ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סדר חזרת הש"ץ | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה תפילת העמידה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

סדר חזרת הש"ץ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

תקנת חזרת הש"ץ
תקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא. תקנו חכמים, שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש"ץ ויענו אמן אחר הברכות. וכיוון שתקנו חכמים לומר את חזרת הש"ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל בכוחות עצמם. וגם אחר שהותר לכתוב תורה שבעל פה, ובכלל זה את נוסח התפילה, והסידורים נעשו נפוצים, וכמעט שאין מניין שיש בו אדם הזקוק לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, בכל זאת תקנת חכמים לא זזה ממקומה. שכך הוא הכלל, שאחר שתקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע קכד, ג, עפ"י תשובת הרמב"ם). ועוד שתקנו חכמים לומר בחזרת הש"ץ - קדושה וברכת כהנים, ואם לא יאמרו חזרת הש"ץ יתבטלו (טור).

על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, שהוא כדי להוציא את מי שאינו בקיא, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן גם היום, כשאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש"ץ, יש צורך לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. וזכות גדולה היא לענות אמן על חזרת הש"ץ, ואפילו ללמוד תורה אסור באותה שעה (ע' כה"ח קכד, ב, טז). ומעלתה של חזרת הש"ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, ולכן אע"פ שהיא תפילת עמידה, שעניינה עמוק ועליון, מותר לאומרה בקול רם, כי מרוב מעלתה הגבוהה, אין חשש שהקליפות יתאחזו בה. והשומעים צריכים להזהר שלא יפגמו בה על ידי דיבורים. ואמרו על המפטפט בחזרת הש"ץ, "שהוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו" (שו"ע קכד, ז).

מי יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ
שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ומי שיודע להתפלל בעזרת סידור, והגיע למקום שאין בו סידור, יכול באותה שעה לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיו שם עשרה, מפני שרק במניין תקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש"ץ.

אף שהיודע להתפלל אינו רשאי לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן, אם התפלל ושכח לומר דבר שמעכב את התפילה, כגון ששכח לומר "יעלה ויבוא" בראש חודש וחול המועד, שעל פי הדין לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל, מכל מקום כיוון שכבר התפלל וביקש רחמים על עצמו, אם ירצה יוכל לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן (שו"ע קכד, י) 1 .

כאשר אדם מכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, עליו לעמוד כדרך שעומדים בתפילה ברגליים צמודות, ובסוף התפילה, יפסע לאחריו שלוש פסיעות (שו"ע קכד, א). ויענה אמן אחר ברכות הש"ץ, וכן יענה לקדושה. אבל "ברוך הוא וברוך שמו" לא יענה, וגם ב'מודים' ישמע את החזן ולא יאמר "מודים דרבנן" (שו"ע קכד, ו, מ"ב ג). ויזהר שלא להפסיק בדיבור, ואפילו אם ישמע מניין אחר שאומר קדיש - לא יענה. וצריך החזן להקפיד לומר את כל התפילה בקול רם, שכך דינה של חזרת הש"ץ, שתאמר כולה בקול רם. ויש חזנים שטועים ואומרים חלק מברכת 'מודים' בלחש, ומלבד שאינם מקיימים את חזרת הש"ץ במילואה, יש לחוש שאם יהיה שם אדם שירצה לצאת ידי חובתו, כיוון שלא ישמע את כל התפילה מהחזן - לא יצא ידי חובתו (מ"ב קכד, מא).

הנהגת השומעים

ידקדק השומע לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ, ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". וצריך לענות אמן במלוא כובד הראש. ויכוון באמירת אמן, שאמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת "חונן הדעת", יכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי ויחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה). ולא יחטוף את האמן, לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ולא יקטוף את האמן, להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (ע' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).

