ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ר"ח, ברכות השבח | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית נח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

ר"ח, ברכות השבח

"קול צופייך"



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

שבחו של נח
פרשת השבוע פותחת בפסוק "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). רש"י מבאר:
"בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר - ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום", עכ"ל.

בהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (שם, ז, א): "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". ויש להבין, מדוע שינתה התורה בשבחו של נח ותיארה אותו רק כ-'צדיק' ולא 'צדיק תמים' ? ועל כך עונה רש"י (שם), וז"ל:
"ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו".

כלומר, רוב שבחו של נח הוא התמימות, ועל כן התורה לא הזכירה אלא את צדיקותו. בספר 'המגיד' למרן הבית יוסף הובאה תשובה נוספת לענין והיא, נֹח חי גם בדור הפלגה וגם בדור המבול, בדור המבול היה נח בגדר צדיק כי אז היו פרוצים בעריות, ואילו בדור הפלגה היה בגדר תמים גרידא, כי אז היו פרוצים באמונה.

שבחי אדם לאחר מותו
מורנו ורבנו ראש הישיבה הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל היה צדיק יסוד עולם והוחזק כבעל רוח הקודש. לאחר פטירתו בקשו ממני שאכתוב מודעה וכתבתי שם "רב רבנן". ונכון הוא הדבר שכן כל הרבנים הספרדים המכהנים היום בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. כשראה זאת גיסו הרה"ג חכם נתן סלם זצ"ל, הוא אמר לי שבחיים חיותו לא היה מניח מורנו לכתוב עליו כך, ואמרתי לו שאחרי פטירתו של אדם אין ענוה ואין גאוה, והרי זאת האמת. אדהכי והכי נכנסו דודי הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל והגרב"צ אבא שאול זצוק"ל, ואמרתי לדודי שיספר לחכם נתן על "רוח הקודש". סיפר לו הרב צדקה שאחר פטירתו של הגאון רבי אברהם עדס ע"ה כתבו עליו שיש לו רוח הקודש, והיו שהתנגדו לכך משום שבחיים חיותו לא היה מניח לכתוב דברים כאלה, ותוך כדי לבטים, ראה ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטייא זצ"ל בהקיץ את רבי אברהם עדס שנגלה אליו ואמר לו "אול, אול" (בערבית פירושו אמור אמור), קום ותאמר ואל תחשוש, כי בעולם הבא אין גאוה או משוא פנים.

ואז אמרו שכל התארים שיש בהם חשש לגאוה אינם אלא דוקא מחיים כדי שלא לבוא לידי גאוה, אבל אחרי פטירתו של אדם אין גאוה ואין ענוה ואין חשש. כששמע כך חכם נתן סלם אמר אם כך העניין, תוסיף למודעה עוד שבחים, והוספתי.

כי השחית כל בשר

התורה כותבת על ההשחתה שהיתה בדורו של נח:
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם ו, יא-יג).

ומבאר רש"י שההשחתה שלהם היתה בעבודה זרה, גילוי עריות וגזל, ואף על פי כן לא נחתם דינם אלא על הגזל. ועוד אומר רש"י שגם כל החיות, הבהמות והעופות השחיתו דרכם. ויש להבין, והרי אין לחיות עופות ובהמות שכל ולא שולט בהם יצר הרע? אלא כיון שהאווירה היתה כל כך מקולקלת, אפילו החיות והבהמות והעופות הושפעו ונפגעו. ומכאן אנו רואים עד כמה ההשפעה של הסביבה היא דבר בלתי נמנע, ולכן כותב הרמב"ם שהאדם צריך לקבוע את מקום מגוריו בשכנות עם אנשים יראי שמים, ואם אינו מוצא, מוטב שילך לגור במדבר מאשר לגור בקרבת אנשים רשעים שימשכו אותו אליהם בדרכם הרעה, וז"ל (פ"ו מהלכות דעות ה"א):
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר 'אשרי האיש וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי כענין שנאמר 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".

נחתם גזר דינם על הגזל
במדרש מבואר שדרך ההשחתה בגזל בדורו של נח היתה בכך שהיו גוזלים פחות משוה פרוטה כדי שלא יהיו יכולים לתבוע אותם בדין תורה. למשל, אם היה דוכן מכירה של גרעיני תורמוס היה כל אחד עובר ומבקש לטעום גרגיר אחד, וכך היה בא אדם שני ושלישי, עד שהיו גומרים למוכר את כל הסחורה, והוא לא היה יכול למונעם מכך, כי הם היו אומרים לו וכי עיניך צרות בגרגיר אחד בלבד!? וגם לתבוע אותם בבית דין לא היה יכול כי כל אחד היה לוקח פחות משווה פרוטה, וכך היו בגדר "נבל ברשות התורה".

אומר בעל אוה"ח הקדוש, בלעם הרשע אמר 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו', בלעם רוצה לחיות חיים מושחתים, אבל למות צדיק כמשה רבנו. וכתב שם שראה אדם אחד רשע שהיה מוכן לחזור בתשובה בתנאי שימות מייד, כי הוא לא היה מוכן לחיות ולו רגע אחד עם מצוות, ועל זה כתב הנביא יחזקאל שהקב"ה אינו חפץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה. וז"ל אוה"ח הקדוש (במדבר כג, י):
"עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה ואתונו היתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל (עיין ע"ז דף ד' ע"ב) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים באומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכל להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר",

עכ"ל אור החיים. ואח"כ הוסיף:
"וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך (יצה"ר) עליהם מלך זקן וכסיל רח"ל, עי"ש.

