ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זממה שדה ותקחהו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית חיי שרה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט

זממה שדה ותקחהו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב). ומה ספד עליה? מובא בתנחומא "התחיל אברהם לבכות עליה, ולומר: אשת חיל מי ימצא". המדרש הולך ודורש את כל הפרק הזה על שרה. כגון: "זממה שדה ותיקחהו- זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר: ואחרי כן קבר אברהם את שרה".

וצריך להבין היכן מצאנו ששרה זממה לקנות את מערת המכפלה?

מהר המוריה בא
מובא במדרש:
"ויבא אברהם - מהיכן בא? מהר המוריה בא, ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה ל'ויהיו חיי שרה'" (בר"ר נח, ה).

ובאופן יותר מפורט מבאר רש"י בשם המדרש:
"לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה."

בתרגום יונתן בו עוזיאל (כב, כ) מוסיף לתאר כיצד מתה, ע"י שבא שטן וספר לה לשרה כי אברהם שחט את יצחק בנו, התעלפה ונטרפה דעתה, ומתה מרוב צער.

ואם נפרש את דבריהם כפשוטו, נמצאנו ממעטים מכוח אמונתה של שרה שלא יכלה לעמוד בצווי העקידה, למסור את בנה על קדושת שמו יתברך, ואיך אפשר לומר זאת על שרה, שחז"ל אומרים שאברהם היה טפל לה בנביאות?!

ונראה לומר שבעקידה נתגלה סוד המצוות שמצד אחד דורשות מסירות נפש, אבל מצד שני יש בהן נתינת כוח לקיים את מי שעושן, והמצווה היא ככלי המכיל תוכן אור המצוות, וכך האור הזה מתקיים בנפש המצווה ועושה. שהרי הקב"ה רוצה בקיום מי שמקיים מצוותיו, ולכן אחרי שמסר נפשו על המצוות זוכה לקבל את חייו במתנה, והקב"ה קבע "וחי בהם" - "ולא שימות בהם", וזהו שנאמר "בדמיך חי", שמוסר נפשו וחי! ולכן אברהם ויצחק שנצטוו בעקידה היה להם הכוח להתקיים בחיים, למרות נכונותם למסור את נפשם לקיים צווי ה', (והנה הדבור "אל תשלח ידך אל הנער" שמנע ממנו לעקוד את בנו, נאמר לו ע"י מלאך. וכמו שדקדק בדבר בלעם הרשע שאמר למלאך שעצר בעדו מללכת לקלל את ישראל, שכך למוד הקב"ה לצוות דבר ולשלוח מלאך לבטל את הדבור, כפי שהיה אצל אברהם. והרעיון שבכך שעם קיום מצווה נברא מלאך דהיינו כוח שמקיים את העושה מצווה ואומר לו בדמיך חיי). אבל שרה שלא נצטוותה בכך, נתעוררה ברגשי הזדהות של מסירות נפש, ונדבקה נפשה בעליונים, מבלי יכולת לחזור לגופה ופרחה נשמתה. כמו בן זומא שהציץ ומת, ועליהם הכתוב אומר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" נמצא, ששרה גלתה בפועל ממש את הרצון למסור את הנפש, עד ועד בכלל , אבל זביחתה לא הייתה לבטלה, והועילה לבניה אחריה, וזיכתה להעניק להם חיים בארץ החיים, שבזכותה זכינו לירושת הארץ. ורמז לדבר שלצורך קבורתה נעשה הקניין הראשון בארץ ישראל.

דהנה מסירות נפש זו של שרה הייתה בודאי על קיום ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע", הבטחה זו שלובה היא להבטחת הארץ לזרעו, כמו שבקשה שרה "כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", ועל זה שרה מסרה נפשה יותר מאברהם, והיה טפל לה בנביאות זו, שעל זה נאמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ירושת הארץ ליצחק היא ההוכחה להמשכיותו של אברהם ורק אז"יקרא לו זרע" , כמו שבייבום נאמר "יקום על שם אחיו המת", ופרשו חז"ל יקום- לירושה. וכן אומר בועז שגאולת הנחלה היא להקים שם למת, [וכששמעה שרה על ניסיון העקידה הבינה שכדי לזכות בכך, שצריך למסור את הנפש]. ואפשר שלכן זכתה שרה במותה, שבעבורה נעשה הקניין הראשון בארץ ישראל. וזהו כוונת התנחומא זממה שדה ותיקחהו- שכל ימיה היו מסירות נפש עבור ירושת הארץ, ועל זה היו כל מחשבותיה, ובזכותה נלקחה השדה והמערה אשר בה לשם ישראל.

קיחה קיחה משדה עפרון

חז"ל למדו שאפשר לקדש אשה בכסף מקנית שדה עפרון, "קיחה קיחה משדה עפרון"(קידושין ב), והנה אברהם קנה את השדה עבור אשתו שרה, זממה לקחת כל ימיה, ובמשימה זו השלימה את חייה, ושלימות הזווג הוא בהקמת זרע. וכשצדיקים מסתלקים לבית עולמם נקרא יום הלולו, הלולא - הוא יום חתונה. ומשמעות הדבר שאז באים לידי שלימותם, וכן כאן שלמות זווגו של אברהם נתגלה דוקא ביום מיתתה של אשתו שרה, ועל כן נרמז דוקא כאן קדושי אשה. (אגב זה נרמז בקבורה במערת המכפלה ענין הזוגיות, שנכפלו בזוגות איש ואשתו באו.)

ויהיו חיי שרה
מצאנו שפרשיות שדברו מפטירתן של צדיקים נקראו בשם חיים, ויהיו חיי שרה" - מדבר מפטירת שרה ואברהם, " ויחי יעקב" מדבר מפטירת יעקב ללמדך שצדיקים במיתתן קרואים חיים.

בפר' ויחי בארתי בארוכה מדוע אמרו חז"ל ש"יעקב אבינו לא מת" מפני שבמיתתו ובקבורתו בארץ ישראל גרם לכך שבניו הגולים במצרים יזכרו שהם בגלות ועליהם לשוב לארץ קברות אבותם. וכן אפשר לומר על מיתת שרה שנקברה בחברון בשדה שנקנתה בכסף מלא ויצרה מציאות של אחוזה לבניה שאומות העולם לא יכולים לטעון כנגדה.

וישלחהו מעמק חברון
אמרו חז"ל על הפסוק:
"וישלחהו מעמק חברון"- "והלא חברון בהר, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך" (רש"י בראשית לז, יג).

ובמדרש:
"מחבר נאה הקבור בחברון".

ולכאורה אינו מובן מדוע יש כאן עצה עמוקה", הלא זו נבואה שנאמרה בברית בין הבתרים, והיה לו לומר לקיים את הנבואה ולא עצה? ועוד, מדוע עצה זו קשורה לחברון דווקא?

נראה לומר שהעצה העמוקה שישנה כאן היא טמונה בחברון. שכן חברון תהיה כח המשיכה של הגולים למצרים לשוב בחזרה לארץ ישראל, ואכן מיד כששבו המרגלים לתור את הארץ המקום היחיד שנזכר הוא חברון, רש"י כאן אגב אורחא בהקשר אחר הזכיר את הפסוק הזה "ויבא עד חברון", לרמז לעניין הזה שעצתם העמוקה של אברהם ושרה בקנית השדה והמערה להשיב את הבנים לארצם. ואפשר שבמדרש רמזו לשרה בכך שקראו לאברהם "חבר נאה" (ע"ש - חברון), להורות על הקשר הראשוני שלה לקניין הארץ.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il