ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מתן תורה של פנימיות התורה ;">

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ל"ג בעומר שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אייר תשע"ה

מתן תורה של פנימיות התורה

מתוך מעיינותיך גליון מס' 44



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מה מיוחד בהילולת רשב"י דווקא?
ל"ג בעומר נקבע בעמנו כיום חג מיוחד: אלפים עולים אל ציון הרשב"י, ובקהילות רבות די בכל אתר ואתר מציינים את היום הזה באירועי שמחה. ונשאלת השאלה: מה גרם לכך שדווקא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי מצוין בצורה ייחודית כל כך?
בספר הזוהר מופיע תיאור נורא הוד על רגעי הסתלקותו של רשב"י. וזה תוכן הדברים: רבי שמעון התעטף ופתח בדברי תורה. במעמד זה הגיעו מהעולם העליון נשמות צדיקים גדולים, ורבי שמעון גילה לתלמידיו על הגעת נשמות אלו: הנה רב המנונא סבא, וסביבו שבעים צדיקים, חקוקים ומעוטרים בעטרות, ומאירים כל אחד ואחד מזוהר אורו של עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. והנה רבי פנחס בן יאיר כאן, הכינו לו את מקומו. נחרדו ונזדעזעו החברים שהיו שם. רבי שמעון החל לומר סודות תורה, רזין דרזין, וכאשר הגיע לפסוק: "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם", לא הספיק לסיים ולומר תיבת "חיים" ונשמתו יצאה בטהרה.
תיאור זה של רגעי הסתלקותו של רשב"י מבטא את המהות הפנימית של כל פעולתו ועבודתו עלי אדמות - לגלות את פנימיות התורה! כל תמצית חייו הייתה לגלות את סודות התורה, ולכן ברגעים האחרונים בעלמא הדין, שאז נשלמת מטרת ירידת נשמתו לעולם, גילה את הסודות הנעלים ביותר.
זו הסיבה שיום ההסתלקות של צדיק נקרא "יום ההילולא" - ביום זה נשלמת ומתעלה כל עבודתו שעבד בעולם הזה לדרגה עליונה יותר, "והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו" (תניא, אגרת הקודש, ביאור לסימן כ"ז).
וכך גם בנוגע לל"ג בעומר: רשב"י חולל חידוש עצום במשך ימי חייו - הוא זה שגילה את פנימיות התורה בעולם הזה; וביום הסתלקותו, ל"ג בעומר, התגלות זו באה על־ידו לידי שלמות. לכן הוא עצמו ציווה לשמוח ביום מיוחד זה (פרי עץ חיים שער ספה"ע פ"ז. וראה גם ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' רצא).
לא בכדי אדמו"ר הרש"ב כותב באחד ממאמריו ש"בשבועות היה מתן תורה דתורה הנגלית ול"ג בעומר הוא מתן תורה דתורת הנסתר "! (המשך תרס"ו עמ' רפט).
זו הסיבה שדווקא יום ההילולא של רשב"י נקבע ומצוין באופן מיוחד.
ולכאורה יש לומר, שהעובדה שאנו רואים בפועל, שהמוני בית ישראל, מכל הסוגים ומכל המגזרים , מציינים יום זה ושמחים בו, היא ביטוי להתגלות האלוקית העצומה שביום זה, שבכל שנה חוזרת וניעורה מחדש, באמצעות גילוי פנימיות התורה. וכיוון שפנימיות התורה מגלה את מהותם של ישראל ואת ההתקשרות העצמית שלהם עם הקב"ה, לכן יום מיוחד זה "נוגע" בלבבות רבבות בני־ישראל, גם פשוטי העם, וגם אם לא כולם מרגישים ומבינים את מעלתו המיוחדת של היום, מכל מקום ההתגלות הנעלית שלו פועלת ומעוררת את לב ישראל באופן 'מקיף' על־כל־פנים, מפני ש"מזלייהו חזי".
אלא שכאן צריך וחשוב לזכור: בוודאי שציון יום זה בשמחה הוא דבר טוב במאוד, והוא נובע ממקום קדוש וטהור; אבל יחד עם זאת, אל לנו להסתפק בהשתתפות בשמחתו הגדולה של רשב"י באופן 'מקיף'. עלינו לקחת משהו מיום עצום זה איתנו לחיים, להפנים זאת אל תוכנו. אין זה מספיק רק לבוא לציון הרשב"י ולבקש ברכות עבור המצטרך לנו; אנו צריכים גם לחשוב מה יום זה דורש מאיתנו.
הנקודה העיקרית שעמה אנו צריכים לצאת מל"ג בעומר, היא התחזקות בעניין לימוד פנימיות התורה, שהיא "מעשיו תורתו ועבודתו" של רשב"י, שכל חייו פעל למען התגלות סודות התורה בעולם. על־ידי כך האור הגדול של רשב"י ושל היום הקדוש הזה, המצליח לעורר את לבב עם ישראל באופן מיוחד כל כך, יחדור לנו אל תוך החיים.

החשיבות בלימוד פנימיות התורה

מדוע? מפני מה חשוב כל כך ללמוד פנימיות התורה?
העניין של לימוד פנימיות התורה הוא חובה גמורה מצד מצוות עשה דאורייתא של הידיעה והאמונה במציאות ה'. יסוד זה כתוב בצורה חדה ביותר בספר הפרדס לרמ"ק (שער א' פ"ט), שמי שאינו לומד ויודע אודות המושגים המבוארים בתורת הקבלה (כמו עניין הספירות וכיו"ב) הוא כופר! כך הוא לשון הפרדס. אלו דברים חמורים ביותר!
באחד ממאמרי אדמו"ר הזקן (עניינים עמ' שלה), הוא מביא את דברי הפרדס האמורים, ומבארם, וזו לשונו:
"כוונתו שבקל יוכל להיות אפיקורס. כי טבע האדם לחקור כל דבר בשכלו דווקא, ובפרט בדורות הללו כידוע לכל שמאוד מאוד הושפלה חיות האמונה. לכן מי שחוקר כל דבר בשכלו הטבעי המגושם קרוב הוא מאוד ח"ו לאפיקורס".
כלומר: יסודות הקבלה שנתגלו במשך הדורות, כמו חלקים חשובים וגדולים אחרים בתורה שבעל פה, הפכו עם התגלותם ליסודות באמונה היהודית במציאות הבורא, ואך ורק באמצעות ידיעתם והבנתם ניתן להגיע לאמונה נכונה בעיקרי האמונה. בלי זאת, אם האדם רק יחשוב ויחקור מעט במה הוא מאמין - הוא עלול להגיע לטעות, וטעות בעניינים אלה עלולה להיות בגדר כפירה ח"ו.
ניתן להמחיש זאת מדוגמה כללית יותר: ידוע מה שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג ה"ז), שהקב"ה אינו בעל גוף, והאומר כך הרי הוא "מין". ובהשגת הראב"ד כתב על כך: "כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה".
כלומר, היו תקופות בעם ישראל שגדולים וטובים חשבו שהקב"ה הוא בעל גוף. בימיהם - אכן אמונה בדבר זה לא הייתה נחשבת לכפירה, כיוון שהנושא לא הגיע לידי הכרעה הלכתית; אולם לאחר שנפסקה ההלכה כמו שכתב הרמב"ם - ברור הדבר שהאומר שהקב"ה הוא בעל גוף ח"ו הרי הוא מין וכופר ביסודי האמונה (ראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק לה פרשת נח ב').