עניית אמן מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכשהאמונה פגומה, גם החיים שהוא משפיע לנו נפגמים. ואמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן - מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א). ויענה אמן בקול נעים, ולא יגביה את קולו יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). ולא יקצר באמירת אמן, אלא יאריך בה מעט, כשיעור שיוכל לומר "א-ל מלך נאמן". ומנגד, לא יאריך יותר מדי. ואם יש שם אנשים שמאריכים בעניית אמן, אין החזן צריך להמתין להם, ואחר שרוב הקהל סיימו לענות אמן, יכול להמשיך לברכה הבאה. אבל בברכות שהחזן מוציא בהן את השומעים ידי חובתם, כגון לפני תקיעת שופר, צריך המברך להמתין עד שכולם יסיימו לענות אמן, כדי שגם המאריכים יוכלו לשמוע את הברכה הבאה (שו"ע קכד, ח-ט, מ"ב לח). נהגו גדולי הראשונים לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שהתפלל בלחש, אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, נוהגים שלא לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה - יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא; כה"ח כו) 2 .

טוב להדר לעמוד בחזרת הש"ץ, מפני שגם השומעים שאינם יוצאים ידי חובתם בשמיעת חזרת הש"ץ, נחשבים לשותפים במידה מסוימת בחזרת הש"ץ, ויש להם מעלה כמי שמתפללים תפילה נוספת, ולכן טוב שיעמדו כדין תפילת עמידה. אבל אין זה חובה, והרוצה לשבת רשאי (מ"ב קכד, כ; כה"ח כד).

האם חובה שיהיו תשעה עונים לחזרת הש"ץ
כשהחזן אומר את חזרת הש"ץ, צריך כל אחד ואחד מהקהל לשתוק ולכוון לשמוע את ברכות החזן ולענות אחריהן אמן. וכבר למדנו שיש אומרים שאסור לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אמן על ברכותיו, ויש אומרים שאם מקצת מחברי המניין עומדים עדיין בתפילה, אע"פ שאינם יכולים לענות אמן, מצטרפים למניין.

לכתחילה, נוהגים להחמיר שלא יתחיל החזן בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אחריו אמן. ובשעת הדחק, כאשר יש שם אנשים שממהרים לסיים את התפילה, ונראה שזה המאריך אינו עומד לסיים את תפילתו, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתחיל בחזרת הש"ץ כשרק שמונה סיימו תפילתם. וכשגם זה לא יועיל, מפני שיש שם כמה שמאריכים בתפילתם, אם השעה דחוקה מאוד, אפשר להקל ולהתחיל את חזרת הש"ץ כאשר רק חמישה סיימו את תפילתם, שביחד עם החזן הם רוב מניין. וכדי לצאת מהספק, בשעה שנאלצים להתחיל בחזרת הש"ץ כשאין עדיין תשעה עונים, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל בנדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה. וכן מי שהוא שליח ציבור במקום שרבים רגילים לפטפט בו, עד שיש ספק אם יהיו שם תשעה שיענו אמן על ברכותיו, יתנה בליבו לפני התפילה, שאם לא יהיו תשעה שיענו אחריו אמן והדין כסוברים שחייבים תשעה, הרי שתפילתו תהיה תפילת נדבה. וכדי שלא להכנס לספקות הללו, צריך כל אדם השומע את חזרת הש"ץ לחשוב כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכות החזן ויענה אחריהן אמן (שו"ע קכד, ד) 3 .

מתי אין אומרים חזרת הש"ץ
כשאין זמן להתפלל תחילה בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, כגון שמספר אנשים מוכרחים לצאת לעבודה ובלעדיהם אין מניין. כדי שתפילתם תהיה במניין, יתפללו כולם ביחד בלחש, וכדי שלא להפסיד קדושה, יתחיל החזן לומר בקול את שלוש הברכות הראשונות, ויענו אחריו קדושה, ומתחילת ברכת "אתה חונן" יתפלל בלחש (רמ"א קכד, ב). וכן במניין מצומצם, שחלקם מאריכים מאוד בתפילתם, ולחבריהם קשה להמתין עד שיסיימו, מפני שהם ממהרים לצאת לדרכם, מותר להם לוותר על חזרת הש"ץ, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי שיאמרו קדושה. ואמנם למדנו שבשעת הדחק אפשר לומר חזרת הש"ץ כאשר חלק מהתשעה עדיין עומדים בתפילתם, מכל מקום לכתחילה יתכן שעדיף שלא להכנס לספק זה, ומוטב שיוותרו על חזרת הש"ץ. כשיש מניין שחבריו רגילים לפטפט בתפילה, עד שישנו חשש שלא יהיו שם תשעה שיענו אמן אחר החזן, יש מקום לשקול אם לבטל את חזרת הש"ץ, שאולי מוטב לוותר על חזרת הש"ץ כדי למעט את חילול ה' שנגרם עקב הדיבורים בחזרת הש"ץ. והמנהג הרווח שלא לבטל את חזרת הש"ץ במקום שרגילים לפטפט בתפילה ובכל הדינים האלה צריך רב המקום לפסוק 4 .

