ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כמה אכפת לי מפרשת השבוע

דף הבית בית מדרש מדורים קרוב אליך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אייר התשע"ה

כמה אכפת לי מפרשת השבוע

מתוך העלון קרוב אליך גליון מס 73



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

התוועדות עם הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ
יש לנו לפחות שני לוחות שנה. לוח אחד הוא לוח המאורעות, מה קורה בעולם.
אם מישהו ייקח עיתון ויבדוק מתוך שלל הכתבות מהם הדברים שנוגעים לו ומה לא, הוא יגלה שרוב הדברים בעצם לא נוגעים אליו, לא עסק שלו. יש הרבה מאוד דברים שעשויים רק בשביל למלא את הזמן או למלא את הבטלה. זה אפילו סוג של סקרנות, אני רוצה לדעת מה מתבשל בסיר של השכן. למרות שהסיר של השכן לא מרתק, אני הולך לראות מה מתבשל אצלו.
כשמנסים לנפות את סדר החיים אז בודאי יש מאורעות וימים שנוגעים לחיים שלי, להווה שלי או לעתיד שלי, והם אלה שצריכים להיות מעניינים.
במסכת שבת מדברים באיזה דברים עוסקים ובאיזה דברים אסור לעסוק בשבת. יש דברים שמותר לעסוק בהם למרות שהם דברי חול, הם נקראים "דברים של מָלָך" (=מה לך?): אני יושב ומדבר האם פלוני יעשה כך או כך, זה לא עסק שלי, דברים כאלו הם לא נקראים דברי חול במובן שזה לא "ממצוא חפצך ודבר דבר", אני לא מוצא חפצי בזה, אני רק סתם כך מדבר על דברים. יש המון דברים כאלו שבן אדם יושב ועוסק בהם, זה לא דברים שבקדושה, זה דברים שבעצם לאף אחד לא אכפת מהם. ויש שקראו לזה "דברים של מֶלֶך", אני מדבר על פוליטיקה, ועושים את זה הרבה יהודים בשבת מהמקווה והלאה... אני מדבר על דברים שהם לא העסקים שלי, שדיבוריי לא יעלו ולא יורידו מהם. אם אני מדבר האם נשיא צרפת עשה בסדר או לא עשה בסדר, לא אכפת לי ממנו. השכן קנה כלב חדש, מה אכפת לי ממנו? כל זמן שהכלב לא נושך אותי הכל בסדר. שהנשיא כן התקוטט עם אשתו או לא, מה אכפת לי?
ויש את הלוח השני שנקרא לו במובן מסויים הלוח היהודי, הוא צריך להיות נוגע לי למרות שהוא לא תמיד עושה את זה,
שזה סוג של חסרון. החגים והזמנים באים, ואם אני בן אדם עסוק אז אני לא יושב וחושב, אלא אם כן אני בחור מיוחד שיושב בישיבה ויש לו זמן גם לחשוב, אז זה קורה אבל זה לא כל כך מצוי. מה זה נקרא יש לי זמן לחשוב? למשל, ל"ג בעומר מגיע, זה מצויין בלוח השנה. האם אני מתכונן אליו? ברור שיש לזה השלכות, זה סוג מסוים של סדר לחיים שלי, יכול להיות של"ג בעומר יבוא וילך, יכול להיות שלא יקרה בו שום דבר. אמרו שבחודש אלול הדגים רועדים במים, אני לא בדקתי אותם בזמן האחרון, אבל הדגים לא רועדים במים והאנשים לא רועדים ביבשה. אני חי את חודש אלול, וחודש אלול עובר לידי וממילא גם ראש השנה כך.
בעבר, יהודים חיו חיים יותר צפופים יחד אחד עם השני וחיי היומיום לא היו חיים מרתקים, אחד היה סוחר, אחד רוכל, אחד נפח. מה היו החיים?