כך הוא סדר התגלות התורה: כשם שבנגלה דתורה הסדר הוא, שמזמן לזמן מתגלים עוד ועוד עניינים בתורה שבעל פה והם הופכים להיות חלק מהתורה, כך גם בנושא האמונה בה' - מזמן לזמן ישנה תוספת בהבנת ותפיסת נושאים אלה, ולאחר שהדברים נתקבלו והוכרעו - מי שאינו לומדם ויודעם, יש לו בעיה מהותית מאוד באמונה בה'.
עניין זה מפורש בספרים רבים, ובהדגשה מיוחדת כתבו על כך בספר אור נערב (חלק שני) מהרמ"ק, ובספר שומר אמונים (הקדמון, ויכוח ראשון אות ל-לא) לרבי יוסף אירגס, שהיה דור שלישי אחרי האריז"ל. בדרך אגב, יש לציין, ששני ספרים נפלאים אלו, עוסקים בביאור חובת לימוד פנימיות התורה ואשר בלעדי לימוד זה יהודי אינו יכול לקיים את המצוות הראשונות והיסודיות : אמונת ה' ואחדותו, אהבת ה' ויראתו, וכדאי מאוד לעיין בפנים.
גם רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י ז"ל, בהקדמה לספר "עץ חיים", כותב באריכות אודות גודל המעלה שבלימוד פנימיות התורה. בין הדברים הוא כותב שם ש"בלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד - מגששים כעוורים". ובהמשך הדברים כתב: "אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו. כי בפשטי התורה ובספוריה ובדיניה ובמצוותיה בהיותם כפשטם, אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם יתברך". "ולא עוד שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה!".
(הקדמה זו הודפסה כהוספה לקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר הרש"ב, וכדאי מאוד לעיין בפנים, יש שם אריכות גדולה ופירוט רב).
ואדמו"ר הזקן כתב בתניא (דף קנו, ב), "שידיעת המציאות מההשתלשלות (היינו לימוד וידיעת סדר ההשתלשלות) היא גם כן מצוה רבה ונשאה, ואדרבה עולה על כולנה, כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר".
הנה כי כן, לימוד פנימיות התורה הוא לא המלצה טובה ולא 'סגולה' לעניין מסוים; זוהי חובה גמורה. זו מצווה מן התורה; זהו חלק עיקרי מיסודי האמונה היהודית, ובלעדי זאת חסר ח"ו בעיקרי האמונה בבורא, שהיא היסוד לכל התורה והמצוות! בלי פנימיות התורה יהודי אינו יודע ברור במה הוא מאמין, וממילא הוא יבוא ח"ו לידי טעות.

קבלה וחסידות
השאלה המתבקשת היא: אם זו אכן כזו חובה גמורה בשביל עצם האמונה בה' - לדעת במה אנו מאמינים, מדוע היו רבים וטובים במשך הדורות שלא למדו חלק זה של התורה?
זו אכן שאלה טובה. הסיבה לכך בפשטות היא, מפני שלמרות הנחיצות הגדולה שכתבו גדולי ישראל האמורים בדבר לימוד חלק זה של התורה, היו על לימוד זה כמה וכמה סייגים. וכמבואר בספרים רבים, שבכדי ללמוד קבלה יש צורך למלא כריסו קודם בש"ס ופוסקים, כמו כן היו הגבלות של גיל (ראה ש"ך יורה דעה הלכות תלמוד תורה), ובכמה מקומות מבואר שבכדי ללמוד קבלה יש צורך שהאדם יהיה בעל דרגה מיוחדת בעבודת ה' - כמו לדוגמה שלא יבוא לידי כעס אף פעם, ועוד תנאים כיו"ב.
סייגים אלה נאמרו על־ידי אותם גדולי עולם שהאריכו לכתוב בדבר הנחיצות הגדולה של לימוד זה והמעלות הרבות שיש בו. גם רבי חיים ויטאל עצמו, בסוף ההקדמה ל"עץ חיים", מביא כמה וכמה הגבלות בקשר ללימוד קבלה.
אבל למרות כל זאת, יש ספר שלם בשם "סור מרע ועשה טוב", שחיברוהו שניים מגדולי האדמו"רים - רבי צבי הירש מזידיטשוב זצוק"ל, ובעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך מדינוב זצוק"ל - שכל מגמתו היא "לרכך" כביכול את ההגבלות שנכתבו בעניין לימוד קבלה. צדיקים אלה היו היחידים כמעט מבין הצדיקים מאורי החסידות שעסקו במוצהר בקבלה.
בנוסף לכך, מדברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ד) עולה, שהוא סבור שלמעשה אין לחשוש להגבלות אלו, וכל אדם חייב ללמוד את כל חלקי התורה, כולל חכמת הקבלה. וזו לשונו שם: "מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה... דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים... ואף שיש בהן חלוקי דעות... ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו... וכן אמרו חכמי האמת: שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן".
"...ועוד אמרו חכמי האמת: שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע . וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט, צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות . כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה".
הנה כי כן אדמו"ר הזקן פוסק במפורש שכל אחד ואחד - לפי כוחו ויכולת השגתו - חייב ללמוד גם סודות, גם פנימיות התורה, ואינו מטיל על כך שום הגבלות!
הטעם לכך מובן על־פי דברי אדמו"ר האמצעי באחד ממאמריו (דרושי חתונה ח"ב עמ' תרנה ואילך), שבו מבאר שיש שתי דעות חלוקות בדרכי ה' איך יבוא האדם ה"רחוק ושפל ערכו מאד מפני גסות חומרו", "בברית והתקשרות אמיתית להקריב לבו לה' בדביקות אמיתית": "יש אומרים דודאי אי אפשר שיבא אדם החומרי לבחינת השלימות בדביקות במוח ההשגה בגדולת ה' ובלבו להתפעל כו' כי אם אחרי שיטהר את עצמו מכל פסולת וטומאה בנקיון גמור בלב ובמעשה וגם בהרהור ובסיגופים לגוף עד שיזדכך חומרו מעט מעט, אז יוכל לגשת אל הקדש לידבק באלקים במוח ההשגה . . אבל כל זמן שלא נטהר גופו ונזדכך לגמרי איך יקרב במום ופגם אל הקדש העליון וכמ"ש מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב".
אך "דיעה הב' להיפך: דודאי מי שהוא בחושך ולא ראה אור אלקי מעולם, במה יזכך את עצמו ואיך יטהר לבו ומחשבתו ומדותיו החומריים אם הוא אחוז וקשור באשר הוא שם?!", "אלא עצה היעוצה בדרך אחר, שיאמר ללבו: הגם שאינו ראוי לעלות בצד גופו שלא נזדכך ונשבר בתענית ולא במעשה הטוב כראוי כנ"ל, מכל מקום יוכל להיות שינקה מכל רע ע"י שיאיר את נפשו באור האלקי בהשגה שבמוח ולב לתכלית העומק גם ביתר מכפי מדתו ושיעורא דיליה, ואז האור דוחה את החושך וגם מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך . . וכנראה בחוש שבהאיר אור אלקי בתוך המוח ולב מעט, מיד יפול כל זוהמא וחומריות הגוף באותה שעה . . כי לא יוכל הרע לעמוד במקום הקדושה כלל וכלל".
