בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה

כיוון הלב לפי סדר חניית השבטים

*כלל ופרט או פרט וכלל *המוח והלב בגוף האדם ובגוף העולם *הדבר הגדול הוא לא בהכרח מרכזי יותר *פצצה גרעינית ומולקולת די. אן. איי *קדושת ארץ ישראל ליוותה את ישראל בנדודי המדבר *נחלת הארץ קודמת כי היא התכלית *עושו גושו חושו, אל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ *כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד *אתה יושב בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים *עמוד אש על קברו של רבי יהודה בן בתירא *מכוונים הכי גבוה שרק אפשר

undefined

הרב שמעון כהן

סיון תשע"ה
17 דק' קריאה
כלל ופרט או פרט וכלל
פרשתנו פותחת ספר חדש, ספר במדבר, המכונה 'חומש הפקודים' על שם המפקדים הרבים שמתוארים בו. כבר בפסוק הראשון של הספר אנו נפגשים עם הציווי לִמנות את ישראל, וכך נאמר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" 1 .
בפסוק זה מופיעים שני נתונים חשובים - מקום וזמן - אלא שסדר הדברים בפסוק דורש תלמוד, שכן בתיאור המקום מתחיל הכתוב ב'כלל' (מדבר סיני) ומסיים ב'פרט' (אוהל מועד), מה שאין כן בתיאור הזמן, שם מתחיל הכתוב ב'פרט' (באחד), ממשיך לציון החודש (לחודש השני) ומסיים בשנה (בשנה השנית). בעקבות שינוי הסדר בפסוק מייסד "אור החיים" הקדוש 2 יסוד רוחני חשוב, וכותב:
"במדבר סיני וגו'. רבותינו ז"ל דרשו (במדבר רבה פרשה א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השווה ה' מידותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת ה'מקום' - הקדים מחברת הכללות שהוא 'מדבר סיני' ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר 'באהל מועד', וכשהזכיר הודעת ה'זמן' - הקדים זיכרון פרט הזמן ואמר 'באחד לחודש השני' ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר 'בשנה השנית'".
במבט ראשון כאמור יש כאן חוסר סימטריה, בתיאור המקום הכתוב הולך מהכלל אל הפרט, ובתיאור הזמן מהפרט אל הכלל. מתאים יותר היה שהכתוב ישווה את מידותיו. מבאר "אור החיים" הקדוש:
"ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שווה, והוא על דרך אומרם (בראשית רבה פרשה סח): הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלקים, ומעתה מחברת הכללות הוא 'אהל מועד' וה'מדבר' הוא פרט טפל לו".
האדם בדמיונו רואה את המדבר הגדול עם כל עוצמתו, ולכן המדבר מבחינתו הוא ה'כלל', ואוהל מועד מבחינתו, זו נקודת ציון קטנה בתוך מרחבי המדבר, אבל למעשה אוהל מועד - מקום השכינה - הוא ה'כלל' של העולם כולו, ויש כאן סימטריה מוחלטת.
"ולהעירך הכתוב בכוונה זו סידר סמוך לזה מאמר 'באחד לחודש וגו' בשנה השנית', אם כן מאמר 'באהל מועד' הוא מחברת הכללות, ולזה נסדר באחרונה כסדר 'שנה השנית' שנסדר אחר מאמר 'באחד לחדש'.
ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה' שם, ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס' ריבוא של ישראל (בראשית רבה ה, ז), הרי שהגם שהוא לעין מועט, הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא".
שתי האמות הללו שבין שני בדי הארון, הן מקום צר ביותר, ואף על פי כן, כנגד זה עמדו כל בית ישראל 3 , ללמדך שהמקום המצומצם הזה הוא מצומצם רק למראית עין, אבל באמת הוא המקום הכללי ביותר שקיים במציאות.

