ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סיום תפילת שחרית | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה המשך תפילת שחרית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ה

סיום תפילת שחרית


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.


אשרי ולמנצח
לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, אומרים שלושה פרקי תפילה. הראשון - "אשרי" ('תהלה לדוד'), ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה, חוזרים לאומרו שוב, מפני שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים - מובטח לו שהוא בן העולם הבא". בראשונה אומרים אותו בפסוקי דזמרה, בשנית כאן אחר תחנון, ובשלישית לפני תפילת מנחה (ועיין בהל' פסוקי דזמרה יד, ג, והערה 5). לאחר מכן אומרים מזמור "למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה", ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה 1 .

וכיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה. ונחלקו המנהגים בזה. למנהג ספרדים, דינו כדין תחנון, ובכל יום שמפני צד שמחה שבו אין אומרים תחנון, גם אין אומרים "למנצח". ולמנהג אשכנזים, למניעת תחנון מספיקה שמחה קלה, אבל למניעת אמירת "למנצח" צריך שתהיה שמחה גדולה. ולכן כשמתפלל עם הציבור חתן או בעל ברית, אין אומרים תחנון, אבל "למנצח" אומרים. וכן לגבי חודש ניסן והימים שמיום הכיפורים עד סוף חודש תשרי, שאין אומרים בהם תחנון, אבל "למנצח" אומרים. ורק בימי חג וערב חג ואיסרו חג, אין אומרים "למנצח" (רמ"א קלא, א; מ"ב לה; כה"ח לז). ומנהגים אלו כתובים בסידורים לפני פרק "למנצח", כל עדה לפי מנהגה.

קדושה דסדרא - ובא לציון
לאחר מכן אומרים 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי: "קדוש קדוש קדוש" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד", עם תרגומם לארמית. ותקנו לאומרה כדי שכל מתפלל יזכה ללמוד בכל יום כמה פסוקי נביא, ולכן מתרגמים את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. והפליגו חכמים בשבח אמירת 'קדושה-דסדרא', שאחר חורבן בית המקדש היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה'. ובשחרית של שבת, אין צורך לומר קדושה דסדרא, שכבר יוצאים ידי לימוד בנביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום כדי שלא לבטל אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת המנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה'.

ויש אומרים שתקנו לאומרה בשעה שגזרו על ישראל שלא לומר קדושה, והיו השוטרים שומרים על המניינים עד אחר חזרת הש"ץ, ואחר שהלכו נהגו לומר 'קדושה-דסדרא'. וגם אחר ביטול הגזרה לא נתבטל מנהג אמירתה (שבולי הלקט מד, ב"י קלב, ב).

נמצא אם כן שאנו אומרים קדושה שלוש פעמים בתפילת שחרית. בתחילה בברכת "יוצר המאורות", ושוב בחזרת הש"ץ, ובשלישית ב'קדושה-דסדרא'. וכן מצינו שהרבה דברים חשובים תקנו לומר שלוש פעמים, כדוגמת "תהלה לדוד" (אשרי) בכל יום, וכן "ויכולו" בליל שבת.

וכמו בקדושה כך גם ב'קדושה-דסדרא' הציבור אומר ביחד את פסוקי "קדוש" ו"ברוך", ולשם כך צריך החזן לומר בקול את המשפט המקדים לפסוקי הקדושה. ויחיד המתפלל לעצמו, מוטב שיאמר פסוקים אלו במנגינה של קריאה בטעמים, כדי לחוש לדעה הסוברת שהואיל ומדובר בקדושה צריך לאומרה במניין, אבל כשהוא קוראם בטעמים, הרי הוא כקורא בתורה ואינו צריך מניין. ומי שאינו יודע לקוראם בטעמים, יאמרם בלא טעמים, שהעיקר להלכה שגם יחיד יכול לומר 'קדושה-דסדרא', מפני שהוא מספר כיצד המלאכים מקדשים את שמו יתברך 2 .

כהמשך ל'קדושה-דסדרא' הנהיגו הגאונים לומר עוד פסוקים ובקשות על כפרה, אמונה ותורה. יש שנהגו לומר את כל הנוסח שלפנינו (סידור רב עמרם גאון), ויש שאמרו נוסח קצר יותר (סידור רס"ג). בתקופת הראשונים כבר נהגו הכל להוסיף את הנוסח שלפנינו, עם שינויים קלים בין העדות.

אחר 'קדושה-דסדרא' אומר החזן קדיש תתקבל, שבו בנוסף על עיקר הקדיש מבקשים שתתקבל תפילתנו. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר בין חזרת הש"ץ ועד אחר קדיש זה 3 .

הממהר לצאת מהתפילה מתי יצא ועל מה ידלג

אמירת "תהלה לדוד" (אשרי) ו'קדושה-דסדרא' עדיפה על אמירת תחנון, שהפליגו חכמים בשבח האומר "תהלה לדוד" בכל יום שלוש פעמים, שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב), ועל קדושה דסדרא אמרו שהיא אחד מהדברים שבזכותם העולם מתקיים אחר החורבן (סוטה מט, א). ואילו אמירת תחנון היא רשות (טור קלא, בשם רב נטרונאי גאון). ולכן יחיד המתפלל לעצמו ואין לו זמן לומר את הכל, יעדיף לומר "תהלה לדוד" ו'קדושה-דסדרא' (יחו"ד ב, ח).