ומקשר זאת למחלוקת ב"ש וב"ה בכתובות (טז, ב): ב"ש אומרים "כלה כמות שהיא" - "כלה" היינו אדם מישראל שיראה עצמו כמות שהוא, ו"לא יקל לעצמו כלל וכלל . . כשמוצא בעצמו כל מיני מומין . . לא יערב לבבו לגשת אל הקודש פנימה כי נבזה בעיניו נמאס";
אך ב"ה, שהלכה כמותם, אומרים, "כלה נאה וחסודה ולא כמות שהיא", והוא "להיפך ממש מדעת דבית שמאי לדקדק על עצמו כו', אלא אדרבה - הגם שמוצא את עצמו בכל הפחיתות . . לא ימנע לגשת אל העבודה האלוקית בהשגות אלוקות . . עד אשר יזדכך גופו ויצדק בכל דרכיו תחילה, כי אם ימתין על זה - לעולם לא יראה אור אלוקי ולא יוכל לבא לפני ה' בעבודה שבמוחו ולבו כו' אלא אדרבה יתחיל מלמטה למעלה" .
אם כן, לפי שיטת אדמו"ר הזקן, הדרך היא לא לשפוט את האדם תחילה האם הוא ראוי לגילוי או לא ולהגבילו בתנאים מסוימים בכדי לגלות אלוקות בנפשו באמצעות לימוד חכמת האמת; אלא להיפך: לגלות תחילה אור אלוקי נעלה של התורה בנפשו, ועל־ידי כך יתעלה האדם ויזדכך ובמשך הזמן ייעשה 'כלי' מתאים לאור נעלה זה!
(על־פי זה מובן מדוע כאשר הרבי זי"ע הדפיס את קונטרס עץ החיים (שחיבר אדמו"ר הרש"ב ובו עוסק בהרחבה ובעומק בצורך בלימוד חסידות ופנימיות התורה), הוא הוסיף כנספח לקונטרס קטעים מהקדמת רבי חיים ויטאל העוסקים בחשיבות לימוד פנימיות התורה, אבל את ההגבלות שכתב אודות לימוד זה לא הביא כלל.
הסיבה לכך היא, מפני שהרבי זי"ע סבור שההגבלות הללו אינן קיימות, ואולי זהו גם כן מהטעמים האמורים).
ובקשר להגבלה של הגיל יש לציין, שגם האריז"ל, הרמח"ל ועוד כמה וכמה מגדולי המקובלים, עסקו בחכמת הקבלה גם קודם היותם בני ארבעים שנה, כמפורסם. אמנם בודאי מדובר על צדיקים מיוחדים בני עליה, אך מכל מקום רואים "מעשה רב" שלהם בפועל שלא הגבילו עצמם בהגבלות המבוארות בכמה ספרים בנוגע לגיל הלימוד.
בנוסף לכל זאת, הרי רואים אנו בפועל שאלפי יהודים עסקו ועוסקים בלימוד הקבלה והזוהר גם בלי התנאים שנכתבו בספרים לצורך לימוד זה, וכלל הוא בידינו "כל מקום שהלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר".
אך עיקר העניין הוא - שכל הדיון האמור מתייחס ללימוד תורת הקבלה. בזה יש שיטות המטילות תנאים כלשהם על לימוד זה; אך בדורות האחרונים התגלתה תורת החסידות על־ידי מרן אור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב זי"ע, שהיא עניין אחר מתורת הקבלה .
מורנו הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, גילו את אור פנימיות התורה בתורת החסידות; וכל החששות וההסתייגויות שנאמרו על לימוד הקבלה אינם שייכים כלפי החסידות.

גדר במצוות האמונה בה'
מה טעמו של החילוק הזה בין תורת הקבלה, שלגבי לימודה נאמרו ההגבלות, לבין תורת החסידות, שבנוגע ללימודה לא נאמרו שום הגבלות?
יש הסבורים שהחסידות באה לתת חמימות בקיום המצוות; להוסיף התלהבות באהבת ישראל, בתפילה וכיו"ב; כל זאת נכון כמובן, אבל זה הרבה מעבר לכך. חסידות נותנת ליהודי יסוד מהותי ועיקרי באמונה בקב"ה, וממילא היא מרוממת ומשנה את כל מהותה של עבודת ה'.
הסברת הדברים: היסוד העיקרי של החסידות - הוא העניין של אחדות ה' המוחלטת. הבעש"ט ביאר פירוש חדש באמונה היסודית ב"הוי' אחד". אין הכוונה רק שאין עוד אלוקה מבלעדי ה' בעל שליטה כלשהי ח"ו, אלא אין עוד שום מציאות מבלעדי ה'!
כלומר, אותה אמונה יסודית שכל יהודי מאמין בה - שה' אחד, מקבלת עומק וביאור מחודשים, ומי שחסר לו בידיעה זו חסר לו ביסוד הכול.
נקודה זו נמצאת בכל ספרי תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו, ובפרט בספר יושר דברי אמת, תולדות יעקב יוסף, מאור עיניים, אור המאיר ועוד, אבל מי שמבאר בהרחבה ובעומק עניין זה הוא - אדמו"ר הזקן ואדמו"רי חב"ד ממלאי מקומו. בחב"ד נקודה זו מודגשת מאוד מאוד, והיא מוסברת ומבוארת לעומק, לרוחב ולאורך.
(דרך אגב, כאשר לומדים את הדברים בתורת חב"ד, עם כל אריכות הביאור וההסברים השונים, אזי פתאום מגלים כיצד הדברים מבוארים בתמציתיות כמעט בכל ספרי גדולי החסידות. באחד השיעורים שאני מוסר משתתף ציבור חסידי מגוון. לאחרונה למדנו את המאמר ד"ה שוש תשיש שבלקוטי תורה. לאחר אחד השיעורים, ניגש אלי אברך ואומר לי: "שמתי לב, שכל הנושא המבואר במאמר זה מופיע בקטע קטן וקצר בקדושת לוי". אך הוסיף ואמר: "אילו לא הייתי מגיע לשיעור ולומד את המאמר בלקוטי תורה - מעולם לא הייתי מבחין ומבין את תוכן הדברים בקדושת לוי". ויש לכך דוגמאות רבות מאוד, אך אין כאן המקום לכך).
עניין זה הוא ה"נשמה" של תורת חב"ד, עד כדי כך, שאדמו"ר האמצעי כותב בהקדמתו לספר אמרי בינה קטע מופלא על אביו, אדמו"ר הזקן, וזו לשונו:
"היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת שהיה יוצא מפורש מפי קדוש עליון כבוד אאמו"ר ז"ל בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו , ברבים וביחידות ליחידי סגולה, הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה , שהוא בחינת עצמות אור־אין־סוף ב"ה, במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל, ויסודות דברי קדשו המה כתובים נמצאו ברוב דבריו הכל על ענין יחוד אלקות האמיתי" (וראה ג"כ מאמרי אדמו"ר הזקן תק"ע עמ' מד).
הוי אומר: "כל ימי חיים חיותו" של אדמו"ר הזקן היו מסורים לעניין אחד - לקבוע את אחדות ה' במוח ובלב! זאת היא נקודת המהות של תורת החסידות, ומיסוד זה נובעים כל הפרטים.