ריפוי רוחני
פעם היה הצדיק חכם צדקה הזקן זצ"ל חולה, ושכב בבית חולים 'הדסה', ובאותו חדר על ידו שכב אדם שלא היה שומר תורה ומצוות, וראה חכם צדקה שהוא לא מניח תפילין ולא מתפלל, ופתח עמו בדברים והתחיל לשדלו לשמור מצוות ולהתפלל. אמר לו אותו אדם, ראה, אני לא באתי לבית החולים לשמוע הטפות של מוסר וחזרה בתשובה אלא באתי לקבל טיפול רפואי, על כן תעזוב אותי לנפשי. לא נבהל הרב ואמר לו ומי אמר לך שבאת לקבל טיפול רפואי גרידא, הלוא מן השמים זימנו אותך לחדר ביחד אתי כדי שתשמע דברי מוסר, והרפואה הרוחנית תביא לריפויך המלא.

עונשו של נבוכדנצר
דניאל הוכיח את נבוכדנצאר הרשע ואמר לו שיש לו דרך אחת להנצל מן העונש והיא עשיית צדקה - 'וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק' (דניאל ד, כד). אך בשמים לא הסכימו עמו על שנתן דרך לרשע להינצל מהעונש. וסופו של נובוכדנאצר היה שהוא נעלם תקופה ארוכה עד שחשבוהו למת, והיה מהלך כאחת הבהמות, גידל ציפורניים ושכב בשדות בגשם ובבוץ, וחי בקרב שוורים. ולאחר שבע שנים חזר ואמר שהוא המלך, והקים את נכדו שישב על כסאו במקומו, ושב למלכותו. לאחר מותו חזר נכדו למלוך וציוה כי יגררו את גופת סבו המלך על הארץ כדי לוודא שהוא באמת מת ולא "יקום לתחיה". כך היה עונשו של רשע זה בעולם הזה, ואם כך בעולם הזה, אין לשער את גודל העונש המגיע לרשעים בעולם הבא, ובפרט לנבוכדנצר שהחריב את בית המקדש.

עונשו של פרעה
פרעה הרשע נענש על כך ששעבד את עם ישראל. ואומר הרמב"ם, פרעה הרשע יכול לטעון מדוע מענישים אותי הלא קיימתי את רצון ה' שאמר ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. ובכל אופן מגיע העונש לפרעה מכיון שהוא לא קיים את רצון ה' בכך שאמר פן ירבה, שהרי הקב"ה אמר כן ירבה וכן יפרוץ, ובודאי שלא היתה כוונתו לשם שמים. ולדעת הראב"ד פרעה נענש משום שהשתעבד בעם ישראל בפרך ולא נצטוה על כך (עיין לרמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ה, וראב"ד שם באורך).

את קשתי נתתי בענן
בהמשך כותבת התורה שהקב"ה נשבע שלא יביא יותר מבול על הארץ, וקבע כאות ברית על שבועה זו את הקשת בענן, כמו שכתוב: (שם, ט, יא-יז)
'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וכו' וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן וכו' אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית וכו' וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי וכו' וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם'.

הרמב"ן מאריך לחקור האם הקשת נבראה באותה שעה שנשבע הקב"ה שלא להביא מבול על הארץ כמו שכתוב אז 'את קשתי נתתי', או שמא נבראה כבר בששת ימי בראשית ורק קבע אותה באותה שעה שכל היכא שאנשים משחיתים את דרכם על הארץ הוא יתן את הקשת לזכרון. הגמרא (כתובות עז:) מספרת על רבי יהושע בן לוי שנכנס חי לגן עדן והכריזו עליו פנו מקום לבר ליואי. פגש אותו רשב"י ושאל אותו האם נראתה הקשת בימיו, ואמר לו שכן. אמר לו אם כן אין אתה ראוי להכרזה שהכריזו עליך, כי בזמן שיש צדיק גמור בדור הוא מגן על הדור ואין צורך בקשת. והגמרא אומרת שבאמת לא נראתה הקשת בימיו, אלא שלא רצה להחזיק טובה לעצמו. ולכאורה משמע שיש ענוה גם בגן עדן, לא קשיא, שכיון שהוא נכנס חי בגופו והיה בצורה גשמית הקשורה עדיין לעולם שיש בו גאוה וענוה, אבל הנפטרים לא.

ברכת הקשת בלי שם ומלכות
הרואה קשת בענן מברך: "בא"ה וכו' זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". לא ירבה בהסתכלות על הקשת, שאין בזה סימן טוב (ולא יאמר לחברו 'בא וראה את הקשת', ואם חברו שאל אותו לשם מה עמדת ומה מלמלת יאמר לו ברכתי על הקשת ולא יכחיש שלא ראה אותה). על הקשת מברכים ללא שם ומלכות, והבא"ח נתן טעם לדבר בשם הגאון מהר"י ז"ל שיש תרי גווני קשת, ואין אתנו יודע מהי הקשת האמיתית שאותה קבע הקב"ה לבל יביא מבול לעולם, כי אולי זאת קשת המשתקפת מצירוף של גשם ואור, על כן יש להרהר שם ומלכות בלב. וכשרואה הקשת בענן צריך יתעורר לתשובה, ויקבל לחזור לדרך התורה והיראה (עיין בא"ח עקב אות יז).

