ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כוחה של אמונה ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא אחרי מות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (57 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (57 ד')

יח ניסן תשע"ו

כוחה של אמונה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ההכנה לעמוד לפני ה'
קראנו השבת את פרשיות אחרי מות וקדושים. הפרשה פותחת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה" (ויקרא טז, ב-ג) אומר המדרש:
ר' יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים. חבילות חבילות של מצות יש בידו בזכות התורה "וְזֹאת הַתּוֹרָה" (דברים ד, מד), בזכות מילה "זֹאת בְּרִיתִי" (ישעיה נט, כא), בזכות שבת "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת" (שם נו, ב), בזכות ירושלים "זֹאת יְרוּשָׁלִַם" (יחזקאל ה, ה). (ויקרא רבה כא, ו)
כוונת המדרש היא שצריך לבוא אל הקודש עם הכנות נכונות, עם ברית המילה שמסמלת את הקדושה הישראלית. בכניסה לקודש צריך לזכור את התכונות המיוחדות שיש לנו שהם היסודות איתם אפשר להתרומם אל הקודש ולהתחבר אליו.
ממשיך המדרש ואומר בזכות התורה. המהר"ל בנצח ישראל (פרק יד) כותב שהתורה היא בזכות הסגולה האלוקית של ישראל והיא זו שמגלה אותה. הקב"ה נתן לנו את התורה בזכות שאנו עם סגולה, וגילוי סגולתנו היא על ידי זה שהקב"ה נתן לנו את התורה העליונה שהיא תהיה הדרך בה אנו הולכים. ובזאת אנו באים אל הקודש ובבואנו יש לזכור מי אנחנו ומה תפקידנו.
ממשיך המדרש ואומר שבזכות שבת. בשבת מתגלה קדושת הזמן, מובא במדרש שהשבת מעידה על ישראל וישראל מעידים על השבת (תוספות חגיגה ג). בזכות קדושת הזמן יש לנו המעלה להיות קשורים עם מעלת הזמן עם שורש הזמנים שמקורו בקדש, היא השבת שהיא ראשית למקראי קודש היא התחלת מציאות הזמן.
הדבר נוסף שנזכר כאן זו זכות ירושלים שנאמר: "זֹאת יְרוּשָׁלִַם". המילה "זאת" נאמרה גם על התורה, גם על הברית וגם על ירושלים, לומר לנו שלפני שנכנסים אל המלך יש הכנה. המלך לא עומד ופותח למי שבא אל דלתו אלא המלכה היא זו שפותחת ומכניסה את הבאים פנימה.
כך גם לפני שנכנסים לקודש ישנה הכנה, ובמידה זו יבוא אהרן אל הקודש, במידת המלכות נכנסים בתחילה להיכל ואחר כך לקודש הקודשים. יש קדושת המקום, קדושת הזמנים וקדושת ישראל, קדושת המקום מראה את המיוחד בנו וזה מאפשר לנו את כרטיס הכניסה לקודש כיון שאנו שייכים למקומות ולזמנים הקדושים מתוך הקדושה שיש בנו. צריך תמיד לזכור שהכל מקורו בקודש. נשמת ישראל חצובה תחת כסא הכבוד ונאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א) בשביל ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית (על פי ויקרא רבה לו, ד). זאת אומרת שאנו שיכים למקור הקדושה ועם זה אנו נכנסים אל הקודש. להיכנס לקודש הקודשים זה תפקיד הכהן הגדול, ואנו ניגשים אל הקודש בעבודת ה' בתפילה. כשאדם מגיע לתפילת שמונה עשרה הוא כאילו נכנס לקודש הקודשים. ויש שלבי התקדמות לקראת זה, יש פסוקי דזמרה ואחר כך ברכות קריאת שמע, עולים ממדרגה למדרגה ונכנסים לפני ולפנים אל העמידה לפני ה'. במה אנו נכנסים? - "בזאת" בזה שאנו שייכים לכל דבר שבקדושה. וכאשר עושים את ההכנות הנכונות, גם התוצאות גדולות כמו שנאמר בפסוק: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג) וכך בתפילה שהיא כעין כניסה לקודש הקודשים. ואם לא עושים את ההכנות כמו שצריך תהיה התוצאה ההפוכה - "וְלֹא יָמוּת".