המוח והלב בגוף האדם ובגוף העולם
אנו נמצאים ביום ירושלים, ביום זה נוהג היה רבנו הרב צבי יהודה להזכיר את הפסוק: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'" 4 , שכן ביום זה זכינו לראות בעינינו את כוח ה' וגדולתו.
בזוהר הקדוש מובאים דברים נפלאים על פסוק זה. לספר הזוהר יש מעמד מיוחד, מובא בשם מרן החיד"א 5 שמי שקורא את לשון הזוהר, גם אם איננו מבין, אם סיים את החיבור כולו עליו לערוך סעודת מצוה. אם כן נקרא את לשון הקודש של הזוהר הקדוש 6 :
"'ועתה יגדל נא כח ה'', רבי אחא ורבי יוסי אמרי: זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו, דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל דישתדלון באורייתא בגין דחד בחד אתקשרן וישראל לתתא בהאי עלמא אינון קיומא דיליה וקיומא דכל שאר עמין אימתי בזמן דעבדי רעותא דמאריהון" 7 .
בעם ישראל יש כוח של תורה שמקיים את האנושות כולה, וכדי שהכוח הזה יפעל את פעולתו על ישראל לעשות רצון אביהם שבשמים. לאחר הקדמה זו עובר הזוהר הקדוש לפרק באנטומיה הרוחנית של גוף האדם.
"תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עלאה (יקירא) ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא (ומזונא) דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא (וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו), והא לבא אחיד ואתקף באתר עלאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא (ואחיד ביה) ודא אתקשר בדא" 8 .
הקב"ה ברא את האדם באופן שיש חיבור מהותי בין מוחו לליבו, המוח והלב מייצגים את החכמה והבינה, ושני הכוחות הללו נרמזים באותיות יו"ד וה"א של שם ה', "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" 9 .
"וכגוונא דדא אתקין קודשא בריך הוא עלמא ועבד (ליה) חד גופא ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין וההוא לבא אתקשר ואתאחד במוחא עלאה דשריא לעילא" 10 .
כשם שבגוף האדם הלב והמוח קשורים זה בזה, כך גם בגוף העולם, וכמאמר הקדמונים: "האדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול" 11 . אחת השאלות הגדולות שנידונו בדור האחרון ועוררו פולמוס נרחב היא שאלת קביעת רגע המוות 12 , האם המוות הלבבי קובע או המוות המוחי, יש כאן שני מלכים שדורשים לכתר, ולמעשה הם תלויים אחד בשני, אם הלב לא יזרים חמצן למוח - לא יהיה קיום למוח, ואם המוח לא ייתן פקודות ללב - אין קיום ללב. ממשיך הזוהר הקדוש:
"תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אשרא לימא דאוקינוס דאסחר כל ישובא דעלמא וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחרא להר הבית והר הבית אסחר לעזרות דישראל ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין... ולשכת הגזית אסחר למזבח והמזבח אסחר לבית האולם והאולם להיכל והיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינה שריא וכפרת וכרובים וארון והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי דגופא, ולבא דא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא הדא הוא דכתיב: 'מכון לשבתך פעלת ה''" 13 .

הדבר הגדול הוא לא בהכרח מרכזי יותר
ישנם מעגלים של קדושה שמקיפים נקודה אחת מרכזית שממנה באה השראת השכינה ומתפשטת על הכול. שני האברים האלה - הלב והמוח, הם לא גדולים, ובכל זאת הם המרכז של העולם. הבנה זו מחזירה אותנו לדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש, המלמדים אותנו שהדבר הגדול הוא לא בהכרח מרכזי יותר בעולם, לא הגודל קובע, אדרבה, "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו" 14 . אמנם ירושלים, מבין כל ערי הבירה שבעולם, היא בין הקטנות ביותר, אבל העולם כולו יונק את כוחו מירושלים. הכוח האלקי מתגלה בעולם דרך ירושלים, דרך קודש הקודשים, וככל שאנחנו נכנסים אל הקודש פנימה, כך חשיבותו של מימד המקום מתמעטת. חז"ל אומרים: "מקום ארון אינו מן המדה" 15 , כשעמד הארון בקודש הקדשים היה דבר פלא: כשמדדו בינו לבין כותלי קודש הקדשים היו עשר אמות מכל צד, ומכיון שכל רוחבו של קודש הקדשים היה עשרים אמות, הרי שהארון עצמו לא תפס מקום. ככל שהדבר עוצמתי יותר, כך המקום שהוא תופס בתוך המציאות הוא קטן יותר.