במובן מסוים החיים היהודים היו חיים של משמעות, והם קיבלו משמעות מפני שהאנשים חשבו עליהם. היו מקומות שברבות משבתות השבוע, לפחות בזמנים מיוחדים היו עושים חלות מיוחדות לכבוד הזמן. אני זוכר מהסבתא שלי, שהיו חלות של סולם קטן, אני חושב שזה היה בראש השנה שיש סולם לעלות למעלה, היו חלות של ידיים פרושות וכדומה. אני לא רוצה לומר ש"כזה ראה וקדש"; אני רוצה לומר דבר אחר - כשיהודים חיו בתוך הדברים האלה, אז אם עכשו ראש השנה הבעלבוסטע יודעת שעכשיו צריך להכין דבר מיוחד. יש מאכלים לראש השנה, לערב יום כיפור, יש ימים שבהם אוכלים קרעפלאך, ולא רק בנוסח אשכנז, גם לעדות המזרח היו מנהגים רבים שכאלה. השבוע היהודי היה שבוע הרבה יותר משמעותי, החגים, הזמנים.
בל"ג בעומר הילדים היו יוצאים ליערות לשחק עם חץ וקשת.
ראיתי באיזה ספר, שמכיוון שזה לכבוד העניין של ל"ג בעומר אז לא רק הבנים, גם הבנות צריכות לצאת עם חץ וקשת. בל"ג בעומר היו גם מבשלים ביצים קשות, מבשלים אותם עם עלי בצלים ואז הביצים יוצאות חומות או מנומרות. מה אני רוצה להגיד? יש יום כמו ל"ג בעומר, אז מישהו היה צריך לעשות חץ וקשת בין אם הוא ילד או מבוגר שיש לו ילד, הבעלבוסטע היתה צריכה לבשל ביצים כאלו שיצאו חומות. היו חיים בתוך לוח השנה היהודי.
לחג השבועות, למשל, היו קוראים חג המו"צים
("המורי צדק", כלומר הרבנים). רבני ערים בערב פסח עסוקים מעל הראש, בימים הנוראים הם עסוקים, אבל בשבועות הם פנויים ואז הם היו עולים לאדמו"ר, אז קראו לזה חג המו"צים. אני בטוח שזה נמצא גם אצל הכורדים ואצל העירקים וגם אצל עדות אחרות.
להבדיל, יש בסידורים ישנים סליחות לכ' בסיון, יום צום שנקבע לזכר הפורענות של חמילנצקי, שערך טבח גדול ביהודים, והיו נוהגים לצום ולומר סליחות. יש לוח זמנים יהודי, מה קורה בפרשת השבוע? נפגשים שני אנשים, לא גדולי הדור, יהודים פשוטים שבקושי יודעים משהו, אז נפגשים והם יודעים שפרשה הבאה היא פרשה זו ולאחריה פרשה אחרת. היו פעם משחקי ילדים לנחש בפרשות בחומש, כמה יש בס' (=פרשה סתומה) וכמה יש בפ' (=פרשה פתוחה).
כל אלה הם עניינים של עולם יהודי, שהוא לא רק עולם רשמי, עם ציון התאריכים הגדולים, אלא גם ציון זמנים קטנים. הדתיים עוד קצת שומרים על דברים כאלה; אלה שלא, הם אולי יודעים על הימים האלה, אבל הם לא יודעים מה עושים איתם.
סיפר לי מישהו שהיה קצין מילואים והאוגדה שלו הזמינה את המג"דים לערב גיבוש
באיזו מסעדה. הוא אמר להם בשפה רפה שישמח להיות עם כל הקצינים אך לא יוכל לאכול בגלל שהארוחה נקבעה בתשעה באב. כולם עמדו והתנצלו בפניו כי הם לא עשו את זה בכוונה, הם רק לא ידעו שזה התאריך, התאריך לא אמר להם שום דבר.
שמעתי סיפור נאה:
אף פעם לא הייתה באנגליה אהדה גדולה לישראל, ובשגרירות הישראלית חיפשו ידידים בפרלמנט הבריטי והזמינו אנשים שיגיעו לחגיגה בשגרירות ישראל.