כאשר החזן מתחיל את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ישנם שני מנהגים מתי הציבור יתחיל להתפלל. יש נוהגים להתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן את ברכת 'הא-ל הקדוש' (מ"ב קכד, ח). ויש נוהגים להתחיל להתפלל עם החזן (כה"ח קכד, י). ונראה להמליץ שבתפילת שחרית יתחילו להתפלל עם החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובתפילת מנחה, מי שרגיל להאריך בתפילתו, טוב שיתחיל להתפלל עם החזן, כדי שיוכל לסיים את התפילה ולענות על הקדיש שאחריה. והרגיל לקצר, טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש' 5 . כשמוותרים על חזרת הש"ץ בתפילת שחרית ויש שם כהנים, כדי שלא להפסיד את ברכת כהנים, מוטב שהכהנים יטלו את ידיהם לפני התפילה, ויעמדו להתפלל במקום שהם רגילים לשאת כפיים, וכשיגיע החזן לברכת "רצה", יתחיל שוב להתפלל בקול, וכך יוכלו הכהנים לברך את ישראל אחר סיום ברכת "מודים". ומי שנמצא באותו מקום בתפילת לחש, יענה אחריהם אמן (ע' מ"ב קכח, עא).

קדושה
בברכה השלישית אומרים קדושה. ועיקר הקדושה בעניית הפסוקים: "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו", ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". בתחילה נהגו שהחזן היה אומר לבדו את קטעי הקישור, והקהל היו עונים את הפסוקים "קדוש" "ברוך" ו"ימלוך" (שו"ע קכה, א). וכיום נוהגים על פי האר"י ז"ל, שגם הקהל אומר את קטעי הקישור, ואח"כ החזן אומרם בקול רם, והקהל עונה אחריו את פסוקי הקדושה (מ"ב קכה, ב, כה"ח ב). נחלקו הפוסקים האם גם פסוק "ימלוך" נחשב כחלק מהקדושה, או שהוא נחשב כאחד מקטעי הקישור של החזן. והיוצא מזה להלכה, שאם הוא חלק מהקדושה, הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, ושמע קדושה, יענה גם "ימלוך"; ואם אינו נחשב לעיקר הקדושה, יענה רק פסוקי "קדוש" ו"ברוך" 6 . בסך הכל אומרים בתפילת שחרית שלוש פעמים קדושה: בברכת יוצר אור, בחזרת הש"ץ, ובפרק "ובא לציון". אלא שנחלקו הפוסקים אם על הפעמיים הנוספות חלים דיני קדושה, והאם צריך לאומרם במניין. ולמעשה נפסק שמותר לאומרן ביחיד, וכדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמרם בניגון של טעמים, כקורא בתורה (ועיין עוד: טז, ד; כג, ב), אבל קדושה שבחזרת הש"ץ היא עיקר קדושה, ואין אומרים אותה בלא מניין.