פצצה גרעינית ומולקולת די. אן. איי
'אטום' ביוונית, פירושו "לא ניתן לחיתוך" - "א" (לא ניתן) "טומי" (חתך), ה'אטום' מבחינה פיזיקלית הוא המערך החלקיקי הקטן ביותר של יסוד, ופצצה גרעינית, נעשית על ידי ניצול האנרגיה הרבה שאגורה בגרעין האטום ומשתחררת בתהליך של ביקוע גרעיני. ריכוז האנרגיות האגורות בגרעין האטום יכול להשמיד ערים שלמות. כלומר ככל שהנקודה שבה אנו עוסקים היא קטנה יותר, כך הריכוזיות שבה גדולה יותר.
דוגמא נוספת לכך היא מולקולת הדי. אן. איי, כשלוקחים מולקולת די. אן. איי אחת ניתן לזהות את מבנה הגוף של בעליה, את צבע עיניו ואת תכונות אישיותו. מספיק תא אחד, כרומוזום אחד, כדי לעמוד על זהות בעליו. יש כאן יסוד גדול, ככל שמימדי הדבר גדולים יותר כך הוא פרטי יותר, וככל שמימדיו קטנים יותר כך הוא כללי יותר.
מי שהוא בעל ענווה הוא מכיל את כולם, ומנגד, מי שהוא בעל גאווה קשה לעמוד במחיצתו, "המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה" 16 . מי שתופס הרבה מקום הוא ממעט בכך כבוד שמים, ומנגד, על ידי ענווה פשוטה ניתן להרבות כבוד שמים.

קדושת ארץ ישראל ליוותה את ישראל בנדודי המדבר
בספר "ערבי נחל" שואל רבי דוד שלמה אייבשיץ 17 שאלה על דברי הגמרא במסכת שבת. המשנה במסכת שבת 18 מביאה את שיטת רבי יוסי, שאדם שמכבה נר בשבת בגלל שהוא חס על הנר (המנורה) שמא ייפקע כשיכלה השמן, או שמבקש לחסוך בשמן - פטור, שכן רבי יוסי סובר כרבי שמעון, שמי שעושה מלאכה שאינו צריך לגופה - פטור עליה. אבל אם כיבה את הנר כדי לחרוך את הפתילה, שתהא נוחה להדלקה הבאה - כיון שהתכוון בכיבוי זה להכשיר את הפתילה לקראת ההדלקה הבאה, הרי זו מלאכה שצריכה לגופה, וחייב עליה.
עולא מסביר את שיטת רבי יוסי באופן אחר. לדבריו, רבי יוסי סובר כרבי יהודה, שמי שעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה, ומה שפטר את מכבה הנר שחס על הנר או על השמן, זה מדין מקלקל, שכן פעולת הכיבוי במהותה היא קלקול. לכן אם מכבה משום שחס על השמן או על הנר, אמנם זה קלקול שיש בו צד תיקון, כי בכך הוא חוסך שמן או שומר על שלמות הנר, אבל מבחינה הלכתית זה לא נחשב כקלקול לצורך תיקון, כי הקלקול הוא בדבר אחד והתיקון בדבר אחר, לכן פטור.
אולם אם מכבה את הנר כדי להכשיר את הפתילה להדלקה הבאה, מדובר בקלקול על מנת לתקן באותו מקום עצמו שבו הוא קלקל, לכן במקרה זה רבי יוסי מחייב.
שואל רבה את עולא: כיצד ניתן לומר, שמי שמקלקל על מנת לתקן, חייב רק כשהתיקון הוא באותו מקום שבו קלקל, הרי כל מלאכות שבת נלמדות מהמשכן, ושם, בסתירת המשכן, מדובר בסותר על מנת לבנות שלא במקומו, שהרי היו מפרקים את המשכן בשעת המסע כדי להקימו במקום חניה אחר!?
ועולא משיב: במשכן נאמר "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" 19 , כלומר "מקומו" של המשכן הוא המקום שקובע לו ה' ולא מקום עמידתו, לכן סתירת המשכן נחשבת ככסותר על מנת לבנות במקומו ולא במקום אחר.
שואל ה"ערבי נחל" 20 :
"והנה בעת למדי גמרא זו אשתומם כרגע חדא, שאין מובן כל זה, שמחמת שכל מסעם על פי ה' היה, לכן הוא כסותר על מנת לבנות במקומו, והדבר מתמיה מאוד, והרי כל דברי רבותינו ז"ל אין בהם דבר רק, ואם רק הוא - מכם (ירושלמי פאה פ"א, ה"א), מחמת מיעוט התבוננות.
ואחר שנשתוממתי כרגע חדא, נפל לי בדעתי ביאור דבריהם באמתה של תורה בעזרת ה', והוא, דגם בפסוק זה עצמו יש לדקדק, הלא ביאר שם תחילת הפרשה איך שבנסוע הענן יסעו ובנוחו ינוחו, ואם כן דבר זה הוא מושכל ראשון, כי הנסיעה והמנוחה של הענן בודאי היה בדברי השי"ת והשגחתו, ואם כן מה צורך עוד להודיענו 'על פי ה' יחנו' כו'? וגם לשון 'על פי ה'' אין לו מובן, דהוה ליה למימר 'על ידי דברי ה'' וכדומה.
אלא האמת הברור הוא על פי דברי הזוהר וכתבו האר"י ז"ל, שהקשו: הלא נודע שאיסור קדשים בחוץ שחייבין עליו כרת (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ח, ה"ב) עבור כי אין מקום להקריב קרבן אם לא בבית המקדש שעומד בארץ ישראל, ושם עשר קדושות המבוארים בכלים (פ"א, משניות ו-ט), אבל חוץ לארץ אינו סובל קדושת הקרבת הקרבן, ואם כן איך בכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בחוץ לארץ הקריבו קרבנות אצל המשכן?
ותירצו, שכמו שמצינו ביעקב (חולין צא ע"ב), קיפל הקדוש ברוך הוא את כל ארץ ישראל והניחו תחתיו, כך היה הענין בזה, שמעת צאתם מארץ מצרים, אזי בכל מקום שהיה חנייתם, היה שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל והיו שורים במחנה לויה, ומקום המשכן היה ממש מקום המקדש, וכל הקדושה שמקומה לשרות במקום בית המקדש היה שם במקום שהוקם המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות, ולא זו בלבד שבמקום חנייתם היה שם כל קדושת ארץ ישראל, אלא גם בעת נסעם נסע ארץ ישראל עמהם וכל הקדושה של ארץ ישראל, יעויין שם".
להקריב קרבן בחוץ לארץ - זה לא שייך, אי אפשר להתקרב לקב"ה מחוץ לגבולות הארץ, אז איך הקריבו קרבנות בכל תקופת המדבר? אומר ה"ערבי נחל": עשר קדושות של ארץ ישראל ליוו את האומה הישראלית בכל נדודי המדבר, ולכן נאמר "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ", כי ארץ ישראל נוסעת יחד אתם. לפי זה מובן יותר למה סתירת המשכן איננה סתירה על מנת לבנות במקום אחר, כי ארץ ישראל מלווה אותם בכל תחנותיהם, כך שכל סתירה היא סתירה על מנת לבנות במקומו.