כל אדם הוא מנהיג

ממשיך המדרש:
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן" זה שאמר הכתוב: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו) ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר: אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. "עֵינַיִם רָמוֹת" (שם ו, יז) - "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו,ח), "לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי שם) – "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", (דברים יא יט), "וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי" (משלי שם) – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח), "לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן" (משלי שם יח) - "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (דברים ו, ו), "רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה" (משלי שם) - הוי רץ אחר מילה שהיא בין ברכים, "יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר" (משלי שם, יט) - "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'" (ישעיהו מג, יב), "וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים" (משלי שם) - "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו). ר' יוחנן פתר קריא בקברניטין, דאמר רבי יוחנן: לעולם יעשה אדם עצמו קברניט האיך יכול לעשות מצוה. (ויקרא רבה כא, ה)
קברניט הוא מנהיג הספינה. הוא חושב ומתכנן כיצד צריך לעבור את הים, הרי יש סערות וגלים ויש מכשולים וכל אדם צריך להיות מנהיג. יש מנהיג על עשרה ויש על חמישים ויש מנהיג על תרי"ג, תרי"ג אברי הגוף, כל אבר צריך לכוון אותו איך לפעול באופן הנכון. האדם מנהיג יחידה של שש מאות ושלושה עשר חיילים זו יחידה גדולה מאוד. ואדם צריך לתכנן איך יכול לעשות מצווה בצורה הכי טובה עם כל הכוחות והכוונות באופן השלם ביותר.

הציווי להיות קדושים
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) לשון זו כוללת גם ציווי, גם ברכה וגם הבטחה. זו מדרגה גדולה להיות קדושים וציווי זה נאמר לכל ישראל. ה"מסילת ישרים" שם את הקדושה במקום גבוה מאוד. בשיא העלייה. התורה מצווה את כל ישראל, זאת אומרת שזה אפשרי ושכל אחד מישראל יכול להיות איש קדוש. יש כמה דמויות במשך הדורות שנקראו קדושים רבי נקרא "רבנו הקדוש" הוא היה במדרגה מיחדת במינה. ה"אלשיך הקדוש", ה"אור החיים הקדוש".
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) הרב צבי יהודה היה אומר שדבקות בה' זו מדרגה מאוד גדולה וקשה להיות בחיים במדרגה זו, אולי אחרי החיים אפשר. ואם אפשר זה רק יחידי סגולה אבל לא כולם. וכן ודאי שאי אפשר להיות קדושים מיד זהו תהליך ארוך. והפסוק אומר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים" - בחיים, "כֻּלְּכֶם" – לא יוצאים מהכלל, "הַיּוֹם" - לא בעתיד הרחוק. זאת המציאות הפנימית שלנו וכל אחד מישראל צריך לדעת את מדרגתו, שהוא שייך למדרגת הקדושה והדבקות בריבונו של עולם. ובתוך הגודל הזה ישנם מדרגות.

בשם כל ישראל
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה כד, ז). מסביר ה"שפת אמת" אדם צריך לאהב את הבריות באופן כזה שכל מצווה שהוא עושה הוא כולל עצמו בתוך כלל ישראל. ויש לשאול: אם יש כלל גדול זאת אומרת שיש גם כלל קטן ומהו? שיש לעשות כל מצווה עם כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, עם כל עצמך יש לקבל עול מלכות שמים על כל אבר ואבר. אפשר לקבל עול מלכות שמים באופן כללי, ואפשר באופן מפורט שהעיניים יעשו מעכשיו את רצון ה', הידיים יעשו את רצון ה' וכך כל אבר ואבר. וכלל גדול הוא שעובד יחד עם כל הדור, ויש כלל עוד יותר גדול והוא "זה ספר תולדות אדם" (בראשית רבה שם) שאדם כולל עצמו עם כל הדורות כולם. עבודת ה' אינה עבודה פרטית, שאני עומד מול ריבונו של עולם, אלא עם ישראל עומד וכל אחד הוא חלק מהאומה כולה. ויש צורך להרגיש את היחד, וזה מה שאומרים "לשם יחוד... בשם כל ישראל" אבל לא מספיק לומר, יש צורך לחיות את זה. לא רק אני כולל את השני אלא גם הוא כולל אותי ויחד אנו מציאות אחת שמופיעה את אור ה' בעולם.

