ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מדיני קריאת התורה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה המשך תפילת שחרית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

מדיני קריאת התורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.


הקורא
קוראים בתורה בטעמים, היינו במנגינה המטעימה את משמעות הקריאה. וכיוון שטעמי המקרא אינם כתובים בספר התורה, צריך הקורא ללמוד בעל פה את הטעמים המלווים את הקריאה. אם אין שם מי שלמד את הקריאה בטעמים, יכול אחד להסתכל בחומש שמודפסים בו טעמי המקרא, וללחוש אותם לקורא, וכך הקורא יוכל לקרוא בתורה בטעמים (מ"ב קמב, ח). ואם אין שם מי שיכול לקרוא בטעמים, אפשר בדיעבד לצאת ידי מצוות הקריאה בתורה בלא טעמים (שו"ע קמב, ב).

צריך לדקדק בקריאת התורה, ואם הקורא טעה בכתיב באופן שמשמעות המילה השתנתה, עליו לחזור ולקוראה כהלכתה. ועל טעות שאינה משנה את המשמעות, אין צריך לחזור. 1

בתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ולשם כך היו כולם מכינים את הקריאה בתורה, או שהגבאי היה מתכנן מראש את סדר העליות, ומודיע על כך לכל העולים, כדי שיוכלו להכין את עלייתם. וכך נוהגים כיום עולי תימן.

אולם כבר מתקופת הראשונים נהגו ברוב הקהילות למנות 'בעל-קורא' שיהיה קורא בתורה עבור כולם. העולה מברך על הקריאה לפניה ואחריה, והחזן קורא עבורו בתורה. וזאת כדי שלא להעליב את אלו שאינם יודעים לקרוא בתורה (ר"ן), וגם כדי שלא להעליב את אלו שחושבים שהם יודעים אבל באמת אינם קוראים כראוי, ואם הגבאי ימנע מלהעלותם יפגעו (רא"ש). (ע' שו"ע קלט, א-ב; פניני הלכה ח"ב ע' 277).

העולה וברכות התורה
למרות שכל אדם מברך בבוקר את ברכות התורה, קבעו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב לפני הקריאה ולאחריה את ברכות התורה. וזאת כדי לקבוע בלב העולה והשומעים את מקורה האלוקי של התורה.

מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון ברכו. העולה הראשון ברך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, וכל שאר העולים היו עולים ללא ברכה. והעולה האחרון היה מברך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה.

לאחר זמן תקנו חכמים שכל עולה ועולה, יברך גם בתחילה וגם בסוף. וטעם התקנה, מפני היוצאים והנכנסים. שחששו חכמים שמא אדם יכנס באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את העולה הראשון כשהוא מברך בתחילה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה. ולכן תקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. ועוד חששו שמא אדם יצא באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך ברכה בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה. ולכן תקנו שכל עולה יברך ברכה בסיום קריאתו (מגילה כא, ב). מכאן אפשר ללמוד עד כמה חשובה ברכת התורה, שתקנו חכמים שכל עולה יברך בתחילה ובסוף, כדי שלא יהיה אדם אחד מישראל שיחשוב שמא לא ברכו לפני הקריאה או אחריה (ועיין לעיל י, א).

במשך הקריאה צריך העולה לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה, שהואיל והוא זה שברך על התורה, אם לא יקרא בעצמו, יש חשש שברכותיו לבטלה (שו"ע או"ח קמא, ב).

בשעת הדחק, מעלים לתורה גם מי שאינו יודע כלל לקרוא או שהוא עיוור. ואף שדעת השולחן ערוך (קלט, ג), שאין לקרוא לתורה את מי שאינו מסוגל לקרוא אחר בעל הקורא את המילים מתוך הכתב. מכל מקום הרמ"א פסק כדעת המקילים, ואף בקהילות הספרדים נהגו בשעת הדחק להקל בזה (ע' כה"ח קלה, טז; ילקוט יוסף ח"ג קלט, ד).