נחלת הארץ קודמת כי היא התכלית
היעב"ץ, רבי יעקב בן צבי עמדין 21 , בביאורו לסידור 22 אומר דבר נפלא. הברכה השניה בברכת המזון, ברכת הארץ, פותחת ב"נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו, ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו" וכו', אומר היעב"ץ, הסדר כאן טעון בירור, הלוא הגיוני יותר היה לפתוח בהודאה על שהוציאנו ממצרים, ולסיים בהודאה על הארץ הטובה והרחבה שהונחלה לנו, הרי כך הוא הסדר הכרונולוגי של הדברים?
"לכאורה אין הסדר מכוון, שהרי כיבוש הארץ מאוחר אפילו לנתינת התורה, והיה לו להזכירו בסוף".
מבאר היעב"ץ שמתקני הברכה סידרו לפי הסדר הראוי, תחילה הם סימנו את התכלית של כל ההיסטוריוסופיה הישראלית - ארץ ישראל.
"אבל נחלת הארץ קדמה בבחינת התכלית, כאמור 'אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ' (שמות ג, יז), והענין מבואר בהקדמתנו כי נחלת הארץ היא תנאי בקבלת אלקותו יתברך כמו שנתבאר שם באורך, לפי שנקרא 'אלקי הארץ' (מלכים ב' יז, כז), ולזה כל עיקר יציאת מצרים היתה למען יירשו הארץ ויקבלוהו לאלקים בשלם שבפנים. ואם לא כן לא הוצרך להוציאם, והיה מניחם במצרים (ומשמיד המצרים מפניהם) ויקבלו שם אלקותו. או היה מיישבם במדבר. היפלא מה' דבר להושיב בו רעבים ויכוננו עיר מושב. וכמו שלעתיד 'יששום מדבר וציה' (ישעיה לה, א), 'כי נבקעו במדבר מים' (שם ו), 'נהרות בישימון' (שם מג, כ). לכן זה ברור מאוד".
חז"ל אומרים: "כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... - לא יצא ידי חובתו" 23 , בברכת הארץ צריך שיהיו כלולים ברית ותורה, מכל מקום חותמים את הברכה ב"על הארץ ועל המזון", ארץ ישראל היא היסוד היותר שורשי של האומה, לכן "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם" בא רק אחרי "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", כך הוא הסדר הנכון, בדומה לאדם שמקדש אישה, תחילה הוא לוקח אותה, "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" 24 , ורק אחר כך הוא מכניסה לביתו. החיים המשותפים, חיי הנישואין, הם הרבה יותר דרמטיים, הרבה יותר משמעותיים מתקופת האירוסין. בארץ ישראל אנחנו חיים יחד עם ריבונו של עולם.