טוב לעמוד בקדושה ברגליים צמודות, מפני שאנו אומרים קדושה זו כעין המלאכים שרגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (שו"ע קכה, ב). יש מהדרים להשאר ברגליים צמודות עד לסיום ברכת הא-ל הקדוש (א"ר קכה, ו). אבל אין בזה חיוב, וכן נוהגים רבים מגדולי ישראל שלא להקפיד על כך. נוהגים להגביה מעט את העקבים בעת אמירת "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך" ו"ימלוך", ולשאת את העיניים כלפי מעלה כשהן עצומות, לבטא בזה רצון להתעלות ולהתנשא כלפי מעלה, והמקור לכך מהמדרש (ב"י ורמ"א קכה, ב, מ"ב ו, כה"ח סעיפים: ב, ט).

מתי יאמר החזן את פסוקי הקדושה
החזן צריך לומר את פסוקי "קדוש" "ברוך" ו"ימלוך" יחד עם הקהל, כדי לאומרם יחד עם עשרה מישראל. ויאמרם בקול רם, שאם יהיה שם מי שעומד באמצע התפילה, יוכל לשומעו ויצא בזה ידי קדושה, ששומע כעונה (שו"ע קד, ז). ואחר שיאמר את הפסוקים ישתוק מעט, כדי שרוב הקהל יסיימו לומר את קטעי הקישור, ואז הוא יאמרם בקול רם. אם קולו של החזן אינו חזק מספיק כדי להשמיע את קולו בתוך הקהל, ימתין מעט עד שרוב הציבור יסיימו את אמירת הפסוק וקול אמירתם יחלש מעט, ואז יתחיל לומר את הפסוק. וכך מצד אחד יוכלו כולם לשומעו, ומאידך כיוון שעדיין ישנם מתפללים שלא סיימו לומר את פסוק הקדושה, נמצא שהוא אומרו עמהם במניין. אם הציבור גדול כל כך, עד שרק לאחר שכל הציבור יסיים לומר את הפסוק יוכל החזן להשמיע את קולו, יש דעות כיצד ינהג. יש אומרים שהעיקר שיאמר את פסוקי הקדושה יחד עם הציבור, וישתדל שישמעוהו לפחות עשרה אנשים. ויש אומרים שהעיקר שכולם יוכלו לשומעו, ואין לחוש שלא יאמרם עם עשרה, מפני שהוא החזן, וכשיש שם מניין ששומעים אותו הרי הוא נחשב כאומרם במניין, ולכן ימתין עד שיוכל להשמיע את קולו לכולם. ולכל מנהג יש מקום בהלכה 7 .

מודים דרבנן ועוד דינים
כשיגיע החזן למודים, שוחים כל הקהל עימו, ואומרים 'מודים-דרבנן', שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א). וכל הקהל כורע ב'מודים-דרבנן'. וכריעה זו כדין הכריעה ב'מודים' (מ"ב קכז, ב, כה"ח א; ע' לעיל יז, ו). יש אומרים שצריך לשחות גם בסיום אמירת 'מודים-דרבנן', ויש אומרים שראוי לומר את כל 'מודים-דרבנן' בשחייה. והמנהג הרווח לשחות רק בתחילת 'מודים-דרבנן', וכן המנהג לפי האר"י (ע' שו"ע ורמ"א קכז, א; כה"ח י). בתפילה שהיה ראוי לומר בה ברכת כהנים, כתפילת שחרית, מוסף ומנחה של תעניות, אם אין שם כהנים החזן אומר תפילה קצרה במקום ברכת כהנים, והקהל עונים אחריו "כן יהי רצון". ישנם שני נוסחים לברכת השלום, 'שים-שלום' ו'שלום-רב'. לנוסח ספרד על פי האר"י, בכל התפילות אומרים 'שים-שלום'. ולמנהג אשכנז, בתפילה שראוי לומר בה ברכת כהנים, אומרים 'שים-שלום', וכשאין ראוי לומר בה ברכת כהנים, אומרים 'שלום-רב'. ואם החליף בטעות - יצא ידי חובה בשני הנוסחים (רמ"א קכז, ב, מ"ב יג, כה"ח כד) 8 .

אם החזן התבלבל עד שאינו יכול להמשיך בתפילתו, ממתינים לו כדי לראות אם יתעשת, ואם לא הצליח להמשיך, מעמידים חזן אחר תחתיו. אם הדבר ארע באחת מן הברכות האמצעיות, החזן השני יתחיל מתחילת אותה הברכה. ואם באמצע שלוש הברכות הראשונות או האחרונות, יחזור לתחילת אותן שלוש ברכות (שו"ע קכו, א-ב) 9 .