ברכת רעמים וברקים
גם ברקים ורעמים צריכים לעורר בתשובה, ואומרים חז"ל שלא נבראו רעמים אלא ליישר עקמומיות שבלב (ברכות דף נ"ט ע"א). ואם לא ִישֵר את עצמו ברגע ששמע ברקים ורעמים ילך לרופא שיבדוק את ליבו, כמו שנאמר כבד לב פרעה - אין לו לב. מעיקר הדין, כותב מרן בשו"ע יש לברך על ברקים 'עושה מעשה בראשית', ועל רעש הרעמים המגיעים אחרי הברקים יש לברך 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם'. אולם, כיון שלעיתים יש ספק אם אילו רעמים או רעש מטוסים בשעה שהם עוברים את מהירות הקול שאז רעשם דומה לרעמים, על כן אין לברך עליהם בשם ומלכות. וכתב הבא"ח שכך היה מנהג ירושלים. ועדיף שיברך ויהרהר שו"מ בליבו (עיין בא"ח עקב אות טז שגם הרה"ג ר' אליהו מני נר"ו (זצ"ל) אמר שגם בירושלים מברכים בלי שו"מ ועיין שם).

עלבונה של תורה
"אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב).

ולכאורה אף אחד לא שומע את אותה הבת קול? אלא מבאר ב'יכין ובועז' (אות לה), וז"ל: "שעד עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל להר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין, וזה דבר פלא. ולענ"ד לאלה רמז ריב"ל שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז לאדם להזכירו מתן תורה", עי"ש. ובלי זה נראה לבאר שנדרש מאתנו לחרוט על לוח לבנו כמה עלינו להזהר מעלבונה של תורה. והדבר בא לידי מעשה בשעה שאדם שקוע בלימודו, ומפנה לבו לפתע כדי לשמוע חדשות, או כדי לקרוא עיתונים, שמראה כאילו שעל ידי כך חלילה עניינים אלו חשובים יותר מלימוד התורה, ועל זה צריכים לזכור "אוי מעלבונה של תורה". ועל זה אמר שלמה המלך (משלי כז, ו) 'נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא'. והביאור הוא שכאשר אדם קם מלימודו וסוגר את הספר ומנשקו, ומפנה לבו לבטלה, הרי שנישקתו היא נשיקת שונא. אבל בשעה שאדם לומד ומכה על הספר מתוך חשקת לימודו ונפצע הספר או נקרע הדף, הרי שאלו פצעי אוהב. ואם אדם היה יודע מתן שכרן של מצוות, או שכר של אמירת מזמור תהלים אחד, של משנה אחת, או של דף זהר אחד, הוא היה אומר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", ולא היה פוסק מדברי תורה.

הרחב פיך ואמלאהו
הרה"ג חכם יעקב מוצפי ע"ה (רבה של העדה הספרדית החרדית) היה אומר, כתוב "הרחב פיך ואמלאהו" (תהליפ פא, יא) - תבקש מהקב"ה מה שאתה רוצה, מאן דלית לה קבעינא מינה (ממי שאין לו אתה מבקש?!). תבקש מה שליבך חפץ, אבל תזכור את דברי הבא"ח בר"ה אנו אומרים "היום הרת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים", הקב"ה יכול לשאול את האדם אם אב אני איה כבודי? ואם אדון אני איה מוראי. גם כשאתה מבקש, תחשוב מה הקב"ה יכול לשאול אותך. ומ"מ תבקש, שמא יש שעת רצון ותפילתך תעלה ותתקבל במהרה, ולפעמים יש מסכים שמבדילים ולוקח זמן רב עד שהתפילה עולה, ולפעמים התפילה בוקעת שחקים, ואמרו רז"ל שערי דמעה לא ננעלו.

שבת ערב ר"ח
השנה יחול ר"ח חשון ביום שישי ובשבת. מה הדין אם התחיל לאכול סעודה שלישית וכבר הגיע לילה ויצאה שבת - האם יאמר 'רצה', או 'יעלה ויבא' מכיון שאכל בשבת שהוא ר"ח ? יש מי שאומר שיזכיר רק שבת. ויש מי שאומר שיזכיר רק ר"ח, ולדעת הט"ז יזכיר גם שבת וגם ר"ח, כי אחרת זה תרתי דסתרי, וז"ל (בסי' קפ"ח ס"ק ז'):
"אם חל ר"ח או יו"ט במוצאי שבת מזכיר שניהם, וכ"ש אם היה ר"ח או יו"ט בשבת ונמשך תוך הלילה דמזכיר שניהם ובזה ניחא הכל בס"ד כנלע"ד", עכ"ל.

וכדי שלא להיכנס למחלוקת , על כן טוב שיסיים סעודתו לפני שקיעה ויאמר 'רצה' ו'יעלה ויבא' בברכת המזון, ואחרי כן יאמר דברי תורה וישיר זמירות שבת, ובזה יוצא יד"ח אליבא דכו"ע. ואם לא עשה כן הולכים אחר תחילת הסעודה, וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' קפ"ח סעי' י'):
"היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לר"ח פורים וחנוכה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק מ"ג).