עושו גושו חושו, אל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ
רעיונו של היעב"ץ מקבל משנה תוקף כשקוראים את הקדמתו הנפלאה לפירושו על הסידור 25 , שם יוצא בחריפות רבה כנגד הבוחרים להישאר בגלות ומייקר עד מאוד את מעלת יושבי ארץ הקודש, וזו לשונו:
"צריך כל אדם לעשות בליבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ ישראל (על כל פנים כשתמצא ידו די ההוצאה וקצת מעמד סיפוק פרנסה, אם בדרך מלאכה או איזה משא ומתן לקבל ההספקה הנצרכת וההכרחית כדי ליישב הארץ הקדושה השוממה מבלי בניה)... שמעוני אחי ורעי המתגוררים בארץ לא לנו על אדמה טמאה, זכרו זאת והתאוששו, זכרו את ה', וירושלים תעלה על לבבכם. התקוששו וקושו, המזכירים את ה' אל דמי לכם תמיד לא יחשו, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה. עושו גושו חושו, ואל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ ח"ו לקיים 'ואכלה אתכם' וגו', זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות, כי מאסו ארץ חמדה, והיא שעמדה לנו בגלותנו המר... על צוארנו נרדפנו... כמת מלב נשכחנו אחר ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי... כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה, על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא (ספרד) וארצות אחרות בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן... ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא... כי ישראל קרויים נחלת ה' והארץ היא נחלתו, והתורה תלויה בשניהם, בעם ה' על נחלת ה' והעוזב אחת עוזב השנית".
ירושלים נמצאת בירושלים, אסור להתבלבל, קדושת ירושלים לא עברה לברלין או לליטא או לפאס, ומדי שבת אנו נושאים תפילה לה' ומבקשים להגדיל את כוחו יתברך בעולם: "מתי תמלוך בציון, בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון, תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים" 26 .

כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד
הגמרא במסכת ברכות 27 אומרת:
"תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות - יכוין לבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר: 'והתפללו אל ה''.
היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: 'והתפללו אליך דרך ארצם'.
היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת'.
היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: 'והתפללו אל הבית הזה'.
היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: 'והתפללו אל המקום הזה'.
היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוין את לבו כנגד בית הכפורת.
היה עומד אחורי בית הכפורת - יראה עצמו כאילו לפני הכפורת.
נמצא: עומד במזרח - מחזיר פניו למערב, במערב - מחזיר פניו למזרח, בדרום - מחזיר פניו לצפון, בצפון - מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד".
כשיהודי עומד בחוץ לארץ, אז נדמה לו שכל השאיפה והתכלית של העם היהודי, זה להגיע לארץ ישראל. בארץ ישראל הוא יבנה בית לאומי עם חקלאות ותעשייה, ביטחון וכלכלה. הוא ימסור את נפשו כדי לייבש ביצות ולהגשים את חזון התקומה והתחייה.
זו הקומה הראשונה, אבל אחריה באה קומה שניה. מי שהגיע כבר לארץ ישראל, אל יסתפק במדינה, אלא יכוון ליבו לירושלים, לנקודה הפנימית של "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" 28 .
ירושלים היא נקודת הלב, אבל גם זה לא מספיק, צריך לבנות גם קומה שלישית ולכוון אל בית קודשי הקודשים.