האם אפשר להשלים חזרת הש"ץ
עשרה שהתפללו כל אחד לבדו, ונתאספו אח"כ למקום אחד, הואיל וכל אחד ואחד מהם התפלל ביחידות, אין להם מעמד של מניין, ואינם יכולים לומר את חזרת הש"ץ (רדב"ז, מ"ב סט, א; כה"ח א. ו'ברכו' משלימים למאחרים בסוף התפילה, כמבואר בהמשך כג, ט). אבל אם היה ביניהם אחד שעדיין לא התפלל, אחר ברכת ישתבח" יאמר חצי קדיש ו"ברכו". וכשיגיע לתפילת עמידה, יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ויאמרו עימו קדושה. וכך יוכלו כולם לשמוע קדיש, ברכו וקדושה. וזהו דין "פורס על שמע". וכן דין יחיד שאיחר לתפילה, אם יש שם תשעה שמוכנים לענות אחריו, כשיגיע ל"ישתבח" יאמר קדיש ו"ברכו", וכשיגיע לתפילת עמידה, יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם וירוויח את אמירת הקדושה 10 .

אם התאספו ששה להתפלל, והצטרפו אליהם עוד ארבעה שכבר התפללו, יכול החזן לומר את כל סדר התפילה, שהואיל ויש שם עשרה יהודים ובתוכם רוב מניין שעדיין לא התפלל, יש להם דין מניין 11 . אבל אם הם רק חמישה שלא התפללו, דינם כדין יחיד, שכשיגיעו ל"ישתבח" יאמרו קדיש ו"ברכו", וכשיגיעו לתפילת עמידה, אחד מהם יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם ויאמרו קדושה (עיין באו"ה סט ד"ה 'אומר').