וכתב הבא"ח (ש"ר חוקת כב):
"היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת הזה (היינו ב'רצה' לא יאמר 'יום השבת הזה'), ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה, אבל בר"ח וחנוכה אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר. והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מ"מ אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר, ואם נזדמן ר"ח במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת דהוי תרתי דסתרי, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של בהמ"ז אינו מזכיר של שבת, וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני אינו מברך שבעה ברכות על הכוס של בהמ"ז וכנז' בחס"ל סי' קפ"ט אות ז'".

בשבת, הארת שבת נמשכת. אבל הארת ר"ח או הארת פורים לא נמשכת הלאה. סעודת פורים - יש שרגילים לאכלה אחר הצהרים, ואומר הרמ"א שיש שעושים עיקר סעודתם בלילה. ומ"מ כבר ידוע שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. ולפי הקבלה עיקר סעודת פורים בבוקר לפני חצות היום, אחרי משלוח מנות ומתנות לאביונים (שו"ע תרצה, סעי' א - ב).

פעם שאל גוי אחד את רבי יונתן אייבשיץ: מדוע אתם ממשיכים את סעודת פורים גם בלילה הרי כבר נגמר פורים ? ענה לו רבי יונתן: למדנו זאת מכם, שאתם מתחילים לחגוג את ימי אידכם מהלילה, למרות שלפי שיטתכם מחצי הלילה זה נקרא הולך אחר היום, כי האלוה שלכם היה יהודי ולכן אתם הולכים לפי היהודים. וכיון שהמן היה גוי אנו הולכים לפי שיטתו. וזאת ענה לו בדרך בדיחותא.

שבע ברכות בסעודה שנמשכה לליל ח'
וכתב בכה"ח: "לא נחלקו אלא לענין הזכרה, אבל לענין שבע ברכות דחתן וכלה שנמשכה הסעודה יום שביעי עד ליל ח', ודאי אין לברך שבע ברכות וכו' גינת ורדים והחיד"א. ויש חולקים על זה ואומרים שיכולים לברך.

פעם הייתי בחתונה של בנו של האדמו"ר מבעלז שליט"א, וישבתי ליד הרה"ג הרב שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל, ואני לחשתי לו שהחסידים הללו מאריכים מאד בסעודתם והם ממתינים לאורחים מחו"ל, וכיון שעוד מעט לילה לפי דעתנו אינם יכולים לברך שבע ברכות כי כבר עברו שבעת ימי החופה, ואם יברכו זו ברכה לבטלה וא"א לענות אמן. ואמר לי הרב שגם לדעת האשכנזים יש בזה בעיה, והחלטנו לקום וללכת לפני שנכנס לספק. האדמו"ר מבעלז שהיה בעל שמיעה חדה שמע את שיחתנו, וקרא מיד לבי"ד שלו ואמר להם כך וכך אומרים הרבנים הללו, ושאל אותם מה מנהג בעלז בנידון, ואם אין מנהג אזי נשמע לדברי הרבנים שאומרים שאין ז' ברכות. ענו לו הבי"ד שלא זכור להם מנהג בעלז בזה. מיד ביקש האדמו"ר שיביאו לכל אחד לאכול, כדי שיסיימו את הסעודה לפני השקיעה. ולמרות שהכינו לאורחים סעודה כיד המלך (מאן מלכי רבנן) במקום אחר, שמעו לדבריו ואכלו במקום שלא נקבע מראש עם צלחות על ברכיהם, העיקר להזדרז.

לדעת הספרדים אין מברכים שבע ברכות רק כשסועדים באותו מקום שנקבע למגורי החתן והכלה לכל שבעת הימים, וכשאין הסעודה נערכת בבית החתן והכלה, מעיקר הדין אין לברך שבע ברכות (ומובא במנהגי ירושלים שהיו עושים כילה לחתן ולכלה, בבית החתן או בבית הכלה ושם הם היו יושבים כל שבעת הימים). ויש מקילים שאת השבע ברכות יברכו אותם מאחינו האשכנזים הסומכים על הפוסקים שיש לברך, וכדעת הט"ז שסובר שבכל מקום ומקום יש שמחה, ואין מושג של בית חתנות מכיון שכיום שוכרים אולם לכמה שעות ואין זה נקרא בית חתנות לעצמו. אמנם ביום האחרון אם הוזמנו החתן והכלה לבית אחר, והולכת עמם פמליא (שושבינים שלהם) - מברכים שבע ברכות.

פרוכת של ביכ"נ ומטפחות של ס"ת
פעם הייתי בסוכתו של הגאון רבי יוסף שלוש ע"ה - רב ואב"ד של העדה המערבית, והנה אני רואה פרוכות של בית כנסת על גבי הדפנות ועליהם כתוב לע"נ פלוני וכו'. שאלתי אותו: מה ענין 'עילוי נשמת' לסוכה? ועוד, הרי פרוכות אלו שייכות לבית כנסת ולא שייכות לך? וענה לי: שהמנהג הוא, שהתורם פרוכת, תורם על דעת כן שהרבנים יקחו אותה וישימו אותה בסוכה שלהם. אמרתי לו כנראה שסוכת הרבנים יש מעלה מיוחדת כבית כנסת, ומ"מ אם ישנו מנהג, מותר הדבר, כי על דעת בי"ד התורמים תרמו.