סדר העולים

תקנו חכמים שבעלייה הראשונה יכבדו כהן, בשניה לוי ובשלישית ישראל. וטעם תקנתם: "מפני דרכי שלום", שלא יבואו לריב על הכיבוד שבעלייה הראשונה. ואף שתקנתם נקבעה לשבתות, שאז מתאספים רבים לבית הכנסת, ויש יותר חשש שיווצר מתח סביב העליות (גיטין נט, ב), מכל מקום כתבו הראשונים שכך צריך לנהוג גם בימי שני וחמישי, וכך נפסק להלכה (שו"ע קלה, ג).

ואם הכהן שווה במדרגתו לישראל, גם בלא תקנת חכמים היה צריך להקדימו, שנאמר לגבי הכהן "וקדשתו" (ויקרא כא, ח), אלא שהתקנה נועדה לקבוע שלעניין סדר העליות לתורה אפילו אם הישראל גדול בתורה יותר מהכהן, בכל זאת יקדימו את הכהן מפני דרכי שלום. אבל אם הכהן הוא עם הארץ והישראל תלמיד חכם, נחלקו הראשונים בדינו. לדעת הרשב"א, צריך לקרוא לעלייה הראשונה את הישראל שהוא תלמיד חכם. ולדעת רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון ועוד כמה ראשונים, אפילו אם הכהן הוא עם הארץ, בכל זאת לעניין עלייה לתורה יש להקדימו לתלמיד חכם הישראל. וכך נוהגים למעשה (שו"ע קלה, ד).

לעיתים מתעורר צורך גדול להוסיף עלייה, כגון שביום שני הגיעו לבית הכנסת שני חתנים ישראלים, ומאחר שהעלייה הראשונה והשניה תפוסות על ידי כהן ולוי, יוצא שאם לא נוסיף עוד עלייה, יקופח אחד החתנים ולא יוכלו לכבדו בעלייה לתורה. ואמנם לדעת הרמ"א, מותר לצורך זה להוסיף עוד עלייה, אולם למעשה נפסק שאסור להוסיף על שלושת העולים (שו"ע קלה, א; מ"ב ג). והעצה היא, לבקש מהכהן לצאת מבית הכנסת בעת שיקראו לעלייה הראשונה, וכיוון שלא יהיה שם כהן, יעלו ישראל לעלייה הראשונה, וכך יוכלו להעלות את שני החתנים (ע' יבי"א ח"ו כג).

התנהגות הציבור בעת הקריאה בתורה
אסור לצאת מבית הכנסת משעת תחילת הקריאה בתורה ועד סופה. וגם למי שכבר שמע את קריאת התורה אסור לצאת. ואם יצא הרי הוא פוגע בכבוד התורה, ועליו נאמר (ישעיהו א, כח): "ועוזבי ה' יכלו". ומי שמוכרח לצאת, כגון שההסעה שלו עומדת לצאת, ואם ימתין לסיום הקריאה יפסיד את הנסיעה, רשאי לצאת בין קריאת עולה אחד לחברו, שאז ספר התורה סגור, והפגיעה בכבוד התורה פחותה (שו"ע או"ח קמו, א).

מצד הדין אין חובה לעמוד במשך קריאת התורה, ויש מהדרים לעמוד, כשם שבמעמד הר סיני הכל עמדו (רמ"א או"ח קמו, ז). ויש מחמירים לעמוד בעת שעונים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", משום שהוא דבר שבקדושה, וצריך לעמוד בעת אמירת דבר שבקדושה (מ"ב קמו, יח). ולדעת רבים אין צריך לעמוד בעת קריאת התורה, וכך נפסק בשולחן ערוך (קמו, ד). גם האר"י הקדוש נהג לשבת במשך כל הקריאה ואף בעת אמירת 'ברכו' (כה"ח קמו, כ). וכן נוהגים בבתי כנסת רבים של ספרדים ואשכנזים.

משעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה (סוטה לט, א). ויש מי שמתיר לדבר מעט בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, ובלבד שלא יגרר לדבר בשעת הברכות או הקריאה בתורה (ב"ח). ויש אומרים שגם בדברי תורה אסור לדבר בהפסקות שבין העליות, ורק ללמוד בינו לבין עצמו מותר באותה שעה (א"ר). וטוב להחמיר בזה, מפני שאם יתחילו לדבר בדברי תורה, יתקשו להפסיק כשיתחיל העולה לברך.

מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ"ב קמו, ו). וגם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, מותר לרב לענות לשאלות אפילו בעת הקריאה. וכן רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, למשל, כדי למנוע עלבון מאחד המתפללים המצפה לעלייה.

דין יחיד וציבור שלא קראו בתורה
תקנת הקריאה בתורה נתקנה לציבור, אבל אינה חלה על כל יחיד ויחיד (רמב"ן מגילה ה, א). לפיכך, מי שנאלץ לצאת באמצע קריאת התורה והפסיד חלק מקריאת התורה, אינו צריך לחפש מניין אחר כדי להשלים בו את מה שהחסיר, כי העיקר הוא שהציבור קיים את הקריאה.

וכן מי שעומדות בפניו שתי אפשרויות: או להתפלל במניין ולצאת לפני קריאת התורה, או לשמוע את קריאת התורה במניין ולהתפלל ביחידות - עדיף שיתפלל במניין, כי מצווה על היחיד להתפלל במניין ואילו קריאת התורה היא מצווה על הציבור ולא על היחיד (ע' מנח"י ז, ו; וע' פס"ת קלה, ב). וכן מי שהיה צריך להתפלל ביחידות, אע"פ שאח"כ נודע לו על מניין שעדיין לא קרא בתורה, אינו חייב ללכת ולשמוע בו את הקריאה (ילקוט יוסף ח"ג קלה, ז).

ומי שאיחר לתפילה, ובשעה שהוא אומר את פסוקי דזמרה או ברכות קריאת שמע, הציבור החל לקרוא בתורה, אם יזדמן לו אח"כ לשמוע את קריאת התורה, ימשיך בתפילתו. אבל אם לא יזדמן לו אח"כ לשמוע את קריאת התורה, לכתחילה טוב שיפסיק מתפילתו וישמע את קריאת התורה (לקט יושר ע' י"ח; יבי"א ז, ט).

אם נתקבצו בשעות הבוקר, ששה שהתפללו ביחידות ולא קראו בתורה, יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה ולקרוא בתורה (באו"ה קמג, א; וע' בפס"ת קמג, ג). ואפילו אם נתקבצו רק אחר הצהרים, לדעת רבים מהאחרונים יכולים להשלים את הקריאה בתורה בזמן המנחה (מ"ב קלה, א). ואמנם יש חולקים וסוברים שאין לקרוא בתורה אחר הצהרים, מכל מקום למעשה הרוצים להשלים את קריאתם אחר הצהרים רשאים, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל (שו"ת יהודה יעלה או"ח נא). לפיכך, מניין של חיילים או אנשים שהיו בנסיעה ולא היה להם ספר תורה בזמן תפילת שחרית, ואחר הצהרים הגיעו למקום שיש בו ספר תורה, יכולים לקרוא בתורה את מה שהחסירו בשחרית (ע' יבי"א ד, יז; פס"ת קלה, 24).


^ 1. החסיר מילה, אף שהמשמעות לא השתנתה - צריך לחזור. השמיט אות ממילה בלא שהמשמעות השתנתה, כגון שאמר 'הרון' במקום 'אהרון', למ"ב קמב, ד, אינו צריך לחזור, ולכה"ח קמב, ב, צריך לחזור.
אם טעה במילה והמשיך מעט בקריאה, צריך לחזור לתחילת הפסוק כדי לתקן את הטעות באופן שהקריאה תובן, ומשם ימשיך בקריאה כסדר. ואם הטעות היתה בעלייה הראשונה ונזכרו בה בעלייה השלישית, פסק המ"ב (באו"ה קמב, ד"ה 'מחזירין') שעליהם לחזור ולקרוא מתחילת הפסוק שטעו בו כסדר עד סוף העלייה השלישית. ואם אחר שגמרו את הקריאה בתורה נזכרו בטעות, יחזרו ויקראו את הפסוק שטעו בו ועימו שלושה פסוקים. ולא יברכו על קריאה זו, מפני שיש סוברים שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם בקריאה שיש בה טעויות. ועיין בפניני הלכה ח"ב ע' 241-243.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il