^ 1. אמנם למ"ב קכד, מ, יותר טוב שיחזור להתפלל בעצמו, שעל ידי כך יכוון יותר.
לעניין תשלומי שחרית, מוסכם על רוה"פ שאין לצאת בחזרת הש"ץ, ולעניין תשלומי ערבית נחלקו.
^ 2. אמנם לח"א ולשו"ע הרב קכד, ב, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא, וכ"כ באג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח. מנגד לרב רקח (לוב) צריך לענות "ברוך הוא ברוך שמו".
^ 3. מחלוקת האחרונים האם צריך תשעה עונים בחזרת הש"ץ נתבארה בשו"ע או"ח נה, ו-ח, וקכד, ד, ובמפרשים. וסוכמה לעיל בהלכות המניין ב, ז. לכתחילה מחמירים כדעת הגר"ז והבן איש חי, ובשעת הדחק אפשר להקל, שכן דעת רוב הפוסקים. וכ"כ בציץ אליעזר יב, ט, וילקוט יוסף ח"א עמודים רפז-רצא. ואף כשמצרפים מי שעומד בתפילה, נחלקו אם עד ארבעה מצרפים או רק אחד, כמובא במ"ב נה, לב. והעצה להתנות מובאת במ"ב קכד, יט.
^ 4. הרדב"ז (סי' אלף קסה) כתב שהרמב"ם ביטל התפילה בלחש מפני המפטפטים בחזרת הש"ץ, והורה שהחזן יאמר את התפילה בקול רם, והבקיאים יתפללו עימו בלחש. אמנם לכתחילה כמובן ראוי להתפלל פעמיים כתקנת חכמים. ועיין בשארית יוסף ח"ג ע' קיז, וביחו"ד ג, טז, שסיכם החיוב לומר חזרת הש"ץ, וסיכם שאם יש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן, עדיף שלא לומר חזרת הש"ץ.
^ 5. בפשטות מנהג אשכנזים שהקהל מתחיל אחר ברכת 'הא-ל הקדוש', ולמנהג ספרדים מתחיל עם החזן. ויסוד ההבדל נעוץ ביחס לברכת 'הא-ל הקדוש', שנחלקו הפוסקים אם הלכה כירושלמי הסובר שיש מעלה מיוחדת בעניית אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע-תפילה', שלדעת הרמ"א עונים עליהם אמן באמצע ברכות ק"ש, ולשו"ע דינם כשאר הברכות שאין עונים עליהם אמן באמצע ברכות ק"ש, כמובא בשו"ע סו, ג. ולכן למ"ב יתחיל אחר ברכת 'הא-ל הקדוש', כדי שיענה עליה אמן, ולמנהג ספרדים אין בזה עניין. וכן מבואר בשו"ע קט, א. ועיין בילקוט יוסף ח"א ע' רפ-רפא.
ואע"פ כן כתבתי דרך אחת לספרדים ואשכנזים, משום שבשחרית מכמה טעמים יש סברה שגם האשכנזים יתחילו עם החזן, א) לכתחילה יש מקום לחוש לדעת השו"ע שלא לענות אמן על 'הא-ל הקדוש' באמצע ברכות ק"ש, ואם יתחיל להתפלל עם החזן יצא מהספק. ב) מצד התפילה במניין, יש מעלה שכל העשרה יתחילו להתפלל ביחד (כמבואר פרק ב, הערה 2). ג) יותר קל לענות על קדושה אחר ברכת "מחיה המתים" מאשר באמצע ברכת "אמת ויציב". ד) אולי תפילתו עם החזן במניין תחשב לו במקום עניית אמן (וע' מ"ב קט, יג-יד). ובמנחה, יותר קל להמליץ לאשכנזים הרגילים להאריך, שיתחילו עם החזן, שעל ידי כך יזכו לענות על קדיש שאחר התפילה, שבודאי אין מעלתו פחותה ממעלת אמן של 'הא-ל הקדוש'. ולמקצרים, גם על פי מנהג ספרד טוב שיתחילו אחר 'הא-ל הקדוש', כדי שיזכו לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, ובכללן 'הא-ל הקדוש' שי"א שיש בו מעלה מיוחדת. ועוד, שלא יהיו בטלים אחר שיסיימו את תפילתם.
^ 6. במ"ב קכה, א, הזכיר את שתי הדעות, ובסימן סו, יז, כתב למעשה שלא יענה "ימלוך" באמצע ברכות ק"ש, שכך דעת רוב האחרונים, וכן פסק ביחו"ד ו, ג. וכן הדין בתחנונים שאחר התפילה (אלוקי נצור) כמבואר במ"ב קכב, ד. אמנם בערוה"ש סו, ו, כתב, שאין בזה הכרעה ויכול לעשות כרצונו. ובכה"ח סו, יח, אחר שהביא אחרונים רבים שסוברים ש"ימלוך" אינו מעיקר הקדושה, כתב שהעיקר כפי שמשמע משער הכוונות, שגם "ימלוך" חלק מהקדושה, וכ"כ בסי' קכב, א; קכד, טו"ב. ונ"מ גם למי שעומד באמצע שמונה עשרה, האם ישתוק גם ב"ימלוך", עיין ערוה"ש קד, יג. ובאש"י לב, הערה נא.
