא כיוון בברכת 'אבות', מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב'אבות' וחזרתו תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד).

מי שעומד לסיים את ברכת 'אבות' ושם לב שלא כיוון בה, כל זמן שלא אמר את שם ה' בחתימתה, יחזור מאלוקי אברהם ויכוון (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם אמר שם ה', יחתום את הברכה בכוונה, וטוב שיחזור להרהר בליבו את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם הרהור נחשב כדיבור. אם כבר המשיך לומר 'אתה גיבור' - ימשיך בתפילתו, וישתדל לכוון בהמשך בכל הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים' 4 .


^ 1. בברכות לד, ב, מבואר, שהכורע בהודאה שבהלל ובהודאה שבברכת המזון, הרי זה מגונה. והוסיף רבינו ירוחם, שאין לכרוע ב'וכל קומה לפניך תשתחווה', ותר"י הוסיפו שאין לכרוע ב'לך לבדך אנחנו מודים' שבנשמת כל חי. וכן פסק בשו"ע קיג, ג. ולגבי כריעה ב'ברכו' נחלקו המנהגים. ושורש העניין תלוי בטעם גינוי הכריעה במקומות שנזכרו. אם הטעם מפני שקבע לעצמו כריעה במקום שלא תקנו חכמים, אזי אסור לכרוע בדרך קבע ב'ברכו'. וכ"כ באור לציון ח"ב ה, יג, ובשארית יוסף ח"ב ע' קו, וכן מנהג הרבנים הספרדים. אמנם בקרב ציבור הספרדים, רבים נוהגים לכרוע. אבל אם הטעם הוא מפני שהכורע בלשון 'הודאה' מראה שטעה בהבנתה, שהוא חושב שהיא לשון השתחוואה, והיא לשון תודה, אזי אם כורע במקום אחר כדי לקבל מלכותו, אין בזה פגם, ואפשר לכרוע בקביעות ב"ברכו". וכ"כ בשו"ע הרב קיג, ג, וכן נוהגים אשכנזים. ובבאו"ה הביא סמך לזה. וכיוון שאצלנו מתפללים בני כל העדות ביחד, כדי שלא להרבות בחילוקי מנהגים, ראוי שכולם יכרעו מעט ב'ברכו', שכך נהגו רוב ישראל, ובזה משמרים במידה מסוימת את מנהג ההשתחוואה, ומאידך אין כאן הוספת כריעה על מה שתקנו חכמים, שהרי אין זו כריעה גמורה שצריכה להיות עד שיתפוקקו החוליות שבשדרה.
^ 2. ובימים נוראים, שיש לכולם מחזורים, מי שקשה לו לכוון בלחש רשאי להגביה קולו מעט, ובתנאי שלא יתפלל באופן כזה שיפריע את כוונת שכניו (שו"ע קא, ג). ובמקום שהכל רגילים גם בימים נוראים להתפלל בלחש, המתפלל בקול מפריע לשאר המתפללים. וגם במקום שרגילים להשמיע את קולם בימים הנוראים, אסור להרים את הקול, שכל המרים את קולו הרי הוא כנביאי השקר (ברכות כד, ב), שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריכים לצעוק אליו כדי שישמעם.
^ 3. שו"ע קא, א, ומ"ב א-ג. ואם הוא טרוד כל כך עד שיודע בעצמו שלא יוכל לכוון אפילו בברכת 'אבות' - לא יתפלל. אמנם מצב זה לא שכיח שאדם יודע מראש שלא יוכל לכוון בברכת 'אבות', אבל העיקרון הוא שאין להתפלל לכתחילה על דעת שלא יכוון ב'אבות'. ולדעת השו"ע, אפילו אם כבר התפלל ולא כוון ב'אבות', צריך לחזור, ק"ו שלא יתחיל להתפלל. וכך נראה מבאו"ה ד"ה 'ואם'. (אמנם כתב באשי ישראל יא, ו, שאם זמן התפילה עומד לעבור יתפלל אפילו אם הוא יודע שלא יכוון בברכת 'אבות').
^ 4. בארו האחרונים שלמעשה, גם מי שלא כוון כלל, כיוון שהתכוון לקיים את מצוות התפילה - יצא ידי חובתו, וכ"כ בשבלי הלקט יז, בשם הראשונים. וכ"כ בכה"ח קא, ד, בשם החס"ל, שהמתפלל בלא כוונה אין ברכותיו לבטלה. כלומר נראה ששם תפילה יש כאן, רק שיש חסרון בכוונה, שאמרו חכמים שצריך לחזור. והראייה שמי שנזכר באמצע התפילה שלא כוון בברכה הראשונה, אינו חוזר מיד, משא"כ מי שנזכר שהזכיר בטעות גשם בקיץ, חייב מיד לחזור. ולכן מובן כיצד נוהגים כיום שלא לחזור. ועיין בילקוט יוסף ח"א ע' קנז. ויבי"א ח"ג ט, ג. ומי שרגיל לכוון ופעם אחת לא כיוון, ובטוח בעצמו שכשיחזור יכוון, רשאי לחזור ולכוון, וטוב שיתנה שאם הוא פטור מכך מחמת המנהג שלא לחזור, הרי שתפילתו תהיה תפילת נדבה.
כתב במ"ב קא, ד, בשם הח"א, שאם נזכר קודם החתימה, יחזור לומר מאלקי אברהם. ועיין בבאו"ה ד"ה 'והאידנא' שהציע למי שסיים את הברכה הראשונה, שימתין לחזרת הש"ץ ויצא בברכה הראשונה בשמיעת החזן. ויש שפקפקו היאך יצא בברכה ראשונה בשמיעה ואח"כ יצא באמירה, והרי שלוש הראשונות נחשבות כברכה אחת. (בשם החזו"א). ובילקוט יוסף ח"א ע' קנז כתב, שימשיך בתפילתו וישתדל לכוון ב'מודים', כי י"א שעיקר הכוונה צריכה להיות או ב'אבות' או ב'מודים'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il