יש נשים שלוקחות כסגולה מטפחת של ספר התורה, וקושרות אותה סביבם לרפואה, ומותר לעשות כן, בתנאי שיטלו רשות מהגבאי, והוא צריך לגבות מהן פי ארבע או חמש משווי המטפחת (עיין שו"ע סי' קנ"ד סעי' ט', ועיין לכה"ח שם ס"ק ע"ג מש"כ משם הרשב"א). וכשתורמים מטפחות או שאר דברים לבית הכנסת, יש להזהר שלא יהיו עליהם שתי וערב וכדו' או כל דבר שיש בו ספק כלשהוא.

מסופר על קברן אחד שנתנו לו לירה זהב בריטית, וע"ג יש ציור של המלך ועל כתרו יש צורת פסל. והקברן קבר את המת ונפלה לו המטבע לתוך הקבר. והנה בלילה בא המת בחלום לבני משפחתו ואמר להם שהוא קבור ליד פסל. הם למחרת ביררו את הדבר, ואמר להם הקברן זו כנראה המטבע שנפלה לי. אמרו לו הרי א"א לפתוח את הקבר בשביל המטבע? אמר הקברן אני אעשה רק חור קטן ודרכו אני אוציא את המטבע, וכן עשה והתירו לו.

יש שמספרים את סיום הסיפור הנ"ל בגרסא מעט שונה, שכשהקברן הושיט ידו ליטול את המטבע הוא לא הצליח להוציא את ידו, ואמרו לו תזרוק את המטבע וכך ידך תהיה משוחררת ורפויה ותוכל להוציאה בקלות מהחור. אמר הקברן: ריק באתי לעולם, וריק אני חוזר, ולא ארוויח כלום.

עד דרוש אחיך - שלא יהא רמאי
מסופר על אדם אחד שמצא ברחוב מטבע זהב, וחברו שראה זאת החל לצעוק 'אבד לי מטבע זהב ומה שמצאת זה שלי' (מהדין אם מצא אדם שטר ברחוב למשל של מאה שקל, ובא אדם ואומר המספר שעל השטר הוא כך וכך, אין חייב להחזירו אע"פ שלכאורה זה סימן טוב, שמא אותו אדם שילם עם שטר זה לבעל חנות וכדו' ושטר זה אבד לבעל החנות)
בא הסיפור לפני סבו של הבא"ח, והוא ידע שאותו אדם רמאי, וביקש ממנו שימתין מחוץ לחדר. התחיל סבו של הבא"ח לומר בקול רם 'הנה כאן במטבע ליד הכתר למעלה יש נקב'. ואז הוא ביקש מאותו אדם להכנס ושאל אותו: האם יש לך סימן במטבע ? ענה לו הלה: ודאי, ליד הכתר למעלה יש נקב. אמר לו סבו של הבא"ח: במטבע זו אין נקב כלל, לך ותמצא את המטבע שלך במקום אחר.

שבועה בשני לוחות הברית
ועוד מספרים על סבו של הבא"ח, שפעם בא אדם אחד שרצה להשבע שבועת שקר בבית דין. אמר לו סבו של הבא"ח אתה חושב שאני אשביע אותך בס"ת, אני אשביעך בשני לוחות הברית! והוא פנה לשמש ואמר לו לך ותטבול במקוה ואח"כ תביא את שני לוחות הברית. אותו אדם שמע זאת ומיד אמר: אני מתחרט ואני מוכן לשלם. אמר לו הרב: תודֵה ששיקרת, ואכן הוא הודה ששיקר. לאחר מכן, הוא ביקש שיראו לו את שני לוחות הברית, הלך השמש והראה לו את השל"ה הקדוש שכתוב עליו שני לוחות הברית. אמר לו אותו אדם: אילו ידעתי זאת, הייתי נשבע.

הרואה הרים גבוהים
הרואה הרים גבוהים מאד, כתבור וכרמל, מברך: "בא"ה וכו' עושה מעשה בראשית", או "שככה לו בעולמו". וי"א שלא יכול לברך עליהם "עושה" וכו' כי הם היו במקום אחר, ובאו לארץ בעת מתן תורה.

הרואה את הים הגדול
הרואה את הים הגדול, מברך: "ברוך עושה את הים הגדול" (בלי שם ומלכות. וי"א שמברך "עושה מעשה בראשית"). ולהלכה הים התיכון נקרא הים הגדול ומברך עליו. וצריך שיהיו ידועים שהם מימי בראשית כמו ולא נתהוו אח"כ". ולפי זה אין מברכים על ים המלח, כי מהפסוק 'בארות בארות חמר' (בראשית יד, י) המתאר את עמק השידים - הוא ים המלח, אנו למדים שבתחילה היה בארות בארות ורק אח"כ נקוו מים ונעשה ים, ולכן אין מברכים עליו "עושה מעשה בראשית", כי הוא אינו מעשה בראשית, אלא "שככה לו בעולמו". הערבים היו קוראים לו 'ים המוות', אנו קוראים לו 'ים המלח'. וכשצריך לקיים מצוות ביעור מעשרות וצריך לאבד את המטבע של מעשר שני כתוב שיזרקנו לים המלח.