אתה יושב בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים
נסיים בדבריו העמוקים של רבי שלמה הכהן, האדמו"ר מרדומסק 29 בספרו "תפארת שלמה" 30 , על דברי הגמרא בפסחים. הגמרא שם מספרת גוי אחד שעלה לבית המקדש בערב פסח ואכל מבשר קרבן הפסחים בירושלים. כשחזר הגוי לעירו התחיל להתרברב, ולספר שלמרות האיסור שקיים על ערל ובן נכר לאכול מן הפסח, הוא עצמו אכל מהחלק המשובח ביותר של הפסח!
אמר רבי יהודה בן בתירא לגוי: בטח נתנו לך את החלק הכחוש שבבשר הפסח ולא את האליה, שהיא החלק המשובח יותר.
אמר הנוכרי: אכן, לא נתנו לי מן האליה.
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: בפעם הבאה כשתעלה לירושלים, תבקש לקבל את האליה.
כוונתו של רבי יהודה בן בתירא היתה להכשיל את הגוי, שכן את האליה של קרבן הפסח מקריבים על גבי המזבח, והיא אסורה באכילה. ומתוך שיבקש הגוי לאכול מן האליה תתגלה זהותו ויבין הכהן שהוא גוי. ואכן כשעלה שוב לירושלים, ואמר שרבי יהודה בן בתירא אמר לו לבקש מן האליה, הבינו שהוא גוי והרגו אותו.
לאחר מכן שלחו בני ירושלים לרבי יהודה בן בתירא אגרת ובה נכתב: "שלום לך רבי יהודה בן בתירא, דאת יושב בנציבין (שם עירו של רבי יהודה בן בתירא), ומצודתך פרוסה בירושלים!".
מבאר ה"תפארת שלמה":
"שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירה: אנת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים. נראה לי דברי חכמים וחידותם. דהנה ידוע מספרים הקדושים מהעלאת ניצוצות שזה כל העבדות ומעשים טובים ותפלות של ישראל".
עבודת ה' של ישראל היא לברר את ניצוצות הקדושה מן הטומאה ולהעלות אותן. זו המלחמה הגדולה שלנו בעולם הזה, אומות העולם מנסות לצמצם את ההופעה של הקדושה הישראלית, ואנחנו צריכים לברר את ניצוצות הקדושה ולדאוג שיופיעו בעולם.
"ועיקר העלאת הניצוצות הוא להעלות הניצוצות בתוך רחם המלכות והיא מעלת מ"נ ובאים נשמות חדשות לעולם. וזה עיקר היחוד ומעשה הצדיקים בעולם. וזה הפירוש: הכל מעלין לארץ ישראל והכל מעלין לירושלים...".
המלכות בירושלים היא המלכות הגדולה שבה מתקבצים כל הניצוצות, בסופו של דבר צריך להעלות את ישראל לירושלים.

עמוד אש על קברו של רבי יהודה בן בתירא
בהמשך מעמיד אותנו האדמו"ר מרדומסק על גדלות אישיותו של רבי יהודה בן בתירא, וכותב:
"ממעלת רבי יהודה בן בתירה. ידוע מספרים ונודע לכל, אשר בליל ראש חודש סיון ובליל שבועות כל העולם רואים עמוד אש על קברו מהארץ עד לשמים, והוא דבר פלא בעיני כל רואיו כי לגודל זכותו על דרך שבארנו למעלה במאמר הגמרא 'אנת בנציבין ומצודתך פרוסה על ירושלים'".
מי שנמצא בנציבין בליל ראש חודש סיון או בליל שבועות ועולה לקברו של רבי יהודה בן בתירא, רואה עמוד של אש, של השראת שכינה 31 . כוח התורה של רבי יהודה בן בתירא, שמצודתו פרוסה על ירושלים, מעלה את כל כוחות הקדושה למעלה, בבחינת: "הכל מעלין לירושלים" 32 .
"והתוספות הקשו בזה: מפני מה לא עלה לרגל? ותירצו בזה. עיין שם 33 . אולם לפי שבארנו במקום אחר בענין עליית הרגל, שהלכו בני ישראל הוא לתקן פגם הברית, כמו שכתוב: 'וישא יעקב רגליו'. ובהדרכים שהלכו בני ישראל תיקנו להעלות כל הניצוצי קדושה כנודע. אך רבי יהודה בן בתירא היה כוח צדקתו גדול מאד, אף שהיה דר בחוץ לארץ היה מצודתו פרוסה בירושלים להעלות שמה כל הניצוצי קדושה כנ"ל. וכדרך שאמרו אצל שמעיה ואבטליון, עבדו עובדא דאהרן, שהיה בכוח כוונתם וקדושתם לעשות הייחודים בעמדם בחוץ, עובדא דאהרן, הוא הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים".
שמעיה ואבטליון היו נוהגים כאהרן הכהן, את הייחודים והכוונות שאהרן היה עושה לפני ולפנים, הם היו עושים במקומם ומתרוממים לאותם גבהים.

מכוונים הכי גבוה שרק אפשר
סדר חניית השבטים במדבר וסידור הדגלים והמחנות, הם בעצם בבואה של תכליתנו ותפקידנו בעולם. מיקומו של המשכן במרכז המחנה מכוון את ליבנו לנקודת הקודש, לבית קודש הקודשים. אנחנו מכוונים גבוה, הכי גבוה שרק אפשר. איננו מסתפקים בזה שב"ה מאז כ"ח באייר תשכ"ז אנחנו יכולים להגיע אל הכותל המערבי, אנו מצפים ומייחלים להמשיך ולהתרומם, להגיע לחידוש הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית, ולראות את מראהו הנאדר של הכהן הגדול כשהוא יוצא מבית קודשי הקודשים בשלום ובלי פגע, לזכות בנבואה ובהשראת שכינה.