זהו ההבדל הגדול בין תורת הקבלה לתורת החסידות (בנוגע להגבלות הלימוד): כאשר מדברים על לימוד והשגה בתורת הקבלה ובפרטי הספירות והבחינות האלוקיות - יש מקום לומר שיש צורך בהכנות רוחניות וכו' ככל ההגבלות שנאמרו בספרים לצורך העיסוק הראוי בנושאים אלו (מה שחובה להאמין, זה בכללות העניינים שבהם עוסקת הקבלה, אך בפרטי הדברים המבוארים באריכות בספרי קבלה - לא כל יהודי מחויב להיכנס, וכמבואר גם בפרדס שם); אבל בכדי לקבוע במוח ולב כל אחד מישראל את עניין אחדות ה' - אין צורך בשום הכנות, וח"ו לומר שיש על כך הגבלות מסוימות!
כל יהודי מחויב להאמין במצוות היחוד, שה' אחד, וכשם שכל יהודי צריך לדעת שהפירוש המילולי של ה' אחד הוא - אחד ולא שניים, כך כל יהודי חייב לדעת ולהאמין שהמשמעות האמיתית של ה' אחד היא - שהוא המציאות היחידה שקיימת, ובלעדיו אין עוד שום מציאות . רק על ידי כך הוא מקיים מצוות עשה של תורה, על־ידי שכל אדם מישראל מחויב בה, להאמין ביחודו יתברך! ובלי ללמוד זאת בעיון כפי שהדברים מבוארים בחסידות - האדם כלל לא יודע מעניין זה. אדרבה, מצד טבעו הוא מרגיש את עצמו ואת העולם שסביבו כמציאות 'יש'!
וכפי שנאמר לעיל בנוגע לדברי הרמב"ם בנושא העדר ההגבלה של הקב"ה, שעל אף שלפני פסק הדין בנושא היו "גדולים וטובים" שסברו שהתארים שנאמרו על הקב"ה כמו "יד ה'" וכיו"ב הם כפשוטו, מכל מקום לאחר הפסק־דין בעניין מי שסבור אחרת הרי הוא מין, כך גם בנדון דידן: לאחר ביאורי החסידות בעניין אחדות ה', האמונה בעניין היחוד היא רק לפי פירוש זה, ומי שאינו יודע מעניין זה - חסר לו משהו מהותי באמונה זו! זהו הפירוש האמיתי של "ה' אחד".
לכן הנהגת מאורי החסידות, צדיקי הדורות, הייתה, שאמרו את דברי תורתם לא רק לפני יחידי סגולה בעלי מדרגה שהיו ראויים לקבל את סודות התורה, אלא גם לפני פשוטי העם. ענייני החסידות שגילו, שעיקרם הוא כאמור, לקבוע בנפש האדם את הפירוש האמיתי בעניין אחדות ה', שייכים לכל אדם מישראל, קטן כגדול, ולא שייך להטיל על כך הגבלות או תנאים כלשהם.
גילוי עניין אחדות ה' המוחלטת על־ידי הבעש"ט ובעיקר על־ידי תלמיד תלמידו - אדמו"ר הזקן, הוא 'טעימה' והתחלה מהגילוי הנעלה שיהיה בשלימות בגאולה העתידה כאשר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". אז יתגלה ש"ה' אחד ושמו אחד".

תכלית הבריאה
האמונה באחדות ה', ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, היא היא תכלית הבריאה כולה. כל הסיבה שהקב"ה ברא את העולם הזה היא בכדי לגלות את האחדות המוחלטת בעולם תחתון זה. לפני הבריאה הרי הקב"ה היה יחיד ומיוחד בגלוי ממש - "הוא ושמו בלבד", אלא שלצורך הבריאה הקב"ה צמצם והעלים עצמו ועל־ידי כך נברא עולם הזה הנראה בחיצוניות כמציאות עצמאית; ומטרתו של צמצום זה, ובריאת העולם שבעקבותיו, היא - שבני־ישראל ילמדו תורת ה' ויקיימו מצוותיו ועל־ידי כך 'ימשיכו' את מציאותו בעולם, והאמת כפי שהיא מצידו יתברך - ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו" - תאיר בגלוי גם בבריאה . דבר זה יתממש בתכלית בגאולה אליה אנו מחכים ומצפים אלפי שנים, ולמען זירוז ביאתה אנו עובדים עוד ועוד.
ונמצא, שהגאולה היא היעד והתכלית של כל עבודת ה' - לגלות את אחדותו יתברך בתוך מציאות הבריאה, כפי שהייתה בגלוי לפני התהוות הבריאה. לשם כך יהודים מקיימים מצוות בעולם הגשמי, לשם כך בני־ישראל ירדו לגלות, ולשם כך ישנם כל הקשיים שבעבודת ה' - בכדי להתגבר על כל הצמצומים וההפרעות (ששורשם בצמצום הראשון המעלים על האחדות המוחלטת) ולהביא את האור האלוקי לכל פינה ולכל תחום.
גם בחיבור משנה תורה לרמב"ם רואים עניין זה. החיבור מתחיל ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" - באמונה במציאות הבורא ואחדותו; והוא מסתיים בכך שלעתיד לבוא "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"! אז תתגלה המציאות האמיתית של הבריאה, שכל עניינה הוא רק זה שהיא נמצאת בכל רגע מחדש מכוחו של ה"מצוי ראשון". ובין ההתחלה לסיום ישנם י"ד ספרים, שבהם נתבארו כל תרי"ג המצוות, שעל־ידם פועלים את הגילוי של ה"מצוי ראשון" בתוך הבריאה ומגיעים לגילוי הנעלה שיהיה לעתיד לבוא.
עניין זה החל להתגלות בהרחבת הביאור על־ידי אדמו"ר הזקן. ביסדו את חסידות חב"ד (שהיא המשך לגילוי החסידות שהחל הבעש"ט, שהוא המשך לפירסום תורת הקבלה על־ידי האריז"ל, וכך הלאה עד לרשב"י ומשה רבינו), החל לפרסם בגלוי ממש את עניין האחדות המוחלטת של הקב"ה כדי להמשיך ולגלות זאת במציאות הבריאה. ועניין זה הוא התחלה של הגילוי שיהיה לעתיד לבוא, כאשר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
אם כן, לימוד החסידות, הנותן ליהודי להכיר את האמת הזו של אחדות ה' המוחלטת, מחבר את היהודי לאמת האמיתית שעתידה להתגלות בביאת המשיח! על־ידי כך "עולים על הרכבת" שמתקדמת כל העת אל היעד של כל הבריאה כולה.
ומלבד זאת שנקודה זו היא המציאות האמיתית, הרי שהיא מהווה היסוד של כל עבודת ה'. היא משפיעה על תוכן קיום המצוות, לימוד התורה, עבודת המידות, ההתעסקות עם ענייני הרשות.
ויש להאריך עוד הרבה בעניין זה, אך קצרה היריעה למצות ולהקיף את כל העניין כראוי.
האם כל אדם יכול באמת להשיג ולקבוע במוח ובלב את עניין האחדות כמבואר בחסידות?
כאמור, הבעל־שם־טוב הקדוש הוא זה שגילה את עניין זה, אלא שבדבריו הנושא נתגלה בתמציתיות ובקצרה; אך תלמיד תלמידו, אדמו"ר הזקן בעל התניא, ביאר ושיכלל יסוד זה בהסברה רחבה, באופן שיטתי ומעמיק ובדברים המתקבלים בשכל אנושי. אני בכוונה מדגיש את הנקודה הזאת, כיוון שעל־ידי הסברה רחבה בנושא זה, עם משלים ודוגמאות מנפש האדם וממציאות הבריאה, והכול בשיטתיות ובצורה מובנית, אפשר לקרב את הרעיון אל האדם, ולקלוט את עניין אחדות ה' במוח ובלב.