^ 7. כתב בבאו"ה קכה ד"ה 'אלא', שאם החזן מתחיל את הפסוק לפני שהציבור גמר לאומרו, נחשב כאומרו במניין. אבל אם גם אז לא ישמעוהו, הסתפק אם החזן יוכל לומר את הפסוקים אחר שהקהל יסיימו, שאולי מפני שהוא אומרו כדי להוציא את השומעים ידי חובתם, אינו צריך לאומרם עם עשרה, ודי שעשרה ישמעו אותו. ולא הכריע. ובשו"ת דברי יוסף יג, כתב שהחזן יאמר עם הקהל. ובשו"ת בית יהודה ח"ב ג', כתב שאין קפידא שהחזן יאמר את הפסוקים עם הקהל, וכך משמע משו"ת אג"מ או"ח ג, ד. ועיין בשארית יוסף ח"ג ע' קלו, ובאש"י כד, כה, ובהערות.
כאשר אדם עומד בתפילה והפסיק בשתיקה כדי לשמוע מהחזן את הקדושה, כמבואר בשו"ע קד, ז, ואינו מצליח לשומעו, כתב בלבושי מרדכי ח"א יז, שיכוון לשמוע אחד מהקהל. ורבים סוברים שכיוון שהעונים מהקהל אינם מכוונים להוציאו, אינו מועיל, ולכן אם אינו שומע את החזן, מוטב שימשיך בתפילתו. וכ"כ בכה"ח קד, לו, וכן משמע מאג"מ שם.
^ 8. כתב בבאו"ה קכז, ב, ד"ה 'אבל', שאם נזכר בשחרית באמצע הברכה שהתחיל לומר "שלום רב", כל זמן שלא סיים את הברכה יחזור ויתקן, מפני שנוסח "שלום רב" קצר וחסרים בו דברים שאומרים ב"שים שלום". אבל אם טעה ואמר בלילה "שים שלום" ונזכר באמצע, אינו צריך לחזור ולתקן, מפני שהוא כולל את נוסח "שלום רב". ולנוסח רוב החסידים, אומרים בכל יום במנחה "שים שלום", וכפי הנראה הוא מפני שבתעניות אומרים ברכת כהנים במנחה, הרי שבלא החשש של שכרות כל מנחה מתאימה לברכת כהנים, ולכן ראוי לומר בה "שים שלום".
^ 9. כתב בשו"ע קכו, ג, חזן ששכח לומר בחזרת הש"ץ "יעלה ויבוא" בראש חודש או בחול המועד, אף שהיחיד צריך לחזור עקב טעות זו, מ"מ החזן ששכח לאומרו בחזרת הש"ץ לא יחזור, הואיל ואח"כ בתפילת מוסף יזכירו עניינו של היום, ולכן מפני טרחא דציבורא לא הטריחום לחזור על חזרת הש"ץ. אבל אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לרצה כדי להשלים "יעלה ויבוא", שאין בחזרה זו טרחא רבה. וחזן שטעה בתפילת הלחש שלו, אינו צריך לחזור, מפני שהוא יוצא ידי חובתו בחזרת הש"ץ (שו"ע קכו, ד).
^ 10. יש אומרים שיחיד זה שהציבור מסכים לענות אחריו, כשיסיים תחנון יאמר חצי קדיש, וכשיסיים ובא לציון יאמר קדיש תתקבל. וכ"כ בכה"ח נו, לז, ואש"י לד, ד. ובהגהות איש מצליח לסימן סט כתב, שי"א שרק על שלושה שלא התפללו יאמרו קדיש תתקבל, וי"א שרק על ששה יאמרוהו, ונהרא נהרא ופשטיה. ע"כ. וכמדומה שהמנהג לומר הקדישים שאחר התפילה רק עבור ששה שלא התפללו.
מצד הדין אם זה שעדיין לא התפלל אינו יכול להתפלל בקול, יכול אחר להיות חזן עבורו, ולומר בשבילו קדיש וברכו, ולהתחיל בקול שלוש ברכות של עמידה, ואח"כ אותו חזן ימשיך עד סוף התפילה בלחש (עיין רמ"א סט, ומ"ב יז).
^ 11. אם היו ששה והתחילו להתפלל עמידה בתקווה שבינתיים יגיעו לשם ארבעה יהודים, ואכן כשסיימו את תפילת הלחש הגיעו ארבעה שכבר התפללו והיו מוכנים להשלים להם מניין. אפשר לומר לפי הרדב"ז, שהואיל ובעת שהתפללו בלחש לא היו מניין, אינם יכולים לומר חזרת הש"ץ. ורבים סוברים, שכיוון שהתאספו כדי להתפלל במניין, וקיוו שישלימו להם מניין, ואף היו רוב מניין - יכולים לומר חזרת הש"ץ. וכ"כ בהר צבי או"ח א, נא. וכ"כ בשארית יוסף ח"ב ע' קץ.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il