^ 1.במדבר א, א.
^ 2.אור החיים במדבר א, א.
^ 3.ראה רש"י יהושע (ג, ט) שכתב: "גשו הנה - צמצם את כולם בין שני בדי ארון. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה".
^ 4.במדבר יד, יז.
^ 5.ראה שו"ת יביע אומר ח"א (אורח חיים סימן כו, אות י), שכתב: "והנה ראיתי נוהגים להקל בסיום זוהר הקדוש אפילו בלי פירוש, ויש להם על מה שיסמוכו, כי נודע מה שכתב מרן החיד"א בשו"ת 'חיים שאל' ח"א (סימן עה, אות ב), שלימוד הזוהר הקדוש מסוגל להאיר הנפש, ושכן אמר האר"י ז"ל לבעל תשובה אחד ללמוד בזוהר הקדוש ה' דפים בכל יום בשגם לא יבין. ועיין שם. ועיין עוד בספרו 'מורה באצבע' (סימן ב, אות מד) שכתב: לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד, בשגם לא ידע מאי קאמר, ואפילו יטעה בקריאתו, והוא תיקון גדול לנשמה, לפי שאף שכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, מכל מקום נתלבשה בכמה סיפורים והקורא נותן דעתו על הפשט הפשוט, אבל ספר הזוהר הסודות עצמם בגלוי, והקורא יודע שהם סודות וסתרי תורה, אלא שאינו מבין מקוצר המשיג ועומק המושג. ע"כ. ...ומעתה בודאי שהמסיים את הזוהר הקדוש שפיר דמי לעשות סעודת סיום אף על פי שלא הבין סודותיו, ופוטר מתענית בכורות בערב פסח... וכל זה בלימוד הזוהר הקדוש, אבל בלימוד גמרא או שישה סדרי משנה, אין להקל בלי פירוש והבנה".
^ 6.זוהר ח"ג קסא ע"א.
^ 7.ביאור: רבי אחא ורבי יוסי אמרו: זכאים הם ישראל יותר מאומות העולם, שהקב"ה בחר בהם קרא שמו בהם והתפאר בהם, שהרי העולם לא נברא אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה, לפי שזה בזה נקשרים, וישראל למטה בעולם הזה הם הקיום שלו והקיום של כל שאר העמים. מתי? בזמן שעושים רצון ריבונם.
^ 8.ביאור: בוא וראה, כאשר ברא הקב"ה לאדם בעולם, התקינו כדמיון עליון ונתן לו כח ותוקף באמצע הגוף, כי שם שורה הלב שהוא תוקף כל הגוף, ומשם ניזון כל הגוף. וזה הלב נאחז ונתחזק במקום עליון למעלה, שהוא המוח שבראש השורה למעלה, וזה נקשר בזה.
^ 9.ישעיה כו, ד.
^ 10.ביאור: ובדמיון זה התקין הקב"ה לעולם ועשה אותו כגוף אחד, והתקין אברי הגוף סביב הלב, והלב שורה באמצעות כל הגוף, וכל אותם האברים ניזונים מן הלב ההוא שהוא תוקף של הכל, וכולם בו תלויים. ולב ההוא נקשר ונאחז במוח עליון השורה למעלה.
^ 11.ראה כוזרי מאמר רביעי, אות ג.
^ 12.ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ו ערך רגע המוות.
^ 13.ביאור: בא וראה, כאשר חפץ הקב"ה לברוא העולם הסיב לים אוקיינוס סביב כל יישוב העולם, ויישוב של כל שבעים אומות הסיב לכולם סביב ארץ ישראל, וארץ ישראל הסיב לירושלים, וירושלים באמצעות כל היישוב שורה, והיא סובבת להר הבית, והר הבית סובב לעזרות ישראל, ואותן העזרות סובבות ללשכת הגזית אשר שם סנהדרין גדולה יושבי... ולשכת הגזית סובבת למזבח, והמזבח סובבב לבית האולם, והאולם להיכל, והיכל לבית קודש הקודשים, אשר שם שורה השכינה והכפורת והכרובים והארון. וכאן הוא הלב של כל הארץ והעולם, ומכאן ניזונים כל אותן מקומות היישוב שהם אברי הגוף, ולב הזה ניזון מן המוח של הראש, ומתאחדים זה עם זה.
^ 14.מגילה לא ע"א.
^ 15.מגילה י ע"ב.