חגי האמונה
יום העצמאות הוא המשך והוא מעצים את חג הפסח. זה שאנו חוגגים בארץ ישראל את חג הפסח זה מעצים את ההכרה של יציאת מצרים. ענינו של פסח הוא: חג האמונה, וגם יום העצמאות, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) יסוד האמונה הוא לדעת שהקב"ה משגיח וטוב לכל. אמונה זה ביטחון, אמונה פירושה אמון, לדעת שיש לנו על מי להשען על אבינו שבשמים. כל אדם מאמין חייב להיות בוטח בזה שה' משגיח עליו כדי להיטיב לו. האמונה שכל מה שעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:) נוטעת באדם שמחה ואז הוא מאמין בעצמו הוא מרגיש חזק כיוון שיש לו משענת. הוא יודע שהקב"ה לא מונע ממנו שום דבר שצריך להיות לו. והקב"ה יעזור לו למלאות את תפקידו ויעודו בצורה השלמה ביותר. האדם הבוטח הוא בעל ביטחון עצמי כיוון שהוא מאמין שהקב"ה נותן לו את כל הכוחות. וכאשר אדם מאמין בעצמו יש לו האומץ לעשות להתקדם ולפעול. ואז הוא גם מאמין באחרים. הוא מאמין שה' ברא את כל הסביבה שלו לטובה, וזה יוצר מציאות חיים אחרת לגמרי. אין מריבות בין בני הזוג בין אחים. האמון בין בני הזוג הוא המשך לאמונה בריבונו של עולם. ואדם שאינו מאמין הוא מיואש, אין לו על מי להישען, חסר לו ביטחון, הוא דואג ולא סומך על אף אחד, לא סומך על עצמו, מבקר את עצמו ואת אחרים.

חיים בריאים של אמונה
נתבונן באוירה הכללית בה אנו נמצאים, לפני כמה חודשים עברנו תקופה של בחירות והייתה בה אוירה עכורה שכל אחד מחפש את חסרונות השני, מתגאה בחסרון של השני ונכנס לחייו הפרטים של השני. זו אווירה שהתקשורת יוצרת לנו לא רק בבחירות. "התקשורת עובדת לשם שמים", לבער את השחיתויות וגם ספק שחיתות, וכן לחדד את הדעות, אם אחד אמר משהו על השני צריך לשמוע מה השני אומר עליו והלוך וחזור וכך כל מחולקת צריך לפתח ולחדד ולהעצים, ונוצרת אוירה כללית שיש שחיתויות וקלקולים. אנשי התקשורת אומרים שאין להם ברירה, כאשר מפרסמים מעשים טובים על מישהו נכנסים כמה עשרות לקרוא ידיעה כזו, אך אם יש פרסום על ספק שחיתות של בעל שררה נכנסים אלפים, אם כן הציבור אשם לא התקשורת, לא החור הגנב אלא העכבר.
מציאות זו היא חולנית והיא יוצרת את הקלקולים, אנשים חושבים שהכול מקולקל ואין אפשרות לתקן. נתאר מצב שאין אמון בין מפקדי הצבא זו סכנה גדולה ואי אפשר לנצח. אם יש תחרות בין השב"כ למודיעין וכל אחד מסתיר מידע מהשני כדי להראות שהוא המצליח, אי אפשר לעבוד. אם אין ביטחון בשני כל החיים נעשים מורכבים. בעסק צריך כמה עורכי דין להבטיח שהשני לא מרמה אותי, צריך לעשות ועדות שיבדקו את מקבלי ההחלטות, וגם על הוועדות לא כל כך סומכים וצריך להשים גם עליהם שמירה שלא יהיו שחיתויות. כל זה נובע מחוסר אמונה, האמונה היא הדבק, כיון שה' אחד העולם הוא אחד. כאשר יש אמונה הכל מאוחד, אחד משלים את השני.
הרב בישראל ותחיתו (פרק כו) אומר שהאמונה מתפשטת על הכול, ואם אין אמון בין פועל ומעביד הפועל חושב שהמעביד מנצל אותו אז הוא לא עובד טוב, המעביד לא סומך על הפועל ומוריד לו ממשכורתו. אם היה אמון הפועל היה עושה את עבודתו באמונה והמעביד היה שמח. המעביד לא מסתכל רק על הכסף שהוא משיג אלא על התוצרת שהוא עושה, הוא רוצה את טובת הכלל וכיוון שיש לו כשרונות הוא הקים מפעל ליצור מזון אז הוא רוצה שהשירות יהיה הכי טוב הוא שמח לשרת את הציבור, ואם כן מגיע לו גם תמורה. הוא טוב לפועלים ולכן הפועלים עובדים יותר טוב וכך המפעל מצליח, אדם בא לעבוד לא רק להרויח כסף אלא מרגיש שותף ונהנה שמה שהוא מיצר בידיו מאות אנשים אוכלים. הכל מתחיל מבריאות של חיים יש יעד יש תוכן ואין חששות איך להינצל מהמושחתים ולהרוויח.
הפתרון מתחיל בבני התורה, אנו צריכים לעלות במדרגות האמונה ואחר כך זה יתפשט הלאה. אין להאשים את העולם ולומר זה המצב כל הציבור הוא כזה מה אפשר לעשות, הדבר בידינו. אנו אנשי אמונה אך יש בזה מדרגות, מדרגת האמונה השלמה היא שהאדם מאמין בריבונו של עולם ובוטח ורואה את הטוב באחרים, רואה הכול בעין טובה ושמח. כל שנה ושנה אנו מתחדשים בזה בחג הפסח.