אלא שבכדי שהדברים אכן ייקבעו במוח ובלב, יש צורך שהאדם ילמד זאת באופן יסודי. להבין את הפירוש המילולי של תיבת אחד - אחד ולא שניים, אפשר להבין מהר ובקלות; אבל בכדי להכיר באמת זו שאכן הוא יתברך המציאות היחידה שקיימת - יש צורך ביגיעת המוח ובתשומת לב. צריך ללמוד ולהסביר מה ההכרח לכך, וכיצד זה מסתדר עם העובדה שישנם עולמות וברואים רבים שנבראו על־ידי הקב"ה. זה נושא הדורש הבנה והתעמקות, וגם התמדה. זה לא נכנס בפעם אחת לראש וזהו. זה דבר שהמוח האנושי מסרב לקבל כמציאות אמיתית, וכל משך חייו של האדם צריך לשנן ולהחדיר זאת אל תוך המוח והלב.
במאמר המוסגר ברצוני לציין, שבכדי להבין את הדברים נכון ובאופן שיוכל להשפיע על המוח והלב, ראוי ללמוד את הדברים מרב מומחה המכיר היטב את הנושאים הללו. אני חוויתי זאת באופן אישי. בצעירותי למדתי הרבה תניא בעצמי, ואחרי זמן מה עזר לי ה' וזכיתי להתקרב לאורו של הרבי זי"ע וללמוד תניא וחסידות מפי הגאון החסיד רבי יואל כהן שליט"א. ואז ראיתי דבר פלא: למרות שלמדתי כבר בעצמי כמה וכמה פעמים את כל התניא - מכל מקום, כאשר למדתי עם רב מומחה ובקי בעניין, העיניים שלי ממש נפתחו. את הכול תפסתי פתאום באור שונה לחלוטין! כל התפיסה השתנתה וכל הדברים נעשו קרובים הרבה יותר למוח וללב, ולימוד החסידות השפיע באופן עמוק הרבה יותר על חיי.
אז קלטתי שבכדי להבין טוב את הנקודה של החסידות ולהפנים זאת בלב, חייבים ללמוד מפי רב. יש דברים שאינם יכולים לעבור באמצעות הספר בלבד, אלא הם עוברים בעל־פה מרב לתלמיד על־ידי דיבור וליבון הנושאים כראוי. זה נכון כלפי כל חלקי התורה, אבל הדברים אמורים במיוחד בנוגע לפנימיות התורה, תורת החסידות, העוסקת בנושאים עדינים ב'השכלה' ובעניינים רגישים בעבודת האדם.

נקודה יסודית שמשפיעה על כלל הפרטים
הזכרתם קודם, שכאשר לומדים את הנקודה היסודית של החסידות - עניין אחדות ה' המוחלטת - הרי ממילא זה משפיע על כללות עבודת האדם, על תיקון מידותיו וכו' וכו'. אפשר אולי לפרט כיצד זה עובד? מה הקשר בין הנושא הכללי של אחדות ה' לתיקון מידת הכעס, גאווה וכיו"ב?
החידוש הנ"ל של החסידות הוא שינוי כללי בתפיסה; ניגשים לכל נושא עבודת ה' באופן אחר לגמרי, וכתוצאה טבעית ממנו משתנה היחס לבעיות השונות בעבודת ה'.
ואפרש שיחתי: כאשר בני־אדם ניגשים לעבודת ה' בלי חסידות, הגישה היא שהאדם רוצה להתעלות בעבודת ה', לתקן את עצמו ולזכך את מידותיו, להשלים חובתו בעולמו. והדרך כיצד לעשות זאת מבוארת בספרים רבים - ספרי מוסר של גדולי ישראל שיש בהם עצות לבעיות השונות בעבודת ה'.
אבל השאלה היא: את מי האדם עובד - את עצמו או שהוא עובד את הקב"ה? כאשר כל תנועתו היא ש הוא יתעלה, ושהוא יהיה עובד ה', הרי סוף־כל־סוף הוא מחפש את השלימות של עצמו.
אבל הדרך המהפכנית שחידשה החסידות, ומודגשת במיוחד בספרי חב"ד, היא: קודם כל להתבונן בנקודה המהותית ביותר, העמוקה ביותר, בנקודת האמת שהיא תשתית הכל. יסוד כל היסודות ועמוד כל החכמות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון שהוא ממציא כל הנמצאים; ו"מצוי ראשון" זה הוא המציאות הקיימת היחידה ומלבדו לשום דבר אין שום קיום עצמאי. הקיום של כל הנמצאים כולם אינו אלא זה שהם נמצאים בכל רגע מאמיתת הימצאו. ממילא כל תוכן קיומם הוא רק בשביל לשרת את הקב"ה; וכך גם האדם, כל תוכן קיומו, כל מהות חייו היא - "אני נבראתי לשמש את קוני"! מלבד זאת אין לאדם שום מציאות אחרת.
כאשר אדם מעמיק בעניין זה ומקרב את הדברים אל המוח והלב שלו, הרי בדרך ממילא עולה בלבו המסקנה: כיצד אפשר לחטוא כאשר מלוא כל הארץ כבודו? כיצד אפשר להתגאות כאשר אין לי שום מציאות עצמית? למה לכעוס אם כל מה שקורה הוא אך ורק ביטוי של הכוח האלוקי המהווה בכל רגע את מציאות כל הנבראים?
אמנם ישנה נפש בהמית והיא לא נעלמת כל כך מהר, אבל הכרת האמת מעוררת בושה ומקטינה את השפעתה של הנפש הבהמית.
נקודה זו מבוארת בריבוי עצום של מקומות בספרי אדמו"ר הזקן וממלאי מקומו, ולדוגמה: "בצאת הנפש מהגוף, אזי רואים שבאמת מהותו ועצמותו כו' היה הווה ויהיה בלי שום שינוי ואין שום דבר שבאמת מהותו יכול להלבישו כלל ולהסתירו, והיה מקח טעות לגמרי מה שהיה נראה לו העולם ליש ודבר בפני עצמו. ואזי הבושה גדולה עד למאוד, על שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו כאילו הוא דבר בפני עצמו ממש, והוא חוצפא והעזה גדולה כו'. ולכן בקשתנו: 'ברחמיך הרבים רחם עלינו', 'ותן בליבנו בינה', היינו להבין דבר מתוך דבר... שבאמת הכל בטל בתכלית כמו קודם שנברא" (לקוטי תורה אמור לג, ג).
זאת אפוא תמצית העניין: כאשר מעמיקים את המחשבה בעיקר הגדול של אחדות ה' בעומק וברוחב, בדברים הפונים לשכל ובדברים הפונים ללב - אזי נוגעים בנקודה המהותית ביותר, המשפיעה על כל החיים ממש.