^ 16.ברכות מג ע"ב.
^ 17. רבי דוד שלמה אייבשיץ (אוזירן-סורוקה), נולד בערך בשנת התקט"ו - כיהן כרב בכמה מקהילות בפולין ובסוף בעיר סורוקה, ובשנת התקס"ח עלה ארצה והתיישב בצפת, ובה נפטר בשנת התקע"ד. חיבר ספרים רבים בהלכה, ביניהם "לבושי שרד" על שו"ע או"ח ויו"ד, ושו"ת "נאות דשא". כמו כן חיבר ספרי חסידות רבים, ביניהם הספר "ערבי נחל" על התורה שנדפס לראשונה בהתקפ"ה.
^ 18.שבת לא ע"ב.
^ 19.במדבר ט, יח.
^ 20.ערבי נחל לפרשת שלח, דרוש א.
^ 21. רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עמדין (היעב"ץ) (אלטונה, גרמניה), התנ"ח-התקל"ז - מגדולי רבני גרמניה. אביו היה רבי צבי הירש אשכנזי ה"חכם צבי". בשנת התפ"ח החל לשמש כרב העיר אמדן ושימש ברבנות שם כארבע שנים. לאחר מכן פרש מכס הרבנות, החל לעסוק במסחר והמשיך להקדיש את עיקר זמנו לעסק התורה וכתב חיבורים רבים. רבנו היעב"ץ חיבר למעלה מארבעים חיבורים בכל חלקי התורה. בין ספריו המפורסמים: שו"ת שאילת יעב"ץ, ספר מור וקציעה על שו"ע או"ח, ספר לחם שמים על המשנה, פירוש על הסידור ועוד.
^ 22.סידור היעב"ץ ח"א עמ' תפו, הוצאת אשכול תשנ"ג.
^ 23.ברכות מט ע"א.
^ 24.דברים כב, יג.
^ 25.סידור היעב"ץ סולם בית אל, חווק ג, אות ו.
^ 26.קדושה, תפילת שחרית לשבת.
^ 27.ברכות ל ע"א.
^ 28.ישעיה ב, ג.
^ 29. הרב שלמה הכהן רבינוביץ' (וולושצובה-ראד), התקס"א-התרכ"ו - האדמו"ר הראשון של חסידות רדומסק. התחנך בפיטרקוב אצל רבי אברהם צבי בעל שו"ת "ברית אברהם" ואצל רבי דוד חריף מחבר הספר "בית דוד", מתלמידיו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא. בפיטרקוב נמשך לחסידות. באותם ימים כונה "העילוי מוולושצובה". עסק בכתיבת חיבורים תורניים בפלפול ובסברא על התלמוד. היה בקי בספר "אורים ותומים" לרבי יהונתן אייבשיץ בעל פה וממנו למד את דרכי החיבור והפלפול. חיבורו הראשון הוא חידושיו על מסכת כתובות. לאחר מכן כתב חיבור מעמיק בענייני חזקות וספר ובו שלוש עשרה קושיות במסכת עבודה זרה שאת כולן תירץ בתירוץ אחד, תוך שהוא כותב במליצה "שלושה עשר אני יודע". כל החיבורים הללו נכתבו על ידו בהיותו בגיל חמש עשרה. נותרו בידינו רק חידושיו על מסכת כתובות. לאחר פטירת "היהודי הקדוש" והחוזה מלובלין עבר רבי שלמה ללמוד אצל רבי מאיר מאפטא ואצל רבי פישל מסטריקוב. בשנת ה'תקצ"ד מונה רבי שלמה לכהן כרב העיר רדומסק. את עיקרי תורתו כתב האדמו"ר מרדומסק בספרו "תפארת שלמה" על התורה ועל המועדים.
^ 30.תפארת שלמה ליקוטים פסחים ג ע"ב.
^ 31.ראה עוד בספר "שבחי ירושלים" של רבי יעקב ברוך (ליוורנו תקמ"ה) עמ' 31.
^ 32.כתובות פי"ג, מי"א.
^ 33.על השאלה, מדוע לא עלה רבי יהודה בן בתירא עצמו לירושלים להקריב קרבן פסח ולקיים מצוות עליה לרגל, משיבים תוספות שם (ד"ה מאליה) שלושה תירוצים: (א) לא היתה לו קרקע, ומי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל. (ב) הוא היה זקן, ובשל כך לא יכול היה לעלות ברגליו לירושלים. (ג) נציבין, עיר מגוריו של רבי יהודה בן בתירא היא בחוץ לארץ. ומי שדר בחוץ לארץ פטור מעליה לרגל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il