בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך העלון קרוב אליך גליון מס 76

הגיון ליבי - מהותה של תפילה

undefined

הרב משה שילת

סיון התשע"ה
2 דק' קריאה
לאן, בעצם, אנחנו רוצים להגיע? מהי מטרתה של התפילה?
ומדוע זה חשוב? בגלל שאנחנו כל־כך רוצים, כל־כך משקיעים, מתאמצים ומייחלים להצליח, אבל אם איננו יודעים בדיוק מה היעד, אנחנו עלולים להמשיך להתברבר עוד זמן רב בשטח. כשלא יודעים מה רוצים, כשהמטרה איננה ברורה, אין מצב להצליח ולעשות את הדברים בצורתם הנכונה.
בהטענה
יש בתפילה מצווה, חוויה, התייחדות, דיבור, כוונה, בקשה, שבח, הודאה ועוד. אמת. הכל נכון. אבל הכל מתחיל מהחיבור.
יש זמן ביום שבו הקדוש ברוך הוא אומר לי: עצור! עצור את החיים, את המרוץ, את הכל. תכניס את התקע לשקע, תתחבר. כשהתקע בשקע המכשיר עסוק בהטענה, הוא לא יכול לרוץ אנה ואנה... בחסידות מוסבר ששורש המילה "תפילה" הוא מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי", ומפרש רש"י: "נתחברתי". לאה אימנו התחברה אל ה' והתפתלה סביבו. הפתילה מחברת בין שני דברים וגם בלשון חכמים, במשנה העוסקת בדיני טומאה וטהרה, מתואר חיבור בין כלים בלשון "התופל כלי חרס".
רשות היחיד
הנשמה נשלחה לעולם שקיבל את התואר המפוקפק "עולם הפירוד". העולם הזה, הדומה לרשות הרבים, הוא מרחב בו מתרוצצים יצורים רבים ונושבות בו רוחות רבות. האחד שחולל את הריבוי וניצב מאחורי הקלעים נשכח בקלות, למי יש פנאי אליו? בשביל להצליח בעבודה מוכרחים להיכנס לפעמים לאי של שפיות, ל"רשות היחיד". התפילה היא זמן איכות של ניתוק מהעולם, התעלות והתחברות נטו אל הקדוש ברוך הוא, יחידו של עולם.
מתוך החיבור אל ה' אנחנו משבחים אותו, מודים לו וגם מבקשים ממנו בקשות. כל הבקשות שבעולם לא יבלבלו אותנו, תמיד נזכור שכל הצרכים, הכאבים והחסרים – שהתחינה למילואם היא חלק מהותי ממצוות התפילה – מקבלים את מקומם כחלק משפיכת הנפש אל חיק אביה שבשמים. הצרכים שלנו עוזרים לנו להתקרב לה' ולא להפך - הקרבה לה' איננה כלי שרת בידי הצרכים שלנו. דמעות השמחה ודמעות העצב שבתפילה נובעות מעיקר העיקרים של התפילה שהוא עצם החיבור, חידוש ורענון הקשר והדבקות בקדוש ברוך הוא. כשמזהים נכון את מהות התפילה, אפשר לבחון הצלחה מלאה או חלקית.
זה לא Prayer
מעניין, אצל הגויים התפילה נקראת prayer שתרגומה הוא "בקשה". כשתופסים את התפילה בחיצוניותה, אם אין לך מה לבקש או כשאינך מעוניין לבקש אין לך על מה לדבר עם ריבונו של עולם. אבל אצל עם ישראל נקודת התפילה היא חיבור, ולכן תמיד יש על מה לדבר. עם ישראל רוצה תמיד חיבור. הנשמה ירדה לעולם הזה ומשתוקקת לשוב אל בית אביה כנעוריה, משתוקקת לרגעי החיבור שלה עם ה'.
לגויים אין "חיבור" עם הקדושה, והם באמת אינם צריכים להתחבר. ה' הוא אדונם ואדון כל הארץ, ואת החוקים המינימליים שהוא נותן להם, שבע מצוות בני נח, הם מוכרחים לקיים. במצוותיהם נכללת גם האמונה בה' והוא יתברך מאפשר להם גם לבקש ממנו בקשות. אבל לחיבור פנימי הם אינם שייכים, החיבור שייך רק ל"ישראל עם קרובו" של ה'.
אצלנו המצוות כולן אינן רק "מילוי הוראות" אלא גם תרי"ג "חיבורים" בינינו לבינו יתברך. כל תרי"ג אברינו וגידינו מחוברים לקדוש ברוך הוא באמצעות תרי"ג המצוות. אבל הגילוי של החיבור הזה הוא בתפילה ולכן היא נחשבת בחסידות לחוט השדרה של החיבור לה', עליו סמוך הגוף כולו על אבריו וגידיו.
"שָׁעָה אַחַת אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ הַמָּקוֹם מִכָּל הַיּוֹם, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד לְפָנָיו בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁהִיא עֵת רָצוֹן לְפָנָיו לְהִתְגַּלּוֹת - לָבוֹא אֶל הַמִּקְדָּשׁ מְעַט לִפְקֹד לִשְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאוֹתָם, וּלְהִמָּצֵא לְדוֹרְשָׁיו וּמְבַקְשָׁיו וּמְיַחֲלָיו" (תניא, אגרת הקודש סימן כד)



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il