וכן מעלת "תהלה לדוד" ו'קדושה-דסדרא', שיסודם בדברי התלמוד, עדיפה על אמירת שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח, שהנהיגו לאומרם בתקופת הגאונים והראשונים (אבני ישפה ט, נח-ס).

ומי שמתפלל במניין ונאלץ לצאת לפני סוף התפילה, צריך להשתדל להישאר לפחות עד אחר 'קדושה-דסדרא', ואף תפילין לא יתחיל להסיר לפני סיום 'קדושה-דסדרא' (שו"ע כה, יג). וכשאפשר ימתין עם התפילין עד אחר קדיש תתקבל (מ"ב כה, נו). וכל זה אינו אלא בשעת הדחק, אבל לכתחילה צריך לשמוע עוד שני קדישים, קדיש "יהא שלמא" שאחר אמירת פסוקים, וקדיש דרבנן שאחר פיטום הקטורת.

שיר של יום
כיוון שתפילת שחרית נתקנה כנגד קרבן התמיד, ואחר הקרבת התמיד היו אומרים הלווים שיר של יום, נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים יח, א). אולם מתחילה לא תקנו זאת כחובה, והיו שלא נהגו לאומרו. בסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכול לאומרו 4 .

לפני השיר מזכירים את היום, "היום יום ראשון בשבת", וזאת כדי לקיים את מצוות זכירת יום השבת בכל ימות החול (עפ"י רמב"ן שמות כ, ח, והאר"י, כמובא בכה"ח קלב, כו).

בנוסח ספרד מוסיפים לומר לפני שיר של יום מזמור "תפלה לדוד", ולקט פסוקים הפותח ב"בית יעקב", ומזמור "שיר המעלות לדוד". בימים של שמחה, כשם שאין אומרים "למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה" (שאחר אשרי), כך גם אין אומרים "תפלה לדוד", מפני שנאמר בו "ביום צרתי אקראך" (פס"ת קלב, יא). גם בסידורים של נוסח ספרד-חסידים מודפסים פרקים אלו, אלא שרבים נהגו לדלג עליהם ולומר רק שיר של יום כמנהג נוסח אשכנז.

עוד הבדל ישנו בין הנוסחים, שלמנהג אשכנז אומרים תחילה "עלינו לשבח", אח"כ שיר של יום, ולבסוף פיטום הקטורת. ואילו לנוסח ספרד אומרים תחילה שיר של יום, אח"כ פיטום הקטורת, ולבסוף "עלינו לשבח" (וכסדר נוסח ספרד סידרתי את ההלכות).

והנוהג כנוסח אחד שמתפלל עם חזן מנוסח אחר, יש אומרים שמוטב שיתפלל כנוסח החזן, ויש אומרים שמוטב שיתפלל כנוסח אבותיו, אבל לא ישב בשעה שכל הציבור עומד ב"עלינו לשבח", כדי שלא להבליט את הבדלי הנוסח (ועיין לעיל ו, ה).

פיטום הקטורת ועלינו לשבח
אחר שיר של יום נוהגים לומר פיטום הקטורת, ולפניו אומרים "אין כאלוהינו". שני טעמים לאמירתו: האחד, כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש. והשני, כדי שכל יהודי יזכה ללמוד בכל יום מדברי חכמים 5 .

בזוהר (ח"ב ריב, ב) שבחו מאוד את מעלת אמירת פיטום הקטורת, שעל ידה ניצלים מכל מיני פורענויות. ויש אומרים שצריך להזהר מאוד שלא להשמיט אף סממן מהקטורת, ולכן לא היו אומרים את הקטורת בימי החול, שמא מתוך שממהרים למלאכתם ידלגו על אחד הסממנים (רמ"א קלב, ב). למעשה דעת רוב הפוסקים שאין צריך לדקדק כל כך בזה, אלא שלכתחילה טוב לאומרה מתוך הסידור כדי שלא יטעה וידלג (ב"י, מ"ב קלב, יז).

נהגו לומר בסיום התפילה "עלינו לשבח", כדי לקבוע בליבנו, קודם שנפרד מהתפילה, את האמונה בה' ואת תקוות הגאולה; וכדי שאח"כ, כשהיהודי ייפגש עם הגויים, במסחרו ועיסוקיו, לא יגרר אחר אליליהם ואמונתם (ב"ח או"ח קלג) 6 .

מפני חשיבותה של תפילה זו נוהגים לאומרה בעמידה, ונוהגים לכרוע מעט בעת שאומרים "ואנחנו כורעים" (מ"ב קלב, ט).