בתחילת דרכי בלימוד חסידות חב"ד, ניגש אלי רב חשוב ושאל אותי במבט תמה, האם זה נכון שאני לומד ספרי חב"ד, ועניתי שכן. שאלתי אותו: "מה הבעיה בספרי חב"ד?", הוא ענה לי תשובה שחקוקה עד היום בזיכרוני, מפני שבאותם רגעים ממש אמרתי לעצמי: "הוא קלט את הנקודה!". וכך הוא אמר: "בחב"ד לא מדברים על הפרטים, על איך להתמודד עם כעס, עם גאווה, וכך הלאה - אלא כל הזמן מדברים באותם עניינים כלליים מופשטים, על הקב"ה, על אחדות ה'".
ככל שעוברים הימים אני מפנים עוד ועוד עד כמה דבריו נכונים. בתורת חב"ד מדברים על הנקודה המהותית ביותר - על הקב"ה ועל היותו קיים ונוכח בכל תחומי החיים. וכאשר מקיימים את הציווי הגדול ביותר: "דע את אלוקי אביך", ומחדירים אותו אל תוך המוח, אזי בדרך ממילא ניתן לקיים את חלקו השני של הפסוק "ועבדהו בלב שלם". כל פרטי עבודת ה' נעשים קשורים לבעל־הבית האמיתי, לקב"ה.
לאורה של החסידות, נקודת המוצא של עבודת האדם שונה לחלוטין. האדם אינו מחפש את שלימות עצמו, אלא הוא מכיר בכך שיש קוב"ה שהוא המציאות האמיתית של העולם, ועל האדם למלא ולהשלים את רצונו. זה כל תוכן חייו. אזי בדרך ממילא כל הפרטים "הקטנים" בחייו משתנים - הוא מגיע להכרה שאין על מה לכעוס ולא שייך להתגאות.
אפשר להמחיש זאת באמצעות משל: כאשר זבוב נכנס בטעות לבקבוק, הוא מנסה מיד לצאת ולהיחלץ ממנו. הוא עולה למעלה בניסיון לצאת, אך כיוון שהחלק העליון של הבקבוק מיצר והולך עד לפתח הצר, הזבוב מקבל מכה ומשנה את כיוון תעופתו. הוא חוזר ויורד למטה אבל אז הוא נתקע במשקה שבבקבוק. כך הוא עולה ויורד, מקבל עוד מכה ועוד מכה ואינו מצליח לצאת מ"בית האסורים" שהוא נתון בו. אך אילו היה רואה שיש חור שדרכו ניתן לצאת לגמרי מכל הבקבוק - הוא היה נחלץ מכל המכות שחטף בהיותו בפנים.
וכך גם בנמשל: יהודי נמצא בתוך המיצר של הנפש הבהמית והיצר הרע ומנסה להיחלץ. כל עוד הוא נמצא בתוך המציאות האישית שלו, הוא מתרומם קצת וחוטף מכה חדשה; הוא משנה כיוון אך נתקע במים. וכך שוב ושוב. אך כאשר לומדים חסידות ומכירים באמת שאין עוד מלבדו וכל מציאות ה"יש" של הנפש הבהמית אינה אלא "בקבוק" המסתיר על אמת זו - היהודי "יוצא ממצרים". הוא משתחרר מהישות העצמית ומתחבר למציאות האמיתית ש"אין עוד מלבדו". אזי בדרך ממילא כל הבעיות שהציקו לו מקבלות בעיניו משמעות אחרת לגמרי.
או משל אחר: כאשר ילד קטן מרעיש בבית ואביו רוצה לנוח, הוא אומר לו להיות בשקט. אבל כמובן, הילד מצליח להתאפק לשתי דקות בלבד ואחר כך הוא שוב ממשיך ברעש הטבעי הילדותי שלו. האם גערות תעזורנה? אלא מאי, אם אביו יביא לו משחק מעניין, הילד יתרכז במשחק וישקע בו לגמרי, ובדרך ממילא הוא כבר לא יפריע, כיוון שהוא עסוק עכשיו ב"עולם אחר" מעניין יותר...
וכך הם הדברים גם אצל מבוגרים: על־ידי שמתרוממים ל"עולם אחר", לעולם בו הקב"ה נוכח יותר בגלוי, ממילא הרבה דברים שמפריעים ומציקים "בעולם הנמוך", בעולם שבו המציאות שלי, ההנאה שלי והסיפוק שלי הם הדחפים הכי חשובים, חדלים לפתע מלהשמיע קולם.

איך מתמודדים עם מידות לא טובות?
אפשר לתת דוגמה מהמבואר בתורת החסידות שעל־ידי התעמקות בנקודת האמת של אחדות ה', ממילא גם "הפרטים הקטנים" של עבודת ה' מוארים באור אחר?
בהחלט. יש לכך דוגמאות רבות מאוד, וילאו הדפים ולא נמצה אותן. אתן לך אפוא דוגמה מקורית:
בפרק כ בתניא אדמו"ר הזקן מבאר, ש"מצות ואזהרת עבודה זרה, שהם שני דברות הראשונים: אנכי ולא יהיה לך, הם כללות כל התורה כולה". ובכדי "לבאר היטב עניין זה, צריך להזכיר תחילה בקצרה עניין ומהות אחדותו של הקב"ה". והולך ומסביר עניין זה בהרחבה בשלושת הפרקים הבאים.
אחרי שמבאר את הדברים ביסודיות, אומר (בסוף פרק כב): "ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש, כי עיקר ושורש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו, נפרד מקדושתו של מקום".
באה פה לידי ביטוי כל הגישה כולה: איך מטפל אדמו"ר הזקן בעניין של גסות הרוח? כנביעה מהיסוד המרכזי. הוא לא בא ואומר עד כמה חמורה גסות הרוח ועד כמה פגומה, מגונה ומקולקלת מידה זו; הוא מבאר בעמקות את עניין אחדות ה' האמיתית, וממילא מובן שכל הרגשת ישות ופירוד היא היפך האמת האלוקית וכמו עבודה זרה ממש. ואז הוא אומר כמעט בהערת אגב: " ולכן אמרו רז"ל" - מיסוד זה ניתן להבין מדוע גסות הרוח שקולה כעבודה זרה! אם אתה מתבונן קצת ברצינות איך שהקב"ה ממלא את הכול ולאמיתו של דבר אין דבר חוץ ממנו, בדרך ממילא גסות הרוח היא דבר מושלל כמו עבודה זרה. כיצד תיתכן גסות הרוח - שעניינה הוא תחושת חשיבות עצמית - כאשר האדם הוא "כאין וכאפס ממש כמו קודם שלא נברא"?
אדמו"ר הזקן אינו לוחם עם הרע; הוא מביא אלינו את הקב"ה ובדרך ממילא השטויות נעלמות. וכפי שכותב בפרק י"ב בתניא ש"מעט אור . . דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא ". ברגע שמפנימים את עניין אחדות ה', ממילא הכול נופל. אין קנאה, כעס וגאווה. אין צורך להילחם עם החושך, הוא בורח ונעלם.
דוגמה נוספת: בפרק מג עוסק אדמו"ר הזקן בעניין אהבת ה'. ומבאר שם סוגי התבוננות שונים המעוררים דרגות שונות באהבת ה'. אך הנקודה הכללית שרציתי להביא משם היא, שבהמשך לביאור העדר התפיסת־מקום של העולם לגבי אור־אין־סוף, כותב כך: "על ידי התבוננות זו, ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטלים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם חס ושלום, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים".
המרחק בין אחד ומיליון הוא עצום, אבל את המרחק בין אחד לבלי גבול אי־אפשר לתאר כלל; זה בלתי מוגבל. והמרחק בין אין ואפס לבלי גבול גדול הרבה יותר.