היה להם קשה למצוא אנשים כי הם אנשים עסוקים ויש להם מה לעשות חוץ מלבוא לשגרירות ישראל. בערך שבועיים לפני החגיגה, מישהו גילה שהיה כתוב בלוח שהתאריך של הסעודה הוא ט' באב, והתחיל ויכוח עצום בשגרירות. לא היה כתוב "תשעה באב", שזה עוד אנשים יודעים, אלא ט' באב, והם התווכחו האם ראוי לעשות את הסעודה או לא. אז וגם היום השגרירות הישראלית לא הייתה בנויה ממבחר של בוגרי ישיבה, הם ישבו וחשבו ובסוף החליטו בכאב לב גדול לדחות את זה. הם כתבו מכתבים יפים לכל חברי הפרלמנט שהם מאוד מתנצלים שהם קבעו בתאריך שהוא יום אבל לאומי לעם הישראלי וקבעו את החגיגה בתאריך אחר, ואז להפתעתם הגדולה הגיעו פי שניים ממה שהיו אמורים לבוא בפעם הראשונה. זה נגע בהם, לשגרירות הזאת יש משהו שאכפת להם. זה מעשה שהיה.
מכר טוב שלי שהיה לפני הרבה שנים עיתונאי של איזה עיתון מחו"ל, היה אמור לפגוש את הרמטכ"ל המצרי.
הוא ישב בקהיר והתבשל לאט לאט כי יש להם זמן, הוא היה עיתונאי לא כל כך חשוב, אז הם נתנו לו לחכות. אחרי זמן רב הם קבעו לו זמן במוצאי שבת אחד, אבל הוא בדק וגילה שעם התנועה בקהיר הוא לא יוכל להגיע לפגישה במוצאי שבת בלי לחלל את השבת. הוא ישב וחשב מה לעשות והחליט שהוא לא עושה את זה. הוא שלח להם הודעה שלצערו הוא לא יבוא בגלל שמירת שבת. כבר למחרת הוא קיבל הזמנה לתאריך אחר לרמטכ"ל המצרי, אחר כך תיאמו לו ראיון עם שר הביטחון ואחר כך עם הנשיא. כל זה קרה מכיוון שהם התרשמו מכך שהבן אדם שומר שבת ואכפת לו מזה, והוא אפילו מסוגל לוותר על עיתונאותו בשביל השבת.
אז יש לוח יהודי, ויש לוח כללי. הלוח הכללי לפעמים לא משמעותי בשבילי בעצם, לפעמים הוא משמעותי אך הדברים לא ידועים בשעתם, ולפעמים דברים שמעוררים רעש גדול חולפים בלי להותיר רושם. מתברר שאירועים רבים אינם רלוונטיים ואינם מעלים או מורידים.
זה שאנחנו לא חיים את הלוח היהודי כפי שצריך, זו בעיה, אולי פגם ביהדותנו. לכל הפחות צריך להשיב את פרשת השבוע למקומה הראוי.
היה לי מכר שהיה מורה לאנגלית בבית חינוך, והוא היה יהודי שומר מצוות. כשהוא היה נכנס לכיתה היה צועק עליהם "עמי ארצות! מהי פרשת השבוע?" והם מסכנים, לא ידעו והיו להם בושות בכל פעם, עד שהם גילו שיש שמש תימני בבית הספר ואפשר לשאול אותו.
כמה אכפת לי מפרשת השבוע? קראו אותה בשבת,
כמו שהתנמנמתי בפרשת אמור אני אנמנם בפרשת בהר, וכמו שנמנמתי בבהר, אתנמנם בפרשת בחוקותי. סיכוי טוב שכך יהיה. פירושו של דבר הוא, שלמעשה, הלוח שלי הוא לא לוח יהודי גמור, הוא לוח יהודי מצומצם. האם זה מפני שאנשים עסוקים עד כדי כך? לא, זה מפני שלא כל כך אכפת להם.
אני מנסה לומר את זה בכל מקום שאני נמצא, בכל ישיבה ומעין ישיבה שאני נמצא בה: כתוב בגמרא ובשולחן ערוך ואף אחד לא חולק על זה, שצריך כל אדם לגמור את הפרשיות שניים מקרא ואחד תרגום בכל שבוע. ומי שלא סיים, לא יכול לאכול סעודה שניה של שבת עד שיסיים. מי שקורא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, לפחות יודע מהי פרשת השבוע, ואולי מחשבה רצינית עולה על דעתו בעקבותיה.

בשיתוף מכון 'שפע'



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il