מדרגת האמונה של הרב קוק
יש מאמינים חלקית. הם מאמינים ומתפללים אך לא את כל התפילות, הם מברכים אך לא את כל הברכות, שומרים שבת בגמישות. הם מרגישים את עצמם שייכים לאמונה אך לא מספק אותם רק עבודת ה' אלא הם צריכים תרבות נוספת. יש גם בזה הרבה מדרגות. יש בעלי אמונה שמרגישים שהם צריכים לשמור את אמונתם ולכן הם מתרחקים ממי שאינו שומר תורה ומצוות, שלא יושפעו מהם. הם מתרחקים גם מאלו שלא מתרחקים ממי שלא מתרחק, ממי שאינו שומר תורה ומצוות כי אם הם לא מתרחקים כנראה שהם גם לא בסדר... וכדי להיות בטוחים שלא יתקלקלו יש לבזות את אלו שלא מתרחקים כדי לא להתקרב אליהם. והם מסתגרים בתוך מסגרות של עצמם, וודאי שאין לסמוך על כשרויות של בד"צים אחרים, וכך יוצרים חומות רבו, וכן עדיף לדבר ביידיש כדי שיהיה ברור ההבדל בין שומרי התורה באמת לבין מי שאינו כזה....
ר' אברום שפירא היה מספר שישבו שני חסידים ודנו על מה העולם עומד? אין ספק שעל ישראל העולם עומד ולא על הגויים, ובתוך ישראל וודאי העולם עומד על שומרי התורה שהרי מי שאינו שומר תורה הורס את העולם. ובין שומרי התורה יש כמה סוגים וודאי שהעולם עומד על החסידים, והרי לא כל החסידים דומים, אז וודאי שהעולם עומד על חסידי גור, אך גם בין חסידי גור יש כל מיני רמות, והגיעו למסקנה שהעולם עומד על שניהם, ואמרו זה מה שאומר הפסוק: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כו, ז) שהרי מה אנו. יש מאמינים אחרים שאמונתם איתנה ואינם פוחדים שאמונתם תושפע מאחרים, הם בטוחים בה' ושמחים. הם יכולים לראות מעלות אצל אחרים, ואפילו אצל עוזבי תורה יש נקודות אור. ואם אפשר לעשות יחד אתם פעולות המקדשות את ה' הם יעשו בלא פחד. כואב להם שיש עוזבי תורה והם מנסים לשנות זאת לשפר ולחנך, אך לא מרגישים שיש צורך לעשות פעולות להישמר ולהתרחק.
המאמינים הקודמים שהזכרנו אומרים על אלו שהם פשרנים, שהם אומרים שבאו לקרב אך הם מתקרבים בעצמם לרחוקים, שהרי אי אפשר להיות קרוב לרחוקים ולהיות בסדר ולכן אלו פסולים. אך המאמינים הגדולים מבינים אותם. 'באמת, אתם אם לא תסתגרו אתם תתקלקלו, זה לא טוב שאתם מפחדים וחרדים אך זה המצב, וכשאין את החוזק והביטחון יש להתרחק שלא להתקלקל'. ויש מאמינים גדולים יותר. הכל תלוי בגודל אור האמונה. מי שאור האמונה קטן אצלו כאשר הוא רואה את כל הסביבה חשוכה הוא מפחד ממנה, הוא מפחד שהאור יחלש ויש צורך לשמור עליו. ומי שאצלו האור חזק הוא גם כן רואה חושך, והוא מפריע לו כיוון שהוא רוצה שהאור יהיה גדול יותר, אבל הוא לא מפחד והוא נלחם בחושך כדי לסלקו.