ברכת הלבנה
בכל יום אנו מברכים על השמש "יוצר אור", ופעם בחודש אנו מברכים ברכת הלבנה. לדעת הרמב"ם ניתן לברך כבר מהרגע שרואה את מולד הלבנה, ויש נוהגים לברך לאחר ג' ימים (עיין שו"ע סי' תכ"ו סעי' ג' ומש"ב שם, וכה"ח שם ס"ק ס"א)., ואנו נוהגים לברך לאחר שעברו ז' ימים שלמים מהמולד, כי לפי הקבלה צריכים לעבור ז' אורות. ואם מכסים עננים את הלבנה, ואפילו ענן דק ביותר, לא יברך.

מסופר על הגאון רבי יצחק אלפייה ע"ה בעל 'קונטרס היחיאלי' שהיה בירושלים ובכל חודש טבת לא נראתה הלבנה. ואמרו לו שבבית שאן אין עננים והלבנה נראית בבירור. ובזמנם היה המרחק מירושלים לבית שאן כמעט לילה שלם. והוא שלח בטלגרמה לאנשי בית שאן שהוא בדרך אליהם.
והנה בדרך הוא רואה את הלבנה וחשב בליבו אם לברך כעת ברכת הלבנה, אך החליט שלא יברך כעת, כיון שאנשי בית שאן ממתינים לו. מכאן אנו רואים כמה חביבה ברכת הלבנה שחשובה כאילו הקביל פני אבינו שבשמים (ועיין סנהדרין דף מ"ב ע"א).

תענית דיבור
בעל קונטרס היחיאלי זכה להפיץ בכל העולם כולו את ענין תענית דיבור. וגם האשכנזים למדו זאת ונוהגים לעשות תענית דיבור בימי השובבי"ם. הרה"ג עזרא ציון מלמד ע"ה היה עושה תענית דיבור בביכ"נ שלו בנחלאות שבוע אחד ביום א' ושבוע שני ביום ב' וכו'. אנו נוהגים לעשות תענית דיבור בבית כנסת שלנו ביום שבת. והנה בא רב אחד שהדבר לא מצא חן בעיניו, וטען כיצד ניתן לעשות בשבת תענית דיבור הרי שבת עונג ?! ואני הראתי לו שכתוב בקונטרס היחיאלי שעדיף לעשות זאת בשבת (ועיין בקונטרס היחיאלי מעמוד ס"ז והלאה). וכתב הגאון מוילנא שתענית דיבור חשובה יותר מתענית אוכל.

אסתר המלכה באה ואומרת לעם ישראל "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו", כדי לכפר על מה שנהנתם מסעודתו של אחשורוש. ולכאורה אם אמרה וצומו עלי פשוט שלא יאכלו ולא ישתו. אלא כוונתה היתה וצומו עלי - לא בתענית דיבור, אלא מאכילה ושתיה ממש. ואומרים חז"ל שהיה זה בליל פסח, וכוונת דבריה שלא יאכלו מצה ולא ישתו יין, מאחר וזה ענין של פיקוח נפש (עיין מגילה ט"ו ע"א ורש"י שם).

יהי רצון קודם נטילת תרופה
כשהולך אדם לרופא יאמר: יה"ר שתהיה רפואתי ע"י רופא זה שלא יכשל ולא יטעה ולא יאבחן מחלה אחרת. וכשלוקח תרופה לרפואה יאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שיהא עסק זה לי לרפואה, ותרפאני רפואה שלמה, ברוך רופא חולים כי אל רופא חינם ונאמן אתה". ואין אומרים שם ומלכות אלא מהרהרים בלב (עיין שו"ע סי' ר"ל סעי' ד' ומש"ב וכה"ח שם).

הרואה את חברו לאחר זמן מרובה
כתוב בשו"ע (סי' רכ"ה סעי'' א'):
"הרואה את חברו לאחר שלושים יום, אומר שהחיינו. ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".

אך מכיון שיש חוששים מזה שמברך 'מחיה המתים', על כן לא נהגו לברך ברכת "מחיה המתים" (ועיין לבא"ח עקב אות י"ד בשם חסד לאלפים ס"ק ט"ו).

תפילת בית עלמין
כאשר בא אדם אל בית הקברות כגון בערב ר"ח ניסן ואלול, או בעת שמלווה את המת, אם הוא לא ראה את הקברים שלשים יום צריך לברך "ברוך (נהגו שלא להזכיר שם ומלכות אלא רק להרהר בלב אתה ה' אלוקינו מלך העולם) אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין וכו' ברוך (אתה ה') מחיה המתים". ואם אינו זוכר ברכה זו בעל פה, יאמר את התפילה "אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע וכו' ונאמן אתה להחיות מתים" ע"כ, ובזה יוצא ידי חובה. פעם היו קובעים לוח מיוחד עם ברכה זו בבית הקברות, אך היו הגויים גונבים אותו. ואומר הרב הבא"ח: שהיו נוהגים כשהולכים לבית הקברות שהיה אחד עומד ומברך ופוטר את כולם יד"ח. ועוד הוסיף הרב (ש"ר עקב אות טו): "וקודם כמה שנים הדפסתי פה עירנו תפלת בין עלמין מתוקנת היטב והדפסתי בה ברכה זו בלי שם ומלכות כדי לברך". והטעם שכתב לאומרה בלי שם ומלכות, כיון שיש אנשים הפוחדים לומר זאת בבית קברות.