וכאשר יהודי מבין שכל הנבראים הם בעצם אין ואפס מצד עצמם, אזי הוא יתפוס שאין כל ערך בין כל דבר הנאה של ענייני העולם, שהם בעצם "אין ואפס המוחלט" למציאות אמיתי ונצחי. ואזי " ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה " ותחפוץ רק "בה' לבדו מקור החיים". אם הוא יחשוב על זה בעומק, בדרך ממילא כל כולו יתרומם לעולם נעלה יותר, וישתחרר מהאחיזה של הנפש הבהמית בענייני העולם, כל אחד לפי ערכו.
אדמו"ר הזקן כותב ב"הקדמת המלקט" של התניא, שבספר זה הוא כותב את " כל התשובות על כל השאלות " בענייני עבודת ה'. לכאורה, אחרי כאלו מילים היה ניתן לחשוב שכאשר פותחים את התניא נמצא פירוט של בעיות רבות ופתרונן. כמין לקוטי עצות. אך בפועל לא כך רואים בתניא. כמעט ואין מפורשות בו עצות לבעיות פרטיות. אם כן היכן הן התשובות לכל השאלות?
אלא שאדמו"ר הזקן מסביר נקודה יסודית אחת - ש"אין עוד מלבדו", וכאשר עניין זה חודר לחיים, יש מענה לכל הבעיות!
אפשר להביא לכך דוגמה מרפואת הגוף: ברפואה יש רפואה רגילה ויש רפואה טבעונית. ברפואה הרגילה יש רופא ראש, רופא אף אוזן גרון, יש אורטופד, רופא לב וכו' וכו'. עשרות סוגי רופאים ומאות ואלפי תרופות שונות; לכל תחום רופא מיוחד ותרופה מיוחדת.
לעומת זאת ברפואה הטבעונית, אין כל כך הבדלים בין התחומים השונים בגוף. השיטה של הרופא הטבעוני עוזרת לבעיות רבות בגוף. הקו הכללי הוא אחד - להפסיק להיות במתח, בכעס, להפסיק לעשן, לאכול אוכל בריא וטבעי, לעשות התעמלות. והשינוי הכללי לאורח חיים בריא וטבעי, מאזן את הסוכר, את לחץ הדם ועוד בעיות רבות בגוף. הסיבה לכך היא, מפני שהרפואה הרגילה מטפלת במחלות , ומחלות יש הרבה ר"ל; אבל הרפואה הטבעונית מטפלת באדם . לפי שיטתם, לגוף האדם יש כוח להתגבר על כל הקשיים, ולכן יש לחזק אותו ועל־ידי כך הוא יוכל להתגבר על כל המחלות.
עצם הגישה של שיטה זו הוא נכון. היסוד לכך מצוי כבר בדברי הרמב"ם בהלכות דעות, שמבאר את הדרך להיות הגוף בריא על־פי דרכי הטבע, ובסיום העניין הרמב"ם כותב שהמנהיג עצמו בדרך זו "אני ערב לו שלא יחלה כל ימיו".
וכך גם ברוחניות: ניתן להסתכל על כל בעיה בפני עצמה ולחפש לה עצה כיצד לתקנה; אך יש דרך אחרת: לטפל ביהודי. ברגע שיהודי מבין וקולט את האמת ש"אין עוד" כל הבעיות נעלמות. לפי ביאורו של אדמו"ר הזקן, כל הבעיות הרוחניות של יהודי נעוצות בנקודה אחת - בנפש הבהמית שהיא מצד הקליפה והסטרא אחרא. נפש זו מכסה על האמת ש"אין עוד מלבדו", ולכן האדם מרגיש את עצמו למציאות "יש". ומכאן באות כל הבעיות - תאווה, גאווה, כעס וכו' וכו'. ובלשון אדמו"ר הזקן בפרק א': "וממנה (מעצם מהותה של הנפש הבהמית, שהיא "מצד הקליפה וסטרא אחרא") באות כל המדות רעות"
לכן, אם יהודי ילמד חסידות ויקרב את הקב"ה לחיים שלו - ממילא אין צורך בתרופות רבות. כאשר הוא מחבר את עצמו לאמת של אחדות ה', הוא מטפל בשורש הבעיה - בישות העצמית, ומתחיל לחיות כמו אדם בריא. אזי בדרך ממילא המחלות נעלמות.
דרך זו גם פותרת את הבעיה משורשה. לא מטפלים בגוף הבעיה, אלא עוקרים אותה מהשורש. לדוגמה, לא מסבירים עד כמה הכעס הוא חמור, אלא מסבירים שאין סיבה לכעס.
אפשר להמחיש זאת באמצעות דוגמה. נתאר לעצמנו אדם שמישהו הכשיל אותו בדרכו ונתן לו מכה. הוא מתפרץ ומתחיל לצעוק. מנסים להרגיע אותו ואומרים שזה מגונה לכעוס ועליו להעביר על מידותיו, אך גם אם זה יעזור מעט, זה לא ירגיע את עצם הכעס שבלבו; אולם אם בשעת הכעס מישהו יאמר לו, שהאדם שנתקע בו, הכשילו ונתן לו מכה היה "סגי נהור" שטעה בדרכו - ברגע אחד יפוג כל הכעס. אין כלל על מי ועל מה לכעוס.
כאשר יהודי קולט את האמת שהכול מגיע מהחיות האלוקית ומכוון בהשגחה פרטית - אין שום סיבה לכעס.

הבנת הביטול - כיווץ או התרחבות?
האם העיסוק המורחב בנושא ביטול העולמות והאדם אינו מביא למרירות או כיווץ המציאות?
זו שאלה טובה וחשובה, ואכן ברצוני לנצל במה זו להבהיר נקודה כללית השייכת לחידוש הגדול של תורת חב"ד: יש רבים שלומדים חסידות חב"ד וקולטים את המסר הגדול בנושא הביטול המוחלט של העולמות אל הקב"ה, אך הם טוענים שהעיסוק המורחב בנושא זה - ביטול, ועוד פעם ביטול, ועוד פעם ביטול, גורם לתחושה של התכווצות, דיכאון; זה כביכול סותר למציאות הטבעית של האדם.
חשוב אם כן להדגיש: הדרישה בתורת חב"ד לביטול אינה באה לשלול את מציאות האדם, לומר לו "אתה לא שווה כלום" וזהו; אדרבה, המטרה היא הפוכה בדיוק: אתה לא נברא פעוט חסר חשיבות עצמית אמיתית, אלא כל מציאותך היא ביטוי כוחו של הקב"ה. מצד זה יש לך תפקיד חשוב ומיוחד. בעבודתך כראוי, בהפנמת הרעיון של אחדות ה' - כל תוכן חייך מיועד לשקף את כוחו של הבורא! אתה ממלא את התפקיד ואת המטרה שהקב"ה הבלתי־מוגבל הטיל עליך, והוא מצפה שתעשה זאת בתכלית השלמות.
כאשר תלמיד יושב לפני רבו ומתבטל אליו - הוא שולל ומכווץ את מציאותו? הוא נהיה בדיכאון? הוא מבטל את הישות העצמית שלו ומתבטל כלפי מציאות הרב , ובכך הוא נעשה 'כלי' ראוי לקבל עניין עמוק יותר. שכל עמוק הרבה יותר ממה שביכולתו להשיג בכוחות עצמו!