יש אנשים גדולים שאור ה' מאיר עליהם בחוזקה שהם מרגישים שהעולם לא יכול לקבל אור כזה גדול וצריך קצת חשכה, כמו שכאשר יש ליקוי חמה אנשים רוצים להסתכל על השמש אך אי אפשר להסתכל בעינים בלא דבר חוצץ המצמצם את האור. ואנשים גדולים אלו רואים איך האורה מתפשטת בעולם באורות גדולים מאד יותר מיכולתו של העולם לסבול והם רואים את האנשים שעושים את החושך שהם עוזרים למציאות שהאור לא יהיה כל כך גדול, הם מבינים שגם המקולקלים נצרכים כדי שהעולם לא יהרס בפני האור הגדול. זה היה הרב קוק וכך הוא כותב באורות התשובה. דבר זה קשה להבין, מי שלא רואה את האור הגדול לא יכול להבין, הוא חושב שאין כאלו אורות. קשה להבין שיש הצדקה לחושך וקלקולים, לתת אידיאולוגיה לזה?! אך מי שנמצא למעלה למעלה מסתכל כך. המשל לזה זה השמרים שהם הדבר המיותר מן היין אך בלעדיהם היין מתקלקל ולא מחזיק מעמד. וכך ברוחניות צריך את הפסולת שתשמר את הטוב. גם אנו לא מבינים זאת אך צריך לדעת שיש מדרגה כזו. אנו לא במדרגה זו ואסור לקפוץ אליה ולתת לגיטימציה לחושך ולקלקולים כל עוד אנו לא באור הזה. אנו צריכים להילחם בחושך אך באמונה ובטחון ברבונו של עולם ולראות את האור והטוב ויש מה לתקן (אורות התחייה, פרק מה).
ראיה לטווח ארוך
אנו מאמצים את דרכו של רבי עקיבא שרואה את רומי ושוחק, רואה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים ושוחק, זו מדרגה גדולה שהוא לא מסתכל על כאן ועכשיו. הוא מסתכל על רומי ואומר הנה כמה ה' מטיב להם אף על פי שהם מקולקלים, וכמה הוא ייטיב לעם ישראל שהם עם קרובו, כמה הוא ייטיב לצדיקים. הוא מסתכל בהתבוננות ארוכת טווח והוא יודע שה' מטיב לצדיקים, וגם למקולקלים שעושים מעט טוב - מגיע שכר, ואם הם מקבלים שכר עם ישראל על אחת כמה וכמה "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא). הוא מסתכל על חורבן הבית ומבין שיהיה בנין גדול יותר וכדי לבנות בית גדול צריך להרוס את הבית הקטן, זה לא נעים בשעת ההריסה. לפעמים הורסים בנין של שש קומות ואדם אומר: לא חבל - אך במקומו יבנו בניין של שלושים קומות.
רבי עקיבא וחבריו ראו את החורבן. חבריו בוכים ורבי עקיבא אומר: כאן יבנה בנין גדול כהנה וכהנה מהבית החרב. בגשמיות כולם מבינים זאת, אך ברוחניות שואלים: למה להרוס? מדוע לא לבנות אחד על השני, מדוע צריך את הירידה לצורך עליה? אלא שכדי לבנות בית גדול צריך להרוס ולעשות יסודות עמוקים, וכך גם ברוחניות ישנם בנינים רוחניים ולפני הבניין יש העדר. כואב הלב לראות את ההרס אך כאשר מתבוננים במבט ארוך מבינים שאי אפשר בלי זה ואז המבט הוא אופטימי. שנזכה להגדיל את האמונה את הראיה לראות את טוב ה' לבטוח בקב"ה ולהאיר את האור.




^ 1.. שנת תשע"ה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il