^ 1. והוא מזמור כ' מתהלים, ולכן ראוי לאומרו אחר תפילת שמונה עשרה, שאחר שהוסיפו בה את ברכת המינים יש בה תשע עשרה ברכות. ואמנם לפני שהוסיפו את ברכת המינים היו שמונה עשרה ברכות, אבל גם פרק א' וב' בתהלים נחשבו כפרק אחד.
^ 2. נחלקו הראשונים גם לגבי קדושה שבברכת יוצר המאורות, ואף שם רוה"פ סוברים שהיחיד רשאי לאומרה, אלא שכדי לצאת ידי כולם מוטב שיקראם בטעמים, וכן משמע מדברי השו"ע והרמ"א או"ח נט, ג. ובקדושה דסדרא לדעת יותר פוסקים יחיד יכול לאומרה. ועיין ביבי"א ח"ה ז, ב. כהמשך לזה, יש נוהגים להעדיף לומר קדושה דסדרא בעמידה כקדושה של חזרת הש"ץ. אבל המנהג לאומרה בישיבה, וכך מנהג מקובלים, ואף מזה משמע שאין זו קדושה שצריכה מניין. ועיין בפס"ת קלב, ב.
יחיד שעוד לא סיים "למנצח" או "אשרי" וכבר הגיע הציבור לפסוקי הקדושה, כתב במ"ב קלב, ג, שידלג כדי לאומרם עם הציבור. ובכה"ח ח כתב שלא ידלג, שיותר חשוב לומר את התפילה כסדר. כתב במ"ב קלב, ד, שאת תרגום הפסוקים לארמית צריך לומר בלחש. ובשע"ת כתב שהאר"י לא הקפיד בזה.
^ 3. טעה ואמר קדיש תתקבל אחר תחנון, יאמר אחר ובא לציון קדיש שלם בלא תתקבל, אש"י כו, ה. טעה ושכח לומר תתקבל בקדיש שאחר ובא לציון, יאמר בקדיש הבא תתקבל, אש"י כו, יא.
^ 4. בסידור רב עמרם גאון מובא שאומרים שיר של יום אחר פיטום הקטורת. ובנוסח התפילה לרמב"ם שבסוף ספר אהבה כתב: "נהגו מקצת העם לקרוא" וכו'. ואף שבבית המקדש אמרו שיר של יום גם אחר תמיד של בין הערביים, אין אנו נוהגים לאומרו במנחה. ובאר המ"ב קלב, טז, מפני שגם במקדש אם היו מתאחרים בהבאת הנסכים בלילה, כבר לא היו אומרים השיר, שאין אומרים שירה בלילה.
^ 5. בסידור רב עמרם גאון לא נזכר שאומרים לפני התפילה את פרשת התמיד והקטורת, ועצם התפילה נחשבה במקום קרבן התמיד, ואחר התפילה כתב רב עמרם גאון שאומרים את פרשת הקטורת. ובתקופת הראשונים החלו רבים לנהוג לומר קרבנות וקטורת לפני התפילה, עפ"י הגמ' תענית כז, ב, שהאמירה נחשבת כתחליף להקרבה.
עוד יש לציין כי מתחילה היה המנהג להקדים פיטום הקטורת לשיר של יום, כמובא בסידור רב עמרם גאון, וכ"כ הטור או"ח קלג, והרמ"א קלב, ב. ונשתנה המנהג עפ"י האר"י, שייסד את הסדר על פי השתלשלות העולמות (ע' לעיל יג, ב), ומקדימים שיר של יום לקטורת. אלא שיש לשאול, הרי הסדר במקדש שהקטורת קדמה לשיר של הלויים, ואיך אפשר לשנות? ובאר באשל אברהם קלב, שהואיל וכבר אמרו הקטורת אחר פרשת התמיד בסדר הקרבנות, שוב אין צורך להקדים הקטורת לשיר של יום. ועדיין יש מקום לומר את הקטורת גם לאחר התפילה, כנגד עשנה שהיה ממשיך לעלות זמן רב. ועפ"י האר"י בארו שאמירת הקטורת אחר התפילה מצילה אותה מהחיצונים (מ"ב קלב, יד). והשל"ה כתב עפ"י הקבלה, שנוהגים לומר את כל סדר הקטורת שלוש פעמים ביום, פעמיים בשחרית, ועוד פעם לפני מנחה. והובא בכה"ח קלג, יט, ומ"ב קלב, יד. ומ"מ כבר כתבתי (יג, א) שהרוצים להזדרז יכולים לומר בשחרית רק את פסוקי הקטורת מתוך שסומכים על כך שבסוף התפילה יאמרו את הברייתא של הקטורת.
^ 6. על פי האר"י נהגו לומר "עלינו" אחר כל שלוש התפילות (מ"ב קלב, ז; כה"ח יא-יב). ועיקר מקומו של "עלינו לשבח" הוא בתפילת מוסף של ראש השנה, בפתיחת סדר מלכויות. בתקופת הראשונים החלו לנהוג לסיים את תפילת שחרית ב"עלינו לשבח".
בכל-בו מובא שיהושע תיקן נוסח "עלינו", והובא בכה"ח קלב, טו, וי"א שעכן בשעה שהודה על חטאו אמר "ועל כן נקוה". בספר נתיב בינה ח"א ע' 373-374 מובא כי רב תיקנו.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il