וכך גם בנוגע לענייננו: כאשר יהודי לומד את עניין אחדות ה' כראוי ובהמשך לכך עובד את ה' לפי דרך זו - הוא הופך מגבול לבלי־גבול. הוא נעשה צינור שדרכו מתגלה ה"אין עוד מלבדו"! (וראה אריכות בעניין זה במכתבו של אדמו"ר מוהריי"צ באגרות קודש שלו ח"ד עמ' תקכד ואילך).
(והנה דוגמה מדוע ראוי ללמוד חסידות עם רב. כאשר לומדים לבד, אפשר לקלוט את המסרים בצורה לא נכונה מבלי לשים לב).
יש עוד הרבה מה להאריך בנושא זה, אך כאמור קצרה היריעה.
האם באמת כל אדם יכול להגיע לדרגה שהאמת של חסידות תהיה מרכז חייו, עד שכל הבעיות והתמודדויות שלו ברוחניות ייפתרו על־ידי דרך זו?
זה נכון שהפנמת דבר זה באמת, לחלוטין, זה לא דבר פשוט. מדובר בדרגה נעלית ביותר. אבל זאת היא האמת! ועל־ידי יגיעה והתמסרות בהתבוננות באמת היסודית הזאת, אזי כל אחד לפי מדרגתו ויכולתו מתקרב לתודעה הזאת, וכשמתקרבים לתודעה שכזאת - משתנים. במידה כזו או אחרת, אבל משתנים.
כאשר לומדים את הדברים, חושבים עליהם, עוד פעם ועוד פעם, הדברים חודרים באופן כזה או אחר אל האישיות. זה אולי יקח הרבה זמן, אבל אנו על הרכבת הנכונה. אנחנו נוסעים בכיוון הנכון. זו האמת. זו המציאות. על־ידי כך אנו מתקרבים יותר ויותר לימים שבהם כל עסק העולם יהיה אך ורק "לדעת את ה' בלבד".
אך יחד עם זאת, כיוון שדרך זו היא "ארוכה וקצרה" ובכדי שאכן יסוד זה יחדור פנימה ללב האדם יש צורך בהתבוננות והעמקה, אם האדם רואה שאין זה פועל עליו באופן מידי לתיקון הנפש הבהמית ויצרו הרע, הרי על זה יש ספרי מוסר של גדולי ישראל הנותנים עצות מעשיות לריסון המידות המגונות ולהתגברות על היצר.
ויש לציין, שאדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשולחן ערוך של אביו, אדמו"ר הזקן, כותב, שיהיו "שיעורין הקצובין" ללימוד "ספרי מוסר המיוסדים על־פי חכמת האמת". ועל־דרך זה כתב אדמו"ר הרש"ב בסוף קונטרס התפילה, קונטרס שניתן על־ידו לתלמידי ישיבת תומכי תמימים, והוא מהווה כעין תקנון לתלמידי הישיבה: "לקבוע שעה מיוחדת בכל יום (והזמן המסוגל יותר הוא בלילה אחר תפלת ערבית) ללמוד ספרי מוסר שנבנו על המדרשים והאגדות ומאמרי הזהר לעורר את הלב לאהבת ה' ולתורתו ועבודתו יתברך".
כוונתם כמובן, בנוסף לקביעת עיתים חשובים בלימוד החסידות (שהרי כל האריכות בקונטרס התפילה, לפני הסיום הנ"ל, עוסקת בחשיבות שבלימוד החסידות וההתבוננות בחסידות, וגם אדמו"ר האמצעי בהקדמתו מעורר בהמשך העניין שם על קביעות בכתבי הקודש), שהיא זו שמפרשת את אמיתית האמונה הנכונה ביחודו יתברך, היא זו שקובעת בלב את האמת של הקב"ה והיא המביאה לפתרון הנכון והיסודי של כל הבעיות בעבודת ה' משורשן.
אפשר לדמות זאת לדוגמה הנ"ל מרפואת הגוף: אדם שסובל מבעיה רפואית חמורה, הדרך הרצויה והטובה ביותר לטפל היא באמצעות הרפואה הטבעונית שאז הבעיה נעלמת משורשה; אולם דרך זו לעיתים לוקחת זמן: אדם שסובל מסוכר גבוה, אינו יכול לסמוך על ההתעמלות שיתחיל לעשות ועל האוכל הבריא שמתחיל לאכול; זה טוב וחשוב וזה מוכרח, כי זו הדרך שתביא לפתרון הטוב ביותר, מן היסוד, אבל בתחילה עליו לקחת תרופה להורדת הסוכר, עד שהפתרון היסודי יתחיל לפעול פעולתו. האוכל הבריא וההתעמלות מועילים בטווח הארוך, לאחר משך זמן שנוהגים כראוי; אך כדי שיוכל לתפקד מיד עכשיו - עליו לקחת תרופה מיוחדת להורדת הסוכר כעזרה ראשונה. והנמשל מובן.
אלא שכעת מתבקשת שאלה אחרת. אם מדובר בנקודה יסודית וחשובה כל־כך עבור כל יהודי, מדוע החסידות התגלתה דווקא בדורות האחרונים?
ראשית, צריך לדעת ש"לכל זמן ועת לכל חפץ". לכל עניין יש את הזמן המתאים עבורו. במתן־תורה הקב"ה נתן את כל התורה כולה, ואף על פי כן רק כמה אלפי שנים אחר כך בא ה'חפץ־חיים' ומנה עשרות לאווין בדיבור לשון־הרע! כך הוא על־פי ההשגחה העליונה, שלכל עניין יש את הזמן שלו. וכך גם בנוגע לגילוי החסידות על־ידי הבעש"ט, וביאור עניין האחדות על־ידי אדמו"ר הזקן.
יתירה מזו: אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט זי"ע, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", מביא בספרו את איגרתו המפורסמת של הבעש"ט המתארת "עליית נשמה" שבה פגש הבעש"ט את המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר", וענה לו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". מכאן יש ללמוד שיש קשר מיוחד בין תורת החסידות להתגלות המשיח, ולכן כאשר מתקרבים לגאולה התחיל הגילוי של תורת החסידות.
הרבי זי"ע מסביר את העניין ברבות משיחותיו, ותמצית הדברים היא, שהחסידות מהווה 'טעימה' מ'מטעמי' הגאולה. הרי מהי מהותה של הגאולה? זאת כבר הגדיר הפסוק: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". בימות המשיח תתגלה המציאות האמיתית של העולם. האמת הגדולה שאין עוד מלבדו, תראה לעין כול.
ועניין זה החל להתנוצץ עם גילוי החסידות. כשם שבערב שבת טועמים ממאכלי השבת, כך גם לפני הגילוי האלוקי המיוחד שיהיה לעתיד לבוא טועמים מגילוי נעלה זה. זו הסיבה שתורת החסידות התגלתה בדורות שלפני ביאת המשיח - לאפשר לנו 'לטעום' מהגילוי האלוקי שיהיה בתקופת הגאולה.
אבל אחרי הכל זוהי רק הכנה לגאולה, רק 'טעימה' קטנה ממה שיקרה בגאולה. אנו מצפים, מבקשים ומאמינים שתבוא כבר הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב בימינו ממש, ועושים למען זירוז ביאתה, שאז הדברים לא רק יובנו בשכל האדם, אלא ייראו ממש לעין הגשמית.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il