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד
כתוב בגמרא בברכות (דף ס' ע"ב):
אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד.

וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' ר"ל סעי' ה'), וז"ל:
"לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

והגמרא (שם) מספרת על רבי עקיבא שהיה הולך בדרך, והגיע לעיר ורצה להתארח אבל אף אחד לא הסכים לארח אותו. אמר ר"ע 'כל דעביד רחמנא לטב'. והוא הלך וישב בשדה והיו לו תרנגול, חמור, ונר. באה רוח וכבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה וטרף את החמור. אמר ר"ע: 'כל דעביד רחמנא לטב'. והנה באותו לילה באו גַיִיס של שודדים ולקחו בשבי את בני העיר. אמר ר"ע: אמרתי לכם שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה, שאילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי.

נחום איש גם זו
ועוד מספרת הגמרא על נחום איש גם זו שנקרא כך על שום שנהג לומר על כל מה שקורה לו ' גם זו לטובה'. ולשם מה התוספת "גם" ? אלא שהיה אומר, כל מה שה' עושה לי, זה טוב, וגם הדבר הזה הוא טוב. והגמרא מספרת שפעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר ושלחו את נחום איש גמזו שמלומד בניסים, עם תיבה מלאים אבנים טובות ומרגליות. בדרך התארח נחום איש גם זו במלון, והאנשים שם גנבו את האוצרות שבתיבה ומילאוה בעפר. הגיע נחום לקיסר, והלה פתח את התיבה ומשראה את העפר ביקש להרוג את כל היהודים, אמר נחום איש גם זו 'גם זו לטובה'. בא אליהו הנביא ונדמה כאחד השרים ואמר לקיסר שמא עפר זה מזמן אברהם אבינו שכשהיה זורקו לאויר נעשה כחצים. ניסה הקיסר זאת וראה זה פלא נעשה העפר לחיצים, וכך הוא הצליח לגבור על אחת מהמדינות שלא הצליח לכבוש. מילא הקיסר את התיבה באבנים טובות ושלח את נחום איש גם זו בכבוד ויקר. בדרך, שוב שהה נחום איש גם זו באותו מלון וכששאלוהו אנשי המלון לפשר הכבוד שעשו לו, סיפר להם את הקורות אותו. הלכו אנשי המלון וסתרו את ביתם והביאו את כל העפר לקיסר ואמרו לו שעפרו של נחום איש גם זו, הוא משלהם. ניסה הקיסר את עפרם אך שום דבר לא קרה, וגזר הקיסר דינם למיתה (עיין תענית כא ע"א).

ברכה לנכנס למרחץ - בזמנם
כתוב בשו"ע (או"ח סי' רל,סעי' ג):
"הנכנס למרחץ, אומר: יהי ר"מ ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא; יצא בשלום, אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני מהאור הזה".

בזמנם היה בית המרחץ בנוי באופן כזה שהאש היתה למטה ברצפת בית המרחץ, וזה היה מאד מסוכן כי מחמת החום הרב היתה התקרה עלולה לקרוס, ולכן היו נוהגים לברך בכניסה למרחץ וביציאה ממנו. וכיום לא מברכים. מסופר על אדם אחד ל"ע שהיה בשואה, וכשזרקו אותו למקום שצריך למות, סגרו את הדלת אבל היא לא נסגרה טוב, ובא אחד מהגסטפו והוציא אותו משם, ואלה שבפנים ל"ע מתו. אמר אותו אדם לטובתי לא נסגרה הדלת, זהו ממש אוד מוצל מאש. ועל כן, על כל נס ונס שקורה, יש חובה להודות לקב"ה שעשה עמו חסדים אע"פ שאינו ראוי, ויבקש שהקב"ה יוסיף לעשות עמו חסדים. ואפילו על דבר לא טוב יאמר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', כי בזה הוא יכול להפך הדבר לטובה. וכתוב שהיה מקום שכל המוצא מציאה חייב להביאה למלך, ומי שלא מביא מקבל עונש. אם מצא מציאה יאמר ב"ה שמצאתי מציאה, וזה שאח"כ יקראו לו אל המלך, עד אז ירחם המרחם. תמיד יודה האדם לקב"ה באשר הוא שם. אם אמר הלילה בתפילת ערבית 'יעלה ויבא וכו' ביום ר"ח הזה ביום חג הסוכות הזה', אע"פ שאין היום ר"ח ואין סוכות, מ"מ אין זה הפסק כי זה חלק מהתפילה. וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה לא יאמר יעלה ויבא אלא בזמנו.

וכל מעשיך יהיו לשם שמים
"אמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל כפי חיותו, לעבוד את בוראו; וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים; וכן בשכיבה, א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה, ואפי' אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו; וכן בשיחה, אפי' לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו; ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד (שו"ע או"ח סי' רל"א סעי' א').

אם חושב שהמעשה שעושה יביאו לידי יראת שמים, יעשה אותו. ואם לאו, לא יעשה אותו. אדם לפעמים אוכל, שותה וישן ומקבל שכר וזה כשמעשיו לשם שמים. כלומר אפשר להתענג בעולם הזה ולקבל שכר, ומאידך יכול האדם לצום ולא לקבל שכר כלל, וכגון שאם צם ומחמת זה לא התפלל בציבור או לא למד, יצא שכרו בהפסדו.

פעם אחת מרן הבא"ח זיע"א לא חש טוב, והביאו כמה רופאים לבודקו וביניהם גויים. אמרו לו הרופאים שכיון שהיה רגיל לשבת על הרצפה ולכתוב על הנייר, זה גורם לו לעייפות יתרה ועליו לצאת מעט לטייל ולנשום אויר צח וטוב. הסכים הבא"ח לדבר וקרא לבנו חכם יעקב וביקש ממנו לקחת עמו ספר ולקרא לו ממנו בדרך כדי לקיים ובלכתך בדרך ושלא יהא ביטול תורה, אך הרופאים לא הסכימו לכך ואמרו לו שעליו לפוש ולנוח. אמר הבא"ח אם כך, אני אלמד איזה נושא ואתעמק בו בדרך, אך גם לזאת סירבו הרופאים ואמרו שהוא חייב לפוש ולא לאמץ את ראשו כלל. אמר הבא"ח אם ככה אלך לטייל כפי שהרופאים ציוו, וקם ואמר לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' הריני יוצא לטייל כדי לקיים את גופי ולהביא לבריאותי לקיים את מה שכתוב בתורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' וכו', ואותו הנוסח הודפס בספר לשון חכמים.

לכבוד שבת קדש
אם אוכל לשם שמים מקבל שכר גדול, והאוכל בשבת לשם שמים שכרו מרובה עוד יותר. ועל כן טוב שהאשה בזמן ששמה את החמין על האש תאמר אני מניחה זאת לכבוד שבת קדש, ואם הבעל רוצה לעזור לאשתו בזה גם הוא יאמר לכבוד שבת קדש, ובזה מקיימים מצוות עונג שבת.

בגמרא סופר שהיו רבנים עוזרים בהכנות לשבת אחד היה מולח בשר, אחד קונה לחם ואחד חותך עצים. והיה רב אחד 'מכתף ועייל מכתיף ונפיק', הוא היה למשל הולך וקונה חלה אחת ובא לביתו, ושוב חוזר למאפיה וקונה חלה נוספת ובא לביתו, כי חלה אחת אינה מספיקה, וכן הלאה כמה פעמים, כדי ששכר מצווה יהא בידו (עיין שבת קי"ט ע"א. ועיין שו"ע סי' ר"נ וביאו"ה שם). ומדוע מציינת הגמרא מה כל רב ורב היה עושה ? כדי ללמדנו שאין זה ביטול תורה, ולפעמים ביטולה זהו קיומה.

בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך
כשהולך אדם לישון הוא חולם חלומות, ויש רבנים שחולמים על קושיה ברש"י ותירוץ על כך, או שנגלה אליו ברוח הקדש אם הדס צריך שניים או שלשה (עיין ראב"ד הל' לולב פ"ח הל' ה'), ומרוב שהיו מחוברים לתורה אז אפילו החלומות שלהם היו בתורה. ועל כן ירגיל אדם עצמו ללמוד קודם השינה פרק אחד עם פירוש למשל פרק 'איזהו מקומן' או 'רבי ישמעאל' או 'מאמתי קורין את שמע', וגם כדי שאם ימצֵא במקום אין ספר שיוכל לשנן פרק זה שלמד. כיום, ניתן לקיים "ובלכתך בדרך" בקלות אפילו כשנוסע ברכבו, על ידי שמיעת קלטת של דברי תורה.

תפילת מנחה
וכתוב בגמרא (ברכות ו' ע"ב):
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה".

תפילת מנחה היא באמצע היום בזמן שאדם עסוק, ועל כן חשיבותה גדולה. בשוק 'מחנה יהודה' ישנו מקום מיוחד לתפילת מנחה ובצהרים כל הסוחרים מתכנסים לתפילה. ומול השוק ישנו ביכ"נ 'זוהרי חמה' ובו מניינים רבים, חדר בתוך חדר. וע"כ מצוה לאדם להזדרז ולהתפלל מנחה. בכל השבוע מנחה היא עת דין, אבל מנחה של שבת קדש היא זמן של רעוא דרעוין. כל השבוע יש להשתדל להתפלל מנחה קטנה, אבל בשבת טוב להתפלל מנחה גדולה, כדי שיהא לו שהות לאכול סעודה שלישית, כי לעיתים כשמתפלל מנחה קטנה עד שחוזר לביתו כבר שקעה השמש, ואז עלול להכנס לספקות אם יאמר יעלה ויבא או רצה וכנ"ל (עיין ב'יין הרקח' החדש למקובל האלוקי ר' יהודה פתיה זצ"ל דף כ"ב בענין סעודה שלישית ומנחה גדולה בשבת).

בכל דרכיך דעהו
דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף' היה אומר, שרצוי לפחות פעם אחת בחודש לקום להתפלל בנץ החמה כדי שתהיה לו מעלה של 'ותיקין'. וכתוב "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). אם האדם אומר תמיד 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' וכל כוונתו לשם שמים - אזי הקב"ה יכוונו בדרך הישרה והטובה.

יהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו לעשות כרצונו, ובזכות לימוד התורה וקיום המצוות נזכה לביאת המשיח